פרשני:בבלי:כריתות כא ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ואמרינן: לאפוקי מת, דאף על גב דממליא ליה את הפחות מכביצה אוכלין עם פחות מכזית מהמת - לא מטמא טומאת אוכלין ואפילו על ידי מחשבה שיאכלנו, משום דבטלה דעתו אצל כל אדם! (שאין רגילין לאכול בשר אדם מת. רבינו גרשום). ולעולם לא יחול על בשר המת תורת "אוכל" 12 .
12. הרמב"ם (שם ז) פסק, שאם חשב על בשר מן המת, הרי הוא חשוב אוכל לענין טומאה קלה. והשיג עליו הראב"ד ממה שלמדנו כאן, שאפילו אם יחשב עליו אין מועיל, הואיל ובטלה דעתו אצל כל אדם. ובהגהות הרד"ל כתב לבאר דברי הגמרא לפי דעת הרמב"ם, שהחילוק שבין בשר המת לנבלת בהמה הוא, שכאשר מצרף פחות מכביצה אוכל לנבלת בהמה, ודאי אין צריך שיחשוב כלל על אוכל זה לאכילה, שהרי הוא אוכל המיוחד לאדם מצד עצם מציאותו, מה שאין כן כשצירף אוכל לבשר המת, מאחר שבשר המת מצד עצמו אינו עומד לאכילת אדם, אם כן בזה שחיבר וצירף לו אוכל אחר, הרי גילה דעתו שהוא מבטל אוכל זה מלהיות עומד לאכילת אדם, ולכן צריך מחשבה מחודשת עליו לאכילה, אבל באמת כשיחשוב על כל הכביצה (שהיא מורכבת מאוכל ובשר המת) לאכילה, איננו אומרים שדעתו בטלה אצל כל אדם.
רב חנניא אמר: אפילו תימא דהא דקתני דנבלה צריכה מחשבה מיירי דהוי כזית בנבלה, מכל מקום לא קשיא למה צריכה מחשבה והרי היא עצמה מטמאה טומאה חמורה. דהכא במאי עסקינן כגון שחיפהו לאותו הכזית של נבלה בבצק פחות מכביצה, והנבלה משלימה לכביצה, שמצד עצמה אין הנבלה יכולה לטמאות במגע שהרי היא מכוסה בבצק ולכך היא צריכה מחשבה כדי שיחול עליה תורת "אוכל" ואז תטמא טומאת אוכלין ביחד עם הבצק 13 .
13. הרמב"ן בשבועות (יא) ביאר, שכאן מדובר באופן שהטומאה (שטימאה את הכביצה טומאת אוכלין) נגעה בבצק באותו צד שאינו מחופה, ועל ידי כן נטמא הבצק טומאת אוכלין, אבל אילו היתה הטומאה נוגעת בצד הנבילה, לא היה נטמא הבצק בכך כלל. שהרי באמת ישנה כבר טומאה חמורה בנבילה, ואם כן אי אפשר לחזור ולטמאותה בטומאה קלה, וכמו שלמדנו במנחות (כד) שאומרים "שבעה לה טומאה", וכדבריו כתב השיטמ"ק (ה) בשם הרא"ש. וכתב הקובץ הערות (יט ב) להוכיח מדברי הרמב"ן, שכאשר נוגעת טומאה באוכל ומטמאה בכך את כולו, אין הביאור בזה, שנחשב כאילו נגעה היא עצמה בכולו, שאם כן גם כאשר נגעה בנבילה, היה הדין נותן שיהיה הבצק נטמא בכך, שהרי אנו מחשיבים כמו שנגעה גם בבצק. אלא הגדר הוא, שעל ידי נגיעה במקצת, הואיל ומקצתו שנגע בטומאה, נטמא, ממילא נטמא כולו גם כן, ועיי"ש.
ומקשינן: אי הכי - הכשר נמי ניבעי?! שהרי בצורה כזאת אינה יכולה לטמאות טומאה חמורה.
ומתרצינן: הני מילי דבעי הכשר באוכלין אחריני, דלא מטמו טומאה חמורה לא במגע ולא במשא. אבל הכא, בבשר נבילה שחיפהו, נהי דלא מטמא במגע בתורת נבלה משום דקמחפי בבצק, מכל מקום במשא מיהת מיטמא את הנושאו כדין הנושא נבלה. דהא טעון ליה, שהרי הוא נושא את בשר הנבילה גם במצב שהוא מחופה בבצק, ולפיכך הרי הוא נחשב כ"סופו לטמא טומאה חמורה", ולכן אפילו שעתה כשהוא מחופה הוא מטמא במגע רק טומאת אוכלין, בכל זאת הוא אינו צריך הכשר 14 .
14. התוס' כתבו לדקדק מלשון זה, שרב חנניא נחלק על רבי חייא (בדין זה שפחות מכזית מנבילה אינו טעון הכשר, הואיל ואם נצרף לו ונשלימו לכזית, יהיה מטמא טומאה חמורה), ולדעת רב חנניא, אין מועיל לענין סופו לטמא טומאה חמורה מה שיש אפשרות בעתיד לבוא לידי טומאה חמורה, ולכן נקטנו, שיש בכזית זה עתה טומאת משא, ולא אמרנו שיש בו טומאת מגע גם כן, על ידי שיסיר את החיפוי בצק שעליו. ועיין עוד בכסף משנה (שם ו).
וברייתא דקתני דבהמה יש בה טומאה קלה, נמי בהכי מיירי. שחיפה כזית נבלה בבצק. ולאפוקי בשר מת, דהיינו מהלכי שתים, שלא יתכן בו כלל טומאה קלה. דאף על גב דחיפהו לבשר המת בבצק, מטמא טומאה חמורה בתורת מת, לפי דטומאה של מת בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת, מעבר לבצק החופה אותה 15 .
15. הקשה השיטמ"ק (ג) בשם הרא"ש, הלא זהו דוקא כשנוגע מלמעלה או מלמטה, אבל כשנוגע מן הצד, לא יתכן בזה טומאה בוקעת, ואם כן שוב אנו נצרכים לדין טומאה קלה במת, והרי הוא שוה בדינו לנבלת בהמה. ותירץ הרא"ש, שבאמת כונת הגמרא הוא, שמאחר והנבילה מחופה מכל צדדיה בבצק, הרי הבצק נעשה ככסותו של מת, שהיא נטפלת אליו, ולכן יש טומאה חמורה בנגיעתה אפילו כאשר נוגע מן הצד. ועיין עוד בשפת אמת.
אמר מר: יצאו שרצים שאין בהם טומאה חמורה.
והוינן בה: וכי לא הוי בשרצים טומאה חמורה? והרי שרץ מטמא במגע אפילו אדם וכלים?
ומתרצינן: במשא מיהא לא מטמא השרץ.
אמר מר: יצא דם דגים ודם חגבים שכולן היתר.
והוינן בה: מאי כולו היתר?
אילימא דחלבו של דגים וחגבים מותר, הרי חיה דחלבה מותר ובכל זאת דמה אסור ואם כן דגים וחגבים נמי יאסר דמם?
ואלא תאמר משום דלית בהו בדגים וחגבים איסור גיד הנשה, והרי עוף דלית ביה איסור גיד הנשה ודמו אסור?
ומתרצינן: אלא מאי כולו היתר? דלא בעי הדגים וחגבים שחיטה כבחיה ועוף.
אמר מר: מה עוף שאין בו כלאים אף בהמה, תלמוד לומר "ולבהמה".
והוינן בה: כלאים דמאי? איזה כלאים לא נוהג בעוף? אילימא כלאים דהרבעה וכלאים דחרישה של שני מינים יחד.
והתנן במסכת בבא קמא: חיה ועוף - כיוצא בהן! שנוהג בהם כלאים דחרישה ודהרבעה כמו בבהמה?
ומתרצינן: אלא אמר אביי: הכי קאמר: שצימרו של עוף - נוצתו, אין חייבין עליו משום כלאים, כלאי בגדים אם ארגו עם פשתן.
אמר רב יהודה אמר רב: דם שרצים לוקין עליו בכזית.
מיתיבי: תניא: דם הטחול, דם הלב, דם הכליות. דם איברים, הרי אלו בלא תעשה בלבד ולא בכרת לפי שאין הם דם הנפש. דם מהלכי שתים, דם שרצים ורמשים, אסור, ואין חייבין עליו אפילו מלקות. וקשיא לרב יהודה אמר רב דאמר דלוקין על דם שרצים? ומתרצינן: מאי אין חייבין עליו דקתני? היינו כרת דוקא אבל בלאו מחייב.
ומקשינן: חדא. דהיינו רישא, שהרי דין דם האיברים שבאדם ושבבעלי חיים שוה, ולמה חילקם התנא לשתי בבות?
ועוד, דהא האי תנא דברייתא בריש פרקין מלאו נמי קא ממעט ליה לדם שרצים. דקתני: יצא דם שרצים שאין בהן טומאה חמורה! ובתחלת הברייתא נאמר "כל דם לא תאכלו" משמע שהוא נתמעט גם מהלאו?
ומתרצינן: אלא אמר רבי זירא: הא דקאמר רב שדם שרצים לוקין עליו היינו שאם התרו בו משום אכילת איסור שרץ לוקה. לפי שדם השרץ אסור כבשרו. אבל אם התרו בו משום איסור דם אינו לוקה, כי דם השרץ נתמעט אפילו מלאו של איסור דם.
אמר רב: דם דגים שכינסו, קיבצו בכלי, אסור מדרבנן, כדי שלא יבאו להתיר דם בהמה, שהרי הם דומים.
מיתיבי: תניא בסיפא דברייתא דלעיל: דם דגים, דם חגבים מותר ואפילו לכתחלה! וקשיא לרב?
ומתרצינן: ההיא מיירי בשלא כינסו. וכי קאמר רב דאסור בשכינסו.
ומקשינן: אם כן, דכוותה גבי מהלכי שתים, דקתני לפני כן באותה ברייתא דאסור, גם כן מיירי בשלא כינסו. ומי אסור בכי האי גוונא?!
והא תניא: דם שעל גבי ככר - גוררו לדם מהככר ואחר כך אוכלו לככר 16 . ודם של בין השינים - מוצצו ובולעו ואינו חושש, לפי שעדיין הוא מחובר לגוף האדם 17 .
16. רש"י מפרש, שבאופן זה, מאחר שלא כינסו, אין באמת איסור באכילתו, ואפילו מדרבנן, אלא שמצוה מדברי סופרים שיפרוש מלאכול דם זה, ומכח זה הקשינו על דברי רב, שלפי דבריו נמצא, שיש בזה איסור גמור מדבריהם. אבל התוס' נחלקו עליו, וסוברים שיש בזה איסור גמור, כמו בכינסו, וקושית הגמרא היא, שהתנא של הברייתא לעיל, היה צריך להשמיענו, שישנם אופנים גם בדם מהלכי שתים, שהוא מותר, וכמו בדם שבין השיניים. 17. רש"י בכתובות (ס א) מפרש, שמאחר ואינו ניכר לאחרים שהוא בולעו, לכן לא אסרוהו. והמשנה למלך (מאכ"א ו ב) הביא להקשות בשם הבאר שבע, שהרי הדין הוא, שכל דבר שאסרוהו חכמים מפני מראית העין, אסור הוא אפילו בחדרי חדרים ואין רואה, ועיי"ש מה שכתב בזה, ומה שהעיר השער המלך (יו"ט ה ד) על תירוצו. והשער המלך יישב, על פי דברי התוס' בשבת (סב א), שמאחר ואפילו כשעושה פעולה זו של בליעת דמו, בפני אחרים, אין פעולה זו ניכרת להם כלל, לא אסרו בזה משום מראית העין, שכל דין זה, שאסרו אפילו בחדרי חדרים, נאמר, דוקא כשעושה בינו לבין עצמו פעולה, שאילו היה עושה אותה בפני אחרים, היה הדבר ניכר להם, ונראה להם שעושה בזה איסור. אולם התוס' כאן כתבו, שטעם ההיתר בבליעת הדם שבין השינים הוא, משום, שגם דם של בהמה אינו אסור אלא כשפירש ממנה, אבל כל זמן שלא פירש ממנה הדם, אינו אסור אפילו מדרבנן, ולכן גם בדם אדם לא אסרו כל זמן שלא פירש. וכדבריהם כתב גם כן הרמב"ם (שם). ועיין לשון הגמרא לקמן, "כי תניא אסור, בדפירש". ולפי דעתם נראה, שגדר האיסור בדם האדם, אינו משום מראית העין, אלא שחז"ל גזרו בזה משום דם בהמה וחיה, ולכן לא שייך להחמיר בזה יותר מדם בהמה עצמה. והתוס' נתנו טעם נוסף להיתר זה, שמאחר וניכר לאנשים שהדם בא מן האדם עצמו, אין מקום לאסור משום מראית העין, שודאי לא יסברו שהוא דם בהמה וחיה. והנפקא מינה בין שלשה טעמים אלו הוא, לענין דם המטפטף מידו, שלפי טעמו של רש"י, הרי זה אסור לבולעו, שהרי הדבר ודאי ניכר לאחרים, ולפי טעם הרמב"ם גם כן יש לאסור בזה, מאחר שהדם טיפטף ופירש כבר מידו, אבל לפי הטעם השני של התוס', יהיה מותר גם בזה, שהרי ניכר הדבר שבולע דמו של עצמו. וכן מפורש בדברי התוס' להתיר, לפי טעם זה. (ויש לעיין לענין מציצה שלאחר המילה, אם מותר לו לבלוע, והוא לכאורה תלוי בטעמים הנ"ל).
ולשון "גוררו" משמע שאפילו הדם שעל הככר אינו אסור ממש הואיל ולא כינסו, אלא יש בו מצוה בעלמא לגוררו. ועל כרחך, הא דקתני בברייתא דדם מהלכי שתים אסור היינו בכינסו, ואם כן דם דגים דמותר, הוא אפילו בכינסו. וקשיא לרב?
ומתרצינן: אלא לעולם כי תניא ההיא מתניתא דקתני דם דגים מותר אפילו לכתחלה אפילו בכינסו, וכגון דאית ביה בתוך הדם קשקשים מהדגים, שעל ידי כן ניכר שדם זה הוא של דגים ואין חשש שיבאו להתיר גם דם בהמה. וכי קאמר רב דאסור כגון דלית ביה קשקשים, שאין ניכר עליו איזה דם הוא, ולכן הוא אסור 18 .
18. רש"י מבאר, שיש מן הקשקשים של הדג בתוך דם, ועל ידי זה יש היכר לאחרים, שהוא דם דגים, ולא דם בהמה. ובחידושי הגרע"ק איגר כתב לדון, האם יכול הוא לכתחילה ליתן קשקשים לתוך הדם כדי להתירו, או שדוקא כאשר הם נמצאים בו מאליהם, בזה לא נאסר הדם. ורצה לפשוט נידון זה, ממה שלמדנו בברייתא, שדם מהלכי שתים אסור, ומבואר בגמרא, שבזה אין את ההיתר של קשקשים, ומפני זה סתמה הברייתא לאיסור. ולכאורה יקשה, מדוע לא נזכר היתר זה גם בדם האדם, דהיינו, על ידי שיתן קשקשים לתוך דם האדם כדי להתירם? אלא בהכרח, שאין היתר זה קיים אלא כשהם נמצאים בו מעצמם. אולם כתב, שמלשון הרמ"א (יו"ד פז ג) נראה, שגם כאשר נתן בעצמו קשקשים לדם דגים, הרי הם מותרים. (ואולי יש לומר לפי דעת הרמ"א, שהיתר זה דקשקשים, אינו שייך אלא בדם דגים, שהאמת היא, שהדם הוא דם דגים, מה שאין כן בדם האדם, שהקשקשים באים רק לאחוז את עיני האנשים, שיהיו סבורים שהוא דם דגים). ונסתפק התוס' יום טוב, האם דם חגבים שכינסו גם כן נאסר, באופן שאין בו קשקשים, או לא. והפרי חדש (יו"ד סו יד) נקט בפשיטות, שדינו שוה לדם דגים. וכתב הערוך לנר לדקדק כן מלשון משנתנו, "דם חגבים וכו' אין חייבים עליו", ומשמע מכך, שאיסור על כל פנים יש בו, וכמו שדקדקו התוס' (כ ב) לענין דם דגים. אבל מדברי הרמב"ם (מאכ"א ו א) מבואר שפירש תירוץ הגמרא באופן אחר, שבאמת בדגים טהורים, אין איסור כלל אפילו מדרבנן, וכל דברי רב, האוסר דם דגים, נאמרו דוקא בדג טמא (והוא הדין לחגב טמא, כמבואר בהרמב"ם), וזהו חילוק הגמרא בין "אית ביה קשקשים", שהוא דג טהור, ובין "לית ביה קשקשים", שהוא מין דג טמא. ועיי"ש בהשגת הראב"ד. וכתב הלחם משנה, שלפי זה, ודאי אין צורך להעמיד את דברי רב, דוקא בכינסו. שהרי בכל ענין יש בו איסור משום דג טמא. ובאבי עזרי (מלכים ט י) כתב, שלפי פירוש זה, נוכל לדקדק מדברי הגמרא, שדם, אין בו דיני בשר, ולכן נקט רב לשון "אסור", שמשמעותו, שאמנם יש בו איסור משום יוצא מן הטמא, אבל על כל פנים, חיוב מלקות, משום דג טמא, אין בו, ודוקא לענין דם שרצים, למדנו לעיל, שלוקין עליו משום איסור שרצים, כבשרו. וכן הוא מבואר בדברי הרמב"ם שם, שאיסור דם דגים טמאים הוא כחלב בהמה טמאה, שגדר איסורו משום יוצא מן הטמא, ועל כן אין בו מלקות אלא איסור עשה. אלא שכתב שם, שחילוק זה באמת צריך ביאור. שהרי לעיל (ד ב) למדנו, שהמקור לאסור דם שרצים כבשרם הוא, מן הפסוק "כל חלב וכל דם", שמזה נדרש, שכל מין שאין דמו אסור באיסור דם, יש בדמו איסור משום טמא, ולכן, בשרצים שאין בהם איסור דם, יש בדמם איסור משום שרצים, כבשרם, ואם כן לכאורה היה הדין נותן, שגם בדגים, שאין בהם איסור משום דם, יהיה בהם איסור משום טמא, וצ"ע. וקושיא זו הקשה הרמב"ן (שמיני) על הרמב"ם, האוסר בשר אדם באיסור עשה, וכמו שיבואר בהערה הבאה אי"ה, שלדבריו, גם דם האדם יהיה אסור כבשרו, שהרי אין דמו אסור משום דם, ואם כן הרי הוא כדם שרצים, שדינם כבשר מן הטעם הזה.
אמר רב ששת: דם מהלכי שתים אפילו מצות "פרוש", מצות פרישה בעלמא, אין בו.
מיתיבי: תניא: דם הטחול, דם חלב, דם הכליות, דם איברים, הרי אלו בלא תעשה. דם מהלכי שתים, דם שרצים ורמשים, אסור ואין חייבין עליו. הרי שדם מהלכי שתים יש בו איסור?