פרשני:בבלי:חולין צה ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
דרב הוה יתיב אמברא דאישתטית, על גשר הנהר ששמו אישתטית. חזיא לההוא גברא דהוה קא מחוור רישא, שהיה מדיח ראש בהמה במי הנהר. נפל מיניה הראש לתוך הנהר. אזל, אייתי סילתא, סל, שדא שלשל לנהר, אסיק תרין, העלה שני ראשי בהמה.
אמר רב: עבדי נמי הכי?! וכי זו הדרך שאדם מאבד חפץ אחד ומוצא שנים? כלומר, אף אחד משני הראשים אינו אותו שנפל, אלא אחרים הם שהיו בנהר מקודם לפיכך אסרינהו ניהליה. אמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב: למה אסרתם, שאפילו אם אחרים הם - וכי רק דאיסורא שכיחי בנהר, ואילו דהיתרא לא שכיחי?! ומדוע לא נאמר שהם כשרים?
אמר להו רב: דאיסורא שכיחי טפי! שיש לחשוש שמא עורבים הביאו ממקומות אחרים, ששם שכיח יותר נבלה (עפ"י תו'). ומכאן ראיה שרב אוסר בשר שנתעלם מן העין, וחושש שמא עורבים החליפו הבשר.
ומקשינן: וכי מכללא מאי?! מה ההבדל אם רב אמר זאת בפירוש או לא. שהרי מתוך זה שאסר את הראשים משתמע שאכן דעתו לאסור בשר שנתעלם מן העין?
ומתרצינן: משום שהראיה מהסיפור אינה מוכחת לגמרי. שיש לומר, שאילו באותו מקום היו רוב השוחטים ישראלים לא היה חושש רב שמא עורבים הביאו ממקום אחר. אלא פרוותא, נמל דעובדי כוכבים הואי, ובאותו מקום היו רוב השוחטים גויים, ולכן אסר רב.
תדע! שזהו הטעם של רב. דקאמר להו רב - דאיסורא שכיח טפי! משמע שבאותו מקום היה רוב של איסור.
והוינן בה: אלא רב, שאוסר בשר שנתעלם אפילו רגע אחד מן העין, היכי אכל בישרא?
ומשנינן: בשעתיה! מיד כשנשחט, דלא עלים עיניה מיניה משעת שחיטה.
ואיבעית אימא: בציירא וחתומא, כשהבשר צרור וחתום, שודאי שלא הוחלף.
ואי נמי - בסימנא! שהיה עושה סימן בבשר. כי הא דרבה בר רב הונא היה מחתך ליה אתלת קרנתא, כשהיה שולח בשר לאשתו על ידי גוי וחושש שמא הגוי יחליף, היה עושה סימן וחותך הבשר בצורת משולש.
רב הוה קאזיל לבי רב חנן, חתניה. חזי מברא דקאתי לאפיה. באה לקראתו מעבורת מעבר השני של הנהר. אמר: הואיל ומברא קאתי לאפי, סימן שיומא טבא לגו! שכך היו אומרים הבריות, שאם המעבורת באה לקראתם בלא שהזמינו אותה, סימן שיהיה להם יום טוב באכסניא שיגיעו אליה באותו לילה.
אזל, קם אבבא עמד על פתח האכסניא. אודיק בבזעא דדשא, הציץ דרך סדק שבדלת, חזי חיותא דתליא ראה שתלוי שם בשר. טרף אבבא דפק בדלת, נפוק, אתו כולי עלמא לאפיה! יצאו כולם מהאכסניא לקראתו. אתא טבחי נמי גם הטבחים העוסקים בבשר יצאו, לא עלים רב עיניה מיניה מהבשר. אמר להו, לטבחים: איכו השתא לו היה הדבר תלוי בשמירתכם על הבשר ספיתו להו איסורא לבני ברת הייתם מכשילים נכדיי הדרים בעיר הזאת באכילת בשר אסור שהרי העלמתם עיניכם ממנו.
לא אכל רב מההוא בישרא!
והוינן בה: מאי טעמא? אי משום איעלומי הא לא איעלים?! שהרי רב לא הסיר עינו מהבשר.
ומשנינן: אלא משום דנחיש שהיה מנחש בתחילה שיהיה לו יום טוב באכסניא וכיון שאסור לנחש לא רצה ליהנות מהבשר.
ומקשינן: והאמר רב: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם שסמך על הנחש למעשה שאם רבקה תשקה אותו יקחנה עבור יצחק ואם לא, לא יקחנה וכיונתן בן שאול שסמך גם כן לגמרי על הנחש אינו נחש (תו' מבארים איך היה מותר לאליעזר וליונתן לנחש) והרי אצל רב לא היה נחש כזה?
ומשנינן: אלא סעודת הרשות הואי ורב לא מתהני מסעודת הרשות!
רב הוה בדיק במברא שאם היה מוצא את המעבורת בקלות היה מפליג עמה ואם הדבר עלה בקושי לא היה מפליג (ואין בזה נחש כיון שלא אמר זאת בפירוש - מהרש"א) ושמואל הוה בדיק בספרא שלפי הפסוק שהיה מזדמן לו היה נוהג רבי יוחנן הוה בדיק בינוקא היה אומר לילד פסוק לי פסוקך.
כולהו שני דרב כל ימיו של רב הוה כתיב ליה רבי יוחנן כששלח לו שאלה בכתב מארץ ישראל לבבל היה פותח "לקדם רבינו שבבבל", כי נח נפשיה דרב הוה כתיב רבי יוחנן לשמואל והיה פותח "לקדם חבירינו שבבב ל".
אמר שמואל: לא ידיע לי מילי וכי אין דבר שאני בקי בו יותר ממנו דרביה אנא שעל ידו אהיה רבו?!
כתב שדר ליה שמואל לרבי יוחנן עיבורא דשיתין שני חשבון עיבור השנים של ששים שנה הבאים.
אמר רבי יוחנן: השתא חושבנא בעלמא ידע ואין די בזה שאקראוהו רבי.
כתב שדר ליה שמואל תליסר גמלי טעונים ספקי טריפתא שאלות שונות של טריפות.
אמר רבי יוחנן: אית לי רב בבבל! איזיל איחזייה! אלך לקבל פניו.
אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך, אמר ליה הינוקא פסוק זה "ושמואל מת". אמר רבי יוחנן: שמע מינה נח נפשיה דשמואל.
ולא היא, לא שכיב שמואל, אלא משמים סיבבו כך כי היכי דלא ליטרח רבי יוחנן לנסוע לבבל.
תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: בית תינוק ואשה אם בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה אף על פי שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על זה יש סימן בדבר שאם הצליח בעסק ראשון אחר שבנה בית וכו' סימן שמעתה הוא הולך ומצליח ואם לאו אל ימשיך בעסקים שמא לא יצליח.
אמר רבי אלעזר: והוא דאיתחזק תלתא זימני, שהצליח או לא הצליח שלש פעמים אז יש סימן בדבר. דכתיב "יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו, עלי היו כלנה". שאם יארעו לו שלש צרות אלו מעתה כל הצרות באות עליו.
בעא מיניה רב הונא מרב: בחרוזין מהו? עשה מחרוזת מחתיכות בשר ולא השגיח עליה, האם זה נחשב לסימן שלא יהא בכלל בשר שנתעלם מן העין?
אמר ליה רב: אל תהי שוטה בשאלה זו, כי בחרוזים הרי זה סימן.
איכא דאמרי: לא שאל רב הונא מרב אלא אמר רב הונא אמר רב: בחרוזין הרי זה סימן!
רב נחמן מנהרדעא איקלע לגבי רב כהנא לפום נהרא (שם מקום) במעלי ערב יומא דכפורי. אתו עורבי שדו השליכו כבדי וכוליתא, אמר ליה רב כהנא לרב נחמן: שקול ואכול האידנא. היום מותר לאכול ממה שהעורבים משליכין, דהיתירא שכיח טפי, רוב הבשר הוא משחיטת ישראל שמכינים הרבה לסעודת ערב יום כפור.
רב חייא בר אבין איתבד ליה כרכשא מעי הבהמה ביני דנא, בין החביות, ואחר כך מצאו. אתא לקמיה דרב הונא, לשאול על הבשר. אמר ליה רב הונא: אית לך סימנא בגויה? שלא יהא בכלל בשר שנתעלם מן העין. אמר ליה רב חייא בר אבין: לא! שאלו רב הונא: אית לך טביעות עינא בגויה? אמר ליה: אין! אמר ליה רב הונא: אם כן, זיל שקול!
רבי חנינא חוזאה איתבד ליה גבא דבשרא אתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: אית ליה סימנא בגויה? אמר ליה רבי חנינא: לא! שאלו רב נחמן: אית לך טביעות עינא בגויה? אמר ליה: אין! אמר ליה רב נחמן: אם כן זיל שקול!
רב נתן בר אביי איתבד ליה קיבורא דתכלתא, פקעת צמר צבוע תכלת, ומצאה אחר כך. אתא לקמיה דרב חסדא לשאול שהרי יש לחשוש שמא אינו זה שאבד ולא תכלת הוא אלא צבע קלא אילן הדומה לתכלת, ואינו כשר לציצית.
אמר ליה רב חסדא: אית לך סימנא בגויה? אמר ליה: לא! שאלו רב חסדא: אית לך טביעות עינא בגויה? אמר ליה: אין! אמר ליה רב חסדא: אם כן זיל שקול!