פרשני:בבלי:בכורות לח ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
גמרא:
והוינן בה: מאי הריס?
אמר רב פפא: תורא ברא דעינא, שורה חיצונה של העין היינו העפעף המכסה את העין 12 .
12. ועיין תוס' לקמן מג ב ד"ה ושנשרו שכתבו דריס דהכא היינו עור המקיף את העין. אבל פעמים שקורא ריס לשערות).
שנינו במשנה: דק תבלול:
תנו רבנן: דק משוקע, המשקע את העין, הרי זה מום.
אבל אם הוא צף, אינו מום 13 . ומקשינן: והתניא איפכא, דצף הוי מום. ואילו משוקע אינו מום.
13. ברבי אליהו מזרחי כתב: ואם היה משוקע בעין שלא היה גבוה מן העין, אלא שוקע, אז הוי מום קבוע.
ומתרצינן: לא קשיא, הא בשחור, הא בלבן.
וסלקא דעתן שכוונת המתרץ לחלק בין שחור שבעין לבין לבן שבעין.
ועלה פרכינן: והא אין כלל מומין בלבן וכמפורש בסיפא דמתניתין!?
ומשנינן: אלא, הא בדק לבן, הא בדק שחור. ותרוויהו בשחור של העין.
דאמר רבה בר בר חנה: סח לי רבי יאשיה דמן אושה: דק שחור משוקע אינו מום. צף הרי זה מום. הרי שחילקו בין "דק" שהוא שחור ל"דק" שהוא לבן. שבשחור המשוקע הוי מום ולא הצף, ובלבן הוא להיפך.
וסימניך: ברקא - שם מום הוא שהוא לבן וצף, וכמו כן "דק" שהוא לבן וצף הוי מום 14 .
14. וכתב החזו"א: והא דדק שחור אינו פוסל בצף, ודק לבן אינו פוסל בשקוע אינו מחמת שיש לו רפואה. אלא "דק" אינו בכלל "מום רע" בסברא, אלא שחדשה תורה דדק בכלל המומין, וכל שאינו בכלל "דק" אין לו פסול).
שנינו במשנה: חלזון נחש ועינב:
איבעיא להו: האם הכי קאמר - חלזון, הוא נחש.
או דלמא - חלזון, או נחש.
תא שמע: דאמר רבה בר בר חנה: סח לי רבי יונתן בן אלעזר: זקן אחד שהיה כהן היה בשכונתינו, ורבי שמעון בן יוסי בן לקוניא שמו. ומימי לא עברתי לפניו, שגדול הדור היה.
פעם אחת עברתי לפניו. אמר לי: שב בני, שב. והיה לו בכור שהיה לו חלזון בעינים.
אמר לי: חלזון זה, מום קבוע הוא לשחוט עליו. וזהו נחש שאמרו חכמים.
ואף על פי שאמרו: אין אדם רואה מומין לעצמו, אבל מורה הלכה לתלמידים על מום שהוא קבוע, והתלמידים רואים אותו ומתירים על פי הוראתו, ולכן הזמינו לישב לידו כדי שיתיר לו.
ומקשינן: איני, והאמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא הלכה חדשה שלא שמענוה מאחר, הרי אם קודם שהגיע המעשה לידו אמרה, שומעין לו ועושין מעשה על פיו. ואם לאו, אין שומעין לו, כשההוראה נוגעת אליו, שמא נדמה לו עתה כשבא המעשה לידו שכך קיבל מרבו, ותיקשי, אמאי שמעו הכא להאי זקן?
ומתרצינן: איהו נמי, רבי שמעון בן יוסי, מורה ובא הוה מעיקרא. שבפעם אחרת, קודם שאירע לו מעשה בבכורו, הורה שמום קבוע הוא.
שנינו במשנה: איזהו תבלול? לבן הפוסק בסירה:
ואמרינן: מתניתין דקתני אין מום בלבן, מני - רבי יוסי היא.
דתניא: לבן ונכנס בשחור, שחור ונכנס בלבן, הרי זה מום. דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: לבן ונכנס בשחור הרי זה מום. שחור ונכנס בלבן אינו מום. שאין מומין של עין בלבן אלא בשחור בלבד.
אמר רב: מאי טעמא דרבי יוסי?
דכתיב: "יצא מחלב עינבמו" - יצא רשע לתרבות רעה מרוב שומן שבעינו. ושומן העין הוא הלבן שבו, הרי ד"תרבא דעינא" הוא דאיקרי הלבן, שאינו נקרא אלא "שומן העין", אבל "עינמו" סתמא לא איקרי כי סתם עין הוא השחור שבה.
ורבי מאיר שפוסל אפילו בשחור הנכנס ללבן - מאי טעמא?
אמר רבא: מה הוא לשון "תבלול"? דבר המבלבל את העינים, שמערב את השחור והלבן. והרי אף כשהשחור נכנס בלבן הרי הם מעורבים.
מתניתין:
וכאן המשנה מלמדת מומים נוספים שבעין.
חורוור, חולי שיש בעין כמין טיפות לבנות.
והמים, שעינו דולפת מים תדיר -
הקבועים, שהם קבועים בעין (החורוור או המים) - הרי זה מום.
איזהו חורוור הקבוע?
כל ששהה החורוור בעין שמונים יום.
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: בודקין אותו, את הבכור שיש לו בעינו חורוור, ג' פעמים בתוך שמונים יום. דהיינו כל עשרים ושבעה יום, ואם ביום העשרים ושבע לא נמצא בו החורוור הרי אף שחזר אחר כך אינו מום קבוע עד שישהה עשרים יום רצופים. ואם לא בדקוהו ג' פעמים, הרי אף אם נמצא בו ביום השמונים, אינו מום דשמא בינתיים הלך וחזר.
ואלו הן מים הקבועין? במה יודעים שהמים הם קבועים?
מאכילים אותו אוכל (כפי שיתבאר) לרפואה, ובודקין, שאם לא נרפא הרי זה מום קבוע.
כיצד?
אכל לרפואה תבן ומספוא לח הגדל בחודש ניסן, ויבש הגדל בתשרי - של גשמים, שגדלו התבן והמספוא בשדה המסתפקת ממי גשמים, ואכל משניהם יחד.
או אכל ביחד לח ויבש - של שלחין, שגדלו בשדה שצריכים להשקותה.
אם לא הועיל לו לרפאותו הרי זה מום קבוע 15 .
15. ובתוס' לקמן ל"ח, ב' ד"ה וסימניך כתבו דאין זו רפואה ממש אלא בדיקה ונסיון אם הם קבועים אם לאו, אבל רפואה גמורה יכולה להעביר מום קבוע. וסבירא להו לתוס' דבעינן מתרפא מאליו, עיי"ש שדנו בזה.
ואם אכל היבש ואחר כך אכל הלח, ולא נתרפא - אינו מום. והיינו שאין זה וודאי שזה מום קבוע דאין זו דרך רפואתו, עד שיאכל היבש אחר הלח ולא יתרפא.
גמרא:
מתניתין דקתני חורוור קבוע שמונים יום מני - רבי יהודה היא.
דתניא: חורוור קבוע ארבעים יום. ומים קבועים שמונים יום, דברי רבי מאיר.
ורבי יהודה אומר: חורוור קבוע שמונים יום.
ואלו הן מים הקבועים:
אכל לח ואחר כך יבש של בית הבעל שהיא שדה שאין צורך להשקותה, ולא נתרפא הוי מום קבוע.
ולא לח ויבש של בית השלחין,
או שאכל יבש ואחר כך אכל את הלח,
שבכל אלו גם אם לא התרפא אינו מום, עד שיאכל היבש אחר הלח.
וישנו ג' חדשים, ובדקינן ליה בהכי ג' חדשים.
ופרכינן: היכי מצי לאוקמי מתניתין כרבי יהודה?
והא אנן תרוויהו תננהי! דבמתניתין תנינן דבין אכל לח ויבש משדה של גשמים ובין אכל לח ויבש של בית השלחין שוים הם דאם אכלם ביחד אין זו בדיקה, ואם אכל היבש אחר הלח הוי בדיקה, ואילו רבי יהודה מחלק בין של בית הבעל דמהני, לשל בית השלחין דלא מהני.
ומתרצינן: מתניתין חיסורי מיחסרא, והכי קתני:
אכל לח ואחר כך יבש של שדה של גשמים הרי זה מום.
אבל אם אכל של בית השלחין אינו מום.
ואכל משדה דגשמים נמי, אם אכל יבש ואחר כך אכל הלח אינו מום. עד שיאכל יבש אחר הלח.
והא דקתני בברייתא "וישנו ג' חדשים" הוינן בה: איני, והא אמר רב אידי בר אבין, אמר רב יצחק בר אשיאן: הגדל באדר ובניסן זהו לח. ואילו הגדל באלול ובתשרי הוי יבש.
וכיון שצריך לאכול גם לח וגם יבש נמצא דבדקינן במשך ארבעה חודשים ולא שלשה!?
ומתרצינן: אימא, אדר וחצי ניסן - לח. אלול וחצי תשרי - יבש. שהם שלשה חודשים.
איבעיא להו: הא דאמרינן במשנה דבודקין אותו על ידי אכילת לח ויבש - אימתי צריך לאוכלו?
האם לח - בזמן לח, דהיינו מספוא הגדל באדר וניסן, מאכילין אותו באדר וניסן. ויבש - בזמן היבש הגדל באלול ותשרי מאכילין אותו באלול ובתשרי, ולא שחטינן ליה עד שיעברו עליו כל ימי הקיץ ויבדק בשניהם.
או דלמא: לח ויבש - בזמן הלח, שבימי ניסן יאכל גם את את היבש שגדל בתשרי, ובהכי הוי בדיקה. והא דקתני שלשה חודשים היינו פירות הגדילים במשך תקופה של שלשה חודשים.
תא שמע: דאמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: אדר וניסן לח. אלול ותשרי יבש. משמע שכל אחד יאכל בזמנו.
ודחינן: דלמא, פירי דאלול ותשרי מאכילנא ליה באדר וניסן. ולעולם בזמן אחד אוכל הכל.
והוינן בה: וכמה מאכילין אותו בכל יום?
אמר רבי יוחנן משום רבי פנחס בן ערובא: כגרוגרת.
אמר עולא: בעי במערבא: האם הא דאמרי כגרוגרת, היינו שנותנים לו כגרוגרת מהרפואה בסעודה ראשונה שאוכל בכל יום.