פרשני:בבלי:בכורות כח א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ואידך, דבי רבי, מאי טעמא לא ילפי מהקישא? אמרי לך: אי מהתם, איכא למימר דהוקש זמן אכילת הבכור לזמן אכילת חזה ושוק של תודה. מה תודה נאכלת ליום ולילה, אף בכור ליום ולילה.
ואידך, רב, דיליף מ"ובשרם יהיה לך", סבירא ליה: אמר קרא "וכשוק הימין לך יהיה". הוסיף לך הכתוב הויה אחרת בבכור שזמן אכילתו יום אחד יותר מתודה.
ואידך, דבי רבי: אי מהתם איכא למימר, האי "יהיה לך", לימד על בכור בעל מום שנותנו לכהן. שלא מצינו לו מקור אחר בכל התורה כולה לבד מהכא, ולא אייתר קרא לאכילת בכור.
ואידך, רב, דסבירא ליה דמהכא ילפינן לזמן אכילתו, מנא ליה שבכור בעל מום ניתן לכהן?
אמר קרא: "ובשרם" לשון רבים. אחד תם ואחד בעל מום.
ואידך, דבי רבי, לא משמע ליה דקרא "ובשרם" קאתי לאחד תם ואחד בעל מום. אלא משמע ליה: "ובשרם" דהני בכורות דכולהו ישראל קאמר.
שנינו במשנה: נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חודש. לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום.
איבעיא להו: הא דתנא לאחר שנתו אינו רשאי לקימו אלא שלשים יום, היכי קאמר?
האם הכי קאמר: נולד לו מום בתוך שנתו - רשאי לקימו כל י"ב חודש. ולאחר שנתו נמי רשאי לקיימו עוד שלשים יום. וארישא קאי, אנולד בו מום תוך שנתו, וענין אחד קאמר.
או דלמא שני ענינים הם, והכי קאמר: היכא דנולד בו מום בתוך שנתו - רשאי לקימו רק כל שנים עשר חדש, ותו לא.
והיכא דנולד בו מום לאחר שנתו - אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום.
תא שמע: דתניא: בכור בזמן הזה -
עד שלא נראה להראותו לחכם, שלא נפל בו מום עדיין, רשאי לקיימו. כלומר, חייב לקיימו 6 ואפילו שתים ושלש שנים.
6. ועיין תוד"ה עד
ומשנראה להראותו לחכם, והיינו שנפל בו מום, הרי אם נולד בו מום בתוך שנתו - רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש. אחר שנתו - אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד, ואפילו שעה אחת.
אבל מפני השבת אבדה לבעלים (היינו בעליו הכהן), דאי שחיט ליה לאלתר מסרח, אמרו חכמים - רשאי לקיימו שלשים יום נוספים.
ואי לא משכח כהן שחיט ליה, ומולחו עד שימצא כהן 7 .
7. בתוד"ה מפני כתבו דאיירי שהיה כבר ביד כהן, אלא שהוא אינו צריך לבשר.
וקא סלקא דעתין דהא דיכול לקיימו שלשים יום מחמת השבת אבידה איירי בנולד בו מום בתוך שנתו, ואיפשיטא בעיין, דגם התנא במשנתנו כוונתו לומר שאפילו אם נולד המום בתוך שנתו נותנים לו עוד שלשים יום לאחר שנתו.
ואמרינן: ועדיין תיבעי לי! שהרי בברייתא עצמה יש להסתפק מהי כוונתו של התנא לומר:
האם האי שלשים יום קאי אנולד בו מום אחר שנתו בדוקא הוא, אבל אם נולד תוך שנתו אין רשאי להשהותו אחר שנתו.
או דלמא, אפילו בנולד בו מום קודם שנתו רשאי לקיימו שלשים יום לאחר שנתו?
תא שמע: נולד בו מום בחמשה עשר יום בתוך שנתו - משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו.
שמע מינה דאם נולד בו מום תוך שנתו אין נותנים לו שלשים יום לאחר שנתו. דהא "משלימין לו חמשה עשר יום" קאמר, ומשום שנולד המום בחמשה עשר יום לפני סוף שנתו, הא אם נולד בו המום שלשים יום לפני סוף שנתו אין נותנים לו לאחר שנתו כלום. ורק בנולד בו מום לאחר שנתו נותנים לו שלשים יום.
והך, מסייע לרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: בכור שנולד בו מום לאחר שנתו - נותנין לו שלשים יום משעה שנולד בו מום, אך אם נולד בתוך שנתו אין נותנים לו כלום אחר שנתו.
איכא דאמרי: אמר רבי אלעזר. מנין שאפילו לבכור שנולד בו מום בתוך שנתו שנותנים לו שלשים יום אחר שנתו.
שנאמר: "לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה". דמלישנא דקרא "שנה בשנה" משמע שנותנים לו שנתיים.
איזהו "ימים" החשובין "שנה"?
הוי אומר אלו שלשים יום כמתבאר במסכת ראש השנה. הילכך נותנים לו שנה, ועוד חודש השקול כשנה.
והך לישנא פליגא אדלעיל. וסבירא ליה דאף בנולד בו מום תוך שנתו נותנים לו שלשים יום לאחר שנתו.
מיתיבי, נולד בו מום בחמשה עשר יום בתוך שנתו - משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו.
ודייקינן: השלמה לשלשים יום, לבכור שנולד בו מום תוך שנתו, בסמוך לסיומה של השנה - אין! אבל מיהבה שלשים יום שלימים לאחר שנתו (למי שנולד בו מום תוך שנתו) - לא!
ומסקינן: תיובתא דרבי אלעזר תיובתא.
מתניתין:
א. השוחט את הבכור שלא על פי הוראת חכם, ומראה את מומו לחכם לאחר שחיטה, ונמצא מום קבוע -
רבי יהודה מתיר את הבכור באכילה.
רבי מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי הוראת מומחה אסור.
ב. מי שאינו מומחה, שלא נתן לו הנשיא שבארץ ישראל רשות להורות בדיני בכורות ובכל זאת היה רואה את הבכור, והתירו למרות שלא קיבל רשות, ונשחט על פיו - הרי זה הבכור יקבר.
וישלם, זה שהורה וגרם להפסד, מביתו.
גמרא:
אמר רבה בר בר חנה: במום שהוא בדוקין שבעין ונשחט ללא הוראת חכם, ורק לאחר שחיטה הורה בה חכם - דכולי עלמא לא פליגי דאסור.
והטעם: מפני שהן משתנין מחמת צער השחיטה. שעל אף דעכשיו נראה מום קבוע יתכן שאם החכם היה רואהו קודם שחיטה לא היה מתירו.
ולא נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר, אלא במומין שבגוף.
דרבי מאיר סבר, גזרינן מומין שבגוף שאינם משתנים אטו דוקין שבעין שיכולים להשתנות.
ורבי יהודה סבר, לא גזרינן מומין שבגוף אטו מום שבדוקין שבעין.
תניא נמי הכי דבמומין שבגוף פליגי:
השוחט את הבכור ומראה את מומו לאחר שחיטה.
רבי יהודה אומר: בדוקין שבעין אסור, מפני שהן משתנין, ואולי קודם שחיטה לא היה מום קבוע. במומין שבגוף מותר, מפני שאין משתנין.
רבי מאיר אומר: אחד זה ואחד זה אסור מפני שהן משתנין.
והוינן בדברי רבי מאיר דאמר שאפילו מומים שבגוף משתנים לאחר שחיטה: "מפני שהן משתנין" סלקא דעתך!?
והרי מומין שבגוף - מי משתנין?
אלא, הכי פירושו: מפני מומין המשתנין (בדוקין שבעין) , גזרינן אף על מומין שאינם משתנים.