פרשני:בבלי:כריתות יג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כריתות יג א

חברותא

אי אמרת בשלמא דרבי מאיר לחומרא, דמחייב ביותר מכדי אכילת פרס, היינו דקתני בדברי חכמים, "עד שישהא", דמשמע שלעולם אינו חייב בשהיה של יותר מאכילת פרס, כדברי רבי מאיר, אלא עד דשהי דיליה, ששהייתו תהא רק בכדי אכילת פרס.
אלא אי אמרת דרבי מאיר לקולא, אם כן, "וחכמים אומרים אם שהה" - מיבעי ליה למימר. דליהוי משמע שבאו לומר שאפילו אם הפסיק באמצע האכילה הרי זה מצטרף באם שהה רק בכדי אכילת פרס, ולא כדברי רבי מאיר המקיל שאינו מצטרף בהפסיק.
אלא, לאו, שמע מינה: רבי מאיר לחומרא.
ומסקינן: שמע מינה!
אמר רבנאי אמר שמואל: בחלבים ובנבילה אין מצטרפים שני חצאי זיתים לחיוב מלקות עד שישהא מתחלה ועד סוף לא יותר מבכדי אכילת פרס. אבל לגבי פסול הגוף, על ידי אכילת חצי פרס של אוכלין טמאין, או רביעית של משקין טמאין - אפילו אכל או שתה מהם כל היום כולו הרי הם מצטרפים בכדי אכילת פרס לפסול את גופו של האדם האוכלן או שותן, שיהיה אסור אותו אדם לאכול בתרומה
ומבארינן: מאי קאמר שמואל? שהרי ביחס לפסול הגוף הוא אמר שני דברים סותרים, לפי ש"כל היום כולו" הרי זה יותר מכדי אכילת פרס?
אמר רב פפא: הכי קאמר: אפילו אוכל את חצי הפרס (כשני ביצים) של מאכל טמא או שותה את הרביעית כל היום כולו - נפסל גופו מן התרומה. והוא שאכל (או שתה) כל כזית ממנו בכדי אכילת פרס, שלא שהה באכילת הכזית יותר מזה. אבל בין כזית לכזית, אפילו שהה כל היום, מצטרף הכל לכדי חצי פרס.
מיתיבי: תניא: כל האוכלין הטמאין מצטרפין לפסול את הגויה (הגוף) מאכילת תרומה, כאשר אכל מכולם יחד בכחצי פרס, ובזמן של כדי אכילת פרס (גירסת רש"ש).
ודייקינן: מאי לאו, דאכליה לכל חצי הפרס בכדי אכילת פרס! וקשיא לשמואל דאמר שאינו צריך אלא לאכול כל כזית ממנו בכדי אכילת פרס?
ומתרצינן: לא! אלא איירי דאכל כל כזית כזית מהחצי פרס בכדי אכילת פרס.
מיתיבי: תניא:
א. כל האוכלין הטמאין מצטרפין לפסול הגויה כשאכל מהם בכחצי פרס בכדי אכילת פרס.
כיצד? אכל והפסיק, וחזר ואכל, אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין. יותר מכאן, אין מצטרפין  20 .

 20.  אדם אינו מקבל טומאה מאוכל, כיון שלעולם לא תהיה דרגת הטומאה של אוכל יותר מ"ראשון לטומאה", ואדם אינו נטמא אלא מאב הטומאה. אך גזרו חכמים על אדם שאוכל מאכל טמא בשיעור חצי פרס, שיפסל לאכילת תרומה, ובתנאי שיאכל את שיעור המאכל הטמא במשך זמן של אכילת פרס. ובמסכת יומא (פ ב) מקשה הגמרא, איך יתכן ששיעור הצירוף של אוכלים טמאים, שהוא חצי פרס, יהיה בכדי אכילת פרס? והרי שיעור זה של כדי אכילת פרס נאמר במשנתנו לענין צירוף כזית, והיה מן הראוי שחצי פרס (שהוא שתי ביצים לרש"י, או ביצה ומחצה להרמב"ם) יהיה שיעור צירופו ביותר מזמן זה. ותירץ רב פפא, מאחר ו"טומאת הגויה", כלומר, טומאה זו שאדם נטמא על ידי אכילת אוכלים טמאים, אינה מן התורה, לכן הקילו בה.
ב. לא התירו לאדם האוכל פחות מכשיעור אוכלין טמאין (שאינו טמא) לירד ולטבול! ולקמן מפרש הטעם.
ג. ירד וטבל לאחר אכילה פחות מכשיעור, ועלה, והשלימו  21 , שאכל עוד (אוכלים טמאים בכדי אכילת פרס) והשלים השיעור - מצטרף מה שאכל באכילה האחרונה לפוסלו מן התרומה, לפי שהטבילה בהיותו טהור לא הועילה כלום לטהרו מאכילת האוכל הטמא בפחות מהשיעור  22 .

 21.  החתם סופר (ו טז) כתב להוכיח מכאן, ששיעור אכילת פרס הוא לפחות 9 דקות. שהרי למדנו בשבת (לה) ששיעור טבילה וסיפוג הוא כחצי מיל, ושיעור מיל הוא 18 דקות. ואם כן, חצי מיל (שהוא שיעור טבילה) הוא 9 דקות. וכיון שמבואר כאן שאפשר לאדם לאכול, ולטבול, ולשוב ולאכול עוד בתוך כדי אכילת פרס, אם כן, בהכרח שאינו פחות מ- 9 דקות. ועיין חזו"א (או"ח לט יח) מה שכתב בזה, ואף על פי שלקולא לא סמך על דברי החת"ס, מכל מקום, חשש לדבריו לחומרא באכילת חולה ביום הכפורים.   22.  כתב החזו"א (טהרות א ב), שזהו דוקא כשאכל פחות מחצי פרס קודם טבילתו, ולאחר טבילתו השלים אכילתו עד חצי פרס, שבזה לא הועילה הטבילה כלום, וכמו שביארה הגמרא לקמן, ש"אין טבילה אלא באחרונה". אבל אם אכל קודם הטבילה יותר מחצי פרס, ואחר הטבילה אכל עד שהשלים לשיעור חצי פרס נוסף (כלומר, שבתחילה אכל שלש רבעי פרס, ואחר כך אכל עוד רבע פרס), לא נאמר שיצטרף הרבע פרס שאכל באחרונה, עם הרבע פרס (שמלבד החצי פרס) שאכל קודם הטבילה. אלא, מאחר שירדה לו טומאה על ידי אכילתו בראשונה, אם כן, הטבילה מטהרתו לגמרי מכל האכילה כולה.
ד. התירו לה לעוברה, אשה מעוברת, לאכול אוכלין טמאין פחות מכשיעור, ולאכול אח"כ תרומה (שזה אסור בכל אדם. תוד"ה התירו) - מפני הסכנה.
ה. כל המשקין הטמאין מצטרפין לפסול את הגויה. כששתה מכולם יחד ברביעית בכדי אכילת פרס, כלומר שלא שהה יותר מכדי אכילת פרס  23 .

 23.  דעת הרמב"ם (תרומות י ג) היא, ששיעור צירוף משקין של איסור כדי לחייבו, אינו באכילת פרס, אלא בכדי שתית רביעית. והר"ן ביומא (ג א) הקשה ממה שלמדנו כאן, שצירוף משקים טמאים הוא באכילת פרס. והמגיד משנה (שביתת עשור ב ד) כתב ליישב, שבטומאת גויה, מאחר שהיא מדבריהם, החמירו שיצטרף בשיעור גדול כזה, ועיי"ש בלחם משנה. ובתוספת יוה"כ שם כתב, שעדיין לא תתישב קושיתו השניה של הר"ן, ממה שלמדנו במשנתנו לענין איסור דשתויי יין, ששיעור הצירוף הוא באכילת פרס, אף על פי שהוא איסור תורה, ואף על פי שאנו פוסקים כרבי אלעזר, שאם הפסיק ביניהם אינו חייב, זהו דוקא באיסור דשתויי יין, וכמו שנדרש לקמן בגמרא מפסוק, שהחיוב הוא על יין דרך שכרותו. אבל לא נחלק על תנא קמא בשיעור זמן לענין צירוף. והר"י קורקוס (תרומות) יישב, שדוקא לענין מאכלות אסורות שהוא דבר התלוי בהנאת גרונו, בזה אנו אומרים שאין מצטרף אלא בכדי שתית רביעית. אבל בדין דטומאת גויה שאינו תלוי כלל בהנאתו, מצטרף באכילת פרס. והמגן אברהם (רי א) כתב, שדין ברכת הנהנין שוה גם כן לשאר מאכלות אסורות. ולפי דברי הר"י קורקוס יש ליישב גם קושית הר"ן משתויי יין, שגם שם אין האיסור תלוי בהנאת גרונו, שהרי אין זה מאכלות אסורות, אלא מאחר ושתה שיעור רביעית בתוך זמן שהוא ראוי לצרף, הרי הוא שתוי יין ואסור ליכנס למקדש. ובעיקר השיעור דכדי שתית רביעית, כתב המשנה ברורה (רי שעה"צ יא), שהוא כדי לשתות הרביעית ולהפסיק בה פעם אחת באמצע השתיה, וטעמו, שהרי מבואר בשו"ע (או"ח קע ח), שממדת דרך ארץ הוא, להפסיק פעם אחת באמצע שתיתו, ועיי"ש.
כיצד? שתה, וחזר ושתה, אם יש מתחלת שתיה ראשונה ועד סוף שתיה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין. יותר מכאן אין מ צטרפין.
ו. התירו לה לאשה מינקת שנטמאה על ידי מגע, שנגעה בטמא מת להניק את בנה, ובנה נשאר טהור.
עד כאן לשון הברייתא. ולקמן מבארת הגמרא כל דברי הברייתא.
ומסקינן לקושיא: קתני מיהת: אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה בכדי אכילת פרס, מצטרף. יותר מכאן אין מצטרף. תיובתא דרבנאי, דהכא קתני להדיא שכל האכילה צריכה להיות בכדי אכילת פרס ולא רק כל כזית וכזית - תיובתא!
אמר מר: לא התירו לו לאוכל פחות מכשיעור לירד ולטבול.
והוינן בה: מאי קאמר? מה איכפת לן שיטבול.
ומתרצינן: אמר רב יהודה: הכי קאמר: אכל פחות מכשיעור לא התירו לו לירד ולטבול, משום שאם ירד וטבל ועלה והשלימו, מצטרף לפוסלו מהתרומה, לפי שהטבילה לא הועילה כלום. ואם נתיר לו לטבול אתי למימר: אהני לי טבילה קמייתא, ונטהרתי מאכילה הראשונה. ושוב לא תצטרף האכילה השניה, ומותר לי לאכול בתרומה. והוא אין יודע שאין טבילה מועילה אלא באחרונה לאחר שירדה לה עליו הטומאה ולא קודם לכן.
קתני בברייתא: התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור אוכלין טמאים מפני הסכנה  24 . ותמהינן: אי מפני הסכנה, אם כן אפילו טובא נמי תיכול?!

 24.  התוס' מבארים, שבאמת אין איסור כלל לאכול אוכלים טמאים, אם אינו אוכל אחר כך תרומה, וההיתר שהתירו לעוברה הוא לאכול תרומה אחר האוכלים טמאים. אולם רש"י בחולין (לה א) נקט בפשיטות שיש איסור בכל ענין. וכן התוס' שם (ב ב ד"ה טמא) נסתפקו בדבר, עיי"ש שהביאו דרשת חז"ל, "והתקדשתם", אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהם בטהרה. (וכן מבואר מדברי התוס' בסוגיין (ד"ה מפני), שכתבו, שבאכילת פחות מכשיעור אוכל טמא, יש איסור דחצי שיעור כמו בכל האיסורין, הרי שהאיסור הוא בעצם אכילתם, ועדיין יש חידוש בדבריהם, שבפשוטו היינו מפרשים, שגדר האיסור הוא במה שמטמא את עצמו. ואם כן, אין איסור זה שייך כלל כשאוכל פחות מכשיעור, שהרי אינו נטמא בכך, ומדבריהם נראה, שהאיסור הוא עצם פעולת האכילה דאוכלים טמאים). והאריך בזה המשנה למלך (טו"א טז י). ורבינו גרשום מפרש, שהנידון בברייתא כאן הוא לענין יום הכפורים, שעוברה שהריחה מאכילים אותה ביום הכפורים, כמו שלמדנו ביומא (פב).
ומתרצינן: אמר רב פפא: הכי קתני: התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור אוכלין טמאין ולאכול אח"כ תרומה (כשאין לה אוכל אחר מלבד תרומה, תו'), ואפילו טובא הרבה פעמים, כל פעם פחות מכשיעור (בהבדל של כדי אכילת פרס) מפני הסכנה. ואשמעינן שאעפ"י שהיא מסוכנת, בכל זאת לא תאכל שיעור שלם בבת אחת אם זה מספיק לה, כדקיימא לן מאכילין אותו הקל הקל. (ועיין באביעזרי חמישאה פרק ב מהלכות שבת הלכה ב)  25 .

 25.  לפי פשוטו הכונה היא, שמאכילים לה חצי פרס אוכלים טמאים, אלא שנותנים לה בפחות פחות מכשיעור, עד שעל ידי הכל נשלם השיעור דחצי פרס. ואף על פי שגם באופן זה יש איסור מדרבנן, שגזרו שלא לעשות כן כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שלא יבוא לאכול שיעור שלם בבת אחת, מכל מקום, כאן התירו משום סכנה. והרמב"ן (יומא פב) הוכיח מסוגיין, שכאשר מאכילים לחולה שיש בו סכנה, דבר האסור, נותנים לו פחות פחות מכשיעור. אולם האור שמח (מאכ"א יד יד) כתב לדחות הראיה מסוגיין, שמאחר והשיעור של אוכלים טמאים הוא חצי פרס, אם כן, כשנותנים לה פחות משיעור זה, עדיין יש בזה שיעור מאכל חשוב. אבל בשאר מאכלות אסורות, שהשיעור הוא כזית, יתכן שניתן לו שיעור שלם יחד, שהרי מסוכן הוא, ונצרך הוא לאכול כדי להחיות את נפשו. ומדברי הרמב"ם (אבוה"ט ח יג) נראה שהוא מפרש בדברי רב פפא, שהברייתא נשנית בדרך "לא זו אף זו". כלומר, שהתירו לה פחות מכשיעור, ואם היא נצרכת לשיעור שלם, אף זה התירו לה. אולם מלשונו שכתב "ואינה צריכה טבילה, אלא הרי היא טהורה" למדנו חידוש נוסף, שלא גזרו עליה טומאה כלל באכילה זו, ועיין אור שמח, שפירש כן בדברי הרמב"ם.
קתני: התירו לה למגע טמא מת להניק את בנה ובנה טהור.
והוינן בה: אמאי בנה טהור?
בשלמא הא דלא נטמא הבן במגעה של אמו, ניחא, כי האם היא רק ראשון לטומאה (שנגעה בטמא מת שהוא אב הטומאה), וראשון אינו מטמא אדם וכלים. אבל הא קשיא: כיון דינק הבן מחלבה של אמו, והחלב טמא מחמת נגיעתו באם, אם כן איטמי ליה הבן מהחלב, כדין האוכל חצי פרס אוכלין טמאין שנפסל מדרבנן לתרומה (והאי חלב חשיב אוכל ולא משקה כמבואר לקמן)  26 .

 26.  עיקר דין זה, שחלב אשה טמאה, הרי הוא טמא, למדנו במסכת טבול יום (ב א), "ושאר כל הטמאים, משקים היוצאים מהם, כמשקים שהוא נוגע בהם, אלו ואלו תחילה".
וכי תימא לא איתכשר, שלא הוכשר החלב לקבל טומאה, היות שחלב אם שיונק התינוק נחשב כאוכל לפי שהוא מאכל התינוק (רבינו גרשום, ועיין רש"י), ודינו ככל אוכל שאינו מקבל טומאה עד שיוכשר לקבלת טומאה ע"י נתינת מים או שאר משקה עליו. וכיון שהחלב לא הוכשר ואינו טמא לכן התינוק היונק אותו טהור.
אי אפשר לומר כן. דהא איתכשר החלב בטיפה המלוכלכת שעל פי הדד! כלומר, אותה טיפת חלב שפי הדד מלוכלך בה דינה כמשקה, שהרי אותה הטיפה אינה עומדת למאכל התינוק. ולכן היא מכשירה את כל החלב היוצא מהדד ע"י נגיעתה בו, ולאחר מכן נטמא החלב שיונק התינוק (הנחשב אוכל) מן האם. ואם כן למה לא ייטמא התינוק כדין אדם האוכל מאכל טמא?  27 

 27.  דעת הרמב"ם (טו"א יב ב) היא, שאין המשקים מכשירים את האוכלים אלא אם כן היה רצון שיבואו המשקים עליהם, והראב"ד שם נחלק עליו, ולדבריו, די בזה שהיה רצון וצורך בעצם קיומם של המשקים בעולם. וכן דעת שאר הראשונים. ויש להתבונן, כיצד נפרש סוגיין לדעת הרמב"ם, שהרי לכאורה אין כל תועלת בזה שהחלב היוצא לפיו של תינוק נוגע בטיפה המלוכלכת.
ומתרצינן: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הכא במאי עסקינן: כגון שינק התינוק בתקיפה אחת בכח, שכל החלב נכנס לתוך פיו בבת אחת, ולא הניח טיפה מלוכלכת על פי הדד שתכשיר את החלב.
אמר רבא: שתי תשובות בדבר: חדא, דקחזינא לפומיה דינוקא דמלא חלב, ואם כן אי אפשר שלא יזל ממנו על פי הדד אפילו טיפה אחת מהחלב.
ועוד, שהרי מקום החלב - מעיין הוא נחשב! שאם לאשה יש דין זבה הרי החלב היוצא מדדיה מטמא כדין מעיינות הזב (כגון הרוק ומי רגליו) שמטמאין כזב עצמו, וכיון שיש עליו תורת "מעיין", ודאי משקה הוא ולא אוכל (ואפילו החלב שבפי התינוק), ואם כן הוא אינו צריך הכשר לקבלת טומאה (עפ"י שיטמ"ק אות כ"ד).
דתנן: חלב אשה (טהורה) - מטמא, מכשיר לקבלת טומאה (עפ"י רש"י שבת קמג, ב ד"ה והתנן), בין שיצא החלב לרצון בין שיצא שלא לרצון.
ומבארינן: "שלא לרצון" - מאי היא? דלא ניחא ליה! שהתינוק לא רצה לינוק. וקתני דמטמא! שאע"פ שכל המשקין אינם מכשירים אלא אם כן תחילת הווייתן היתה לרצון (כגון גשמים שהאדם רצה בירידתם), מכל מקום, חלב האשה מכשיר גם שלא לרצון. ועל כרחך, משום שהוא נחשב מעיין, וכל שיש עליו תורת מעיין עדיף משאר משקין, שמכשיר אפילו שלא לרצון (תוספות ישנים)  28 .

 28.  מדברי רש"י לקמן מבואר, שאמנם בנידון הסוגיא, שהאשה היא מגע טמא מת, אי אפשר לטמא התינוק מצד שהוא נוגע במעיינות הטמא, שהרי אפילו על ידי נגיעתו בה אינו נטמא (הואיל ואדם אינו מקבל טומאה מראשון), והרי אין המעיינות חמורים מן הטמא עצמו, מכל מקום מאחר שמצאנו שיש שם מעיינות על החלב, אם כן, יש להם גם כן דין משקה, אף על פי שהם עומדים למאכל התינוק, והיינו צריכים מפני כן לתת להם שם אוכל (והוא הדין שיש להם גם כן דין משקה אף על פי שאינם לרצון, וכמו שביאר רבא מאמר המשנה ש"חלב אשה מטמא שלא לרצון", שהרי המשנה אינה מדברת בנדה וחברותיה דוקא, שיש להם דין מעיינות), ומשום כך אין החלב צריך הכשר כלל. והתוס' הקשו, שאפילו טמא מת עצמו אין לו דין מעיינות, ועיי"ש.
ואכתי תיקשי למה בנה טהור? והרי החלב נטמא מהאם וחוזר ומטמא את בנה, כיון ששתה משקין טמאין?
אלא, אמר רבא: היינו טעמא דבנה טהור משום ספק ספיקא. דספק אם ינק כשיעור משקין טמאין שפוסלין את האדם מן התרומה, דהיינו רביעית, וספק שמא לא ינק כשיעור. ואם תמצא לומר ינק כשיעור עדיין ספק הוא אם ינקו בכדי אכילת פרס  29  , ספק שמא ינקו ביותר מכדי אכילת פרס  30 . ומקשינן: וכי לרבא סבירא ליה דמקום חלב מעיין הוא והוי החלב משקה ולא צריך הכשר לקבלת טומאה?!

 29.  ממשמעות הלשון נראה, שבאנו לטהרו מצד ספק ספיקא. והקשה הרש"ש ממה שלמדנו בטהרות (ד יא), שספק טומאה שהיא מדברי סופרים, לקולא, ומפרשת המשנה, כגון ספק אכל אוכלים טמאים ושתה משקים טמאים. ובעולת שלמה תירץ, לפי מה שכתבו הפוסקים, שאין עושים לכתחילה ספק דרבנן, כדי שיהיה דינו לקולא, אלא אם כן ישנם צדדים נוספים להיתר, ומשום כך הוצרכנו כאן לספק ספיקא, כדי להתיר לה להניקו לכתחילה על מנת שיגע אחר כך בטהרות.   30.  הכפות תמרים (יומא שם) הביא, שדנו האחרונים לענין שתיית משקה חם, שהרגילות היא לשתותו מעט מעט, בשיעור זמן גדול, שהוא על הרוב יותר מכדי אכילת פרס, האם נאמר שאין מברכים עליו ברכה אחרונה, שאין מצטרפת שתיתו יחד, או מאחר והרגילות היא לשתותו באופן זה, משום כך יצטרפו השתיות יחד כדי לחייבו בברכה (וכמו שהבאנו בהערה 17 בשם המנחת חינוך, שבכל מאכל נמדד שיעור צירופו לעצמו). והוא רצה לפשוט נידון זה מכאן, שהרי ודאי דרך יניקת התינוק הוא גם כן באופן זה, שאינו יכול לאכול הרבה בבת אחת, ומכל מקום מבואר בגמרא, שאין מצטרפים כל אכילותיו אלא אם כן היו בכדי אכילת פרס, הרי לנו, שאין הולכים בכל מין מאכל אחר אופן וצורת שתיתו. והמנחת חינוך שם כתב לדחות ראיה זו, שאף על פי שכל מאכל נמדד לעצמו, מכל מקום ודאי שהשיעור נקבע לפי אכילת אדם הבינוני, ואין השיעור משתנה בכל אדם לפי אכילתו. ואם כן מאחר שמאכל זה שהתינוק אוכל, היה אדם בינוני אוכלו בכדי אכילת פרס, משום כך גם אצל התינוק, השיעור הוא בכדי אכילת פרס של האדם הבינוני, ואין הולכים אחר רגילות אכילתו של התינוק עצמו. והערוך לנר כתב לדחות הראיה באופן אחר, שדוקא לענין טומאת גויה, שאינו תלוי בהנאת גרונו כלל, בזה אנו אומרים שאי אפשר לצרף לאחר אכילת פרס. אבל בנידון של ברכות הנהנין שהוא תלוי בהנאת האדם, וכנ"ל, יש לומר, שהואיל ודרך שתיתו הוא בשיעור זמן גדול, אפשר לצרף שתיותיו יחד גם בשיעור כזה, מאחר שנהנה בשתיתו כדרך השותים.
והתנן: האשה שהיא נדה שנטף חלב מדדיה, ונפל החלב לאויר תנור - התנור טמא.
וקשיא לן: במאי איתכשר החלב כדי שיקבל טומאה מהאשה ויטמא את התנור? ואמר רבי יוחנן: בטיפה המלוכלכת על פי הדד, שהיא המכשירה את שאר החלב  31 .

 31.  השיטמ"ק (טו) מבאר בשם התוס', שבאמת אין הכונה שהתנור נטמא מחמת החלב שיש עליו דין אוכל (שהוכשר על ידי הטיפה המלוכלכת), שהרי אין אוכל מטמא כלי, אלא שהחלב שנטף לתוך התנור, מלבד החלב שראוי ועומד עדיין לאכילה, שדין אוכל עליו (מפני שהוא משקה הבא לאוכל, והוא עיקר מאכלו של התינוק), מעורב בו גם כן אותה הטיפה המלוכלכת שאינה עומדת לאכילה, שדין משקה עליה, והיא המטמאה את התנור כדין משקים המטמאים כלי מדברי סופרים. והחזו"א (מכשירין ו א) נקט בתחילת דבריו, שהחלב הנוטף לתוך התנור, מן הסתם אינו עומד כבר לאכילה, והקשה, שאם כן, היינו צריכים ליתן לו דין משקה.
ואי הוי החלב מעיין למה צריך הכשר? והרי יש לו טומאה עצמית בתורת מעיינות הנדה? אלא ודאי תורת אוכל עליו ואינו מטמא אלא משום שקיבל טומאה מהאשה, וקשיא לרבא!?
וכי תימא רבא לא סבר לה כרבי יוחנן, ולדידיה אכן החלב מעיין הוא ואין צריך הכשר.
והתניא בהדיא שאינו מעיין: נמצאת אתה אומר: תשעה משקין בזב הן: הזיעה, וליחה סרוחה, והריעי שלו - טהורין מכלום! שאין עליהם שום טומאה שאינם משקין ולא מעיינות.

דרשני המקוצר