פרשני:בבלי:נדה כ ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
כי רק רבי חנינא הוא דחכים ויכול לבדוק כן, אבל כולי עלמא - לאו חכימי הכי!
אמר רבי יוחנן: חכמתא דרבי חנינא גרמא לי דלא אחזי דמא, (שלא אראה ואפסוק במראות דם אשה), כי במקום שאני מטמינא - מטהר היה רבי חנינא. ואם אני מטהרנא הוא היה - מטמא.
אמר רבי אלעזר: ענוותנותא דרבי חנינא גרמא לי דדדוקא כן חזאי דמא. ומה רבי חנינא דענותן הוא מחית נפשיה לספק וחזי
- אנא לא אחזי?
אמר רבי זירא: טבעא (טבע האנשים) דבבל גרמא לי דלא חזאי דמא, דאמינא - בטבעא לא ידענא, שאיני יודע להבדיל בין סוגי הדם השונים, כגון האם הדם מאדם או מבהמה, בדמא ידענא 219 להבדיל בדם החדר עצמו בין הטמאים לטהורים שכולם הם מין אחד ורק חלוקים בצבעם בודאי שלא אדע!
219. כן פירש הערוך לנר (ד"ה "והא רבה") ש"טבעא" הכוונה לסוגים שונים של דם, ו"דמא" פירושו חילוקי הצבעים בסוג דם אחד. התוס' (ד"ה "והא") שינו את הגירסא שהיתה לפניהם שרבא הוא שידע בטבעא ולא בדמא, וגרסו רבה כגירסא שלפנינו, וכן כתבו רש"י (ד"ה "ארחיה") והרשב"א. והכרח התוס' הוא מהגמרא בסמוך שמובא שידע רבא להבחין בין דם חימוד לדם רגיל, והבחין בין שישים מיני דם ששלחה לו איפרא הורמיז. והקשה הערוך לנר שאולי שישים מיני הדמים היו מסוגים שונים של בעלי חיים וההבחנה ביניהם דורשת רק בקיאות ב"טבעא", וכן ההבחנה בין דם חימוד לדם רגיל גם היא בכלל "טבעא". וי"ל שהתוס' הרא"ש והרשב"א כתבו שדם חימוד טמא, ואם כן ודאי שהוא מאותו סוג דם של שאר דמים טמאים, והבקיאות בחילוק בין הטמאים עצמם נקראת "דמא".
ושואלת הגמרא: למימרא, דבטבעא תליא מילתא, שבדיקת דם הנידות תלויה בהכרת טבע הדמים וסוגיהם, והא רבה הוא דידע בטבעא, ולא ידע בדמא?
ומתרצת: "כל שכן" קאמר רבי זירא - ומה רבה דידע בטבעא לא חזא דמא, ואם כן אנא, שאיני יודע אפילו בטבע, וכי 220 אחזי בדמא?! עולא איקלא לפומבדיתא, אייתי לקמיה דמא - ולא חזא! אמר - ומה רבי אלעזר, דמרא דארעא דישראל הוה שהיה הבקי ביותר מכל חכמי הארץ במראות דם כי מקלע לאתרא דרב יהודה (פומבדיתא) לא חזי דמא משום כבודו דרב יהודה, ואנא אחזי?!
220. כתב הטור (קפג) משרבו הגליות ותקפו הצרות ונתמעטו הלבבות חשו שמא יבאו לטעות באיסור כרת החמירו לטמא כל מראה דם אדום". וכן כתבו הרמב"ן (יט, א) והרא"ש (ד). וכן פסק בשו"ע (קפח, א) שכל מראה אדום בין אם כהה הרבה או עמוק טמא, ואין טהור אלא לבן או צהוב. כתב הבית יוסף (ד"ה משרבו) שלא מצינו במפורש שגזרו איסור על כל מראה דם אדום. ונלמדת חומרא זו מסוגיתנו שרבי יוחנן ועולא ורבי זירא לא רצו לחלק בין הדמים, וכ"ש בדורות הבאים שחסרה הבקיאות הנדרשת טמא כל מראה אדום. וכן נראה מלשון הרמב"ן והרא"ש (שם), ואולם בב"ח (קפג יב) מבואר שנכללה חומרה זו בתקנת רבי זירא. ובשו"ע הגר"ז (קפח ב) כתב שהגאונים הם שגזרו ואסרו. הסדרי טהרה קפח, ח (ד"ה "בתשובת בית") כתב שבכל דם שספק אם הוא אדום אפשר להתיר מדין ספק ספיקא, שגם לצד שאדום הוא אפשר שהוא מהאדומים הטהורים, ואף על פי שאנו מחמירים ואוסרים כל אדום, אינו דין ודאי אלא רק מספק, ומצטרף ספק זה לספק ספיקא. מבואר בדבריו שסבר שאין כאן איסור כלל ולא גזרו מעולם לאסור כל האדומים אלא רק מחמת חסרון הבקיאות אי אפשר לטהר ונשאר כל מראה אדום בכלל ספק. נחלקו הפוסקים האם מראה חום נכלל באיסור שאסרו הנוטה לאדום, וחילקו בין גווני החום שחלקם מותרים וחלקם אסורים. וכן נחלקו במראה ורוד האם נחשב נוטה לאדום. גם במראה צהוב ישנה מחלוקת, וישנו חילוק בין צהוב לכתום. וראה לעיל (יט, ב) שהארכנו בזה.
ומסבירה הגמרא: ואמאי קרו ליה לרבי אלעזר "מרא דארעא דישראל"? משום מעשה שהיה: דההיא אתתא דאייתי דמא לקמיה דרבי אלעזר, והוה יתיב רבי אמי קמיה דרבי אלעזר. ארחיה רבי אלעזר (הריח את הדם) ואמר לה - האי, דם חימוד 221 הוא שראתה את הדם מתאוה שהתאוותה לבעלה וטהור הוא! בתר דנפקה האשה, אטפל לה רבי אמי לחוקרה, ואמרה לו - בעלי היה בדרך וחמדתיו!
221. התוס' הרא"ש והרשב"א הוכיחו שדם חימוד טמא מהגמרא להלן (סו, א) שכתבה שאשה שתבעוה להנשא אסורה, משום שחוששים שראתה דם חימוד מחמת הבקשה להנשא. ולכן פירשו שרבי אליעזר שאמר שהדם דם חימוד הוא, לא היתה כוונתו לפסוק ולטהר מחמת הבחנה זו, אלא רק הראה להם גודל בקיאותו אפילו שאין בכך נפק"מ לדינא. הר"ן חולק וסובר שדם חימוד טהור, שלא היה רבי אליעזר מורה על הדם שהוא דם חימוד אם אין בכך חילוק לדינא, ועוד מדוע טרח רבי אמי לברר אם הדבר אמת. ואת הגמרא להלן שאסרה אשה מחמת חשש חימוד, תירץ הר"ן שמצוי שהתעוררות המקור להוציא דם חימוד תגרום להוצאת דמים נוספים, וטימאוה מחשש דם נדה אחר שיצא עם דם החימוד. ורק רבי אליעזר שידע להבחין בריח הדם שאין בו תערובת דמים אחרים וכולו דם חימוד יכל לטהר. ובחשק שלמה ביאר את שיטת הר"ן שדם חימוד טהור, משום שמקורו מהעליה. וראה בהגהות היעב"ץ מה שכתב בזה.
קרי רבי אמי עליה דרבי אלעזר: סוד ה' - ליראיו! 222
222. המהרש"א ביאר שנקרא מחמת בקיאותו "מרא דארעא דישראל", שאוירא דארץ ישראל שמחכים הוא שהשפיע על רבי אליעזר חכמה יתירה זו, ונקרא על שם הגורם לחכמתו. עוד ביאר המהרש"א שרבי אמי בחר לשבח את רבי אליעזר דווקא בפסוק "סוד ה' ליראיו", משום שבגמרא בסנהדרין מצינו "והריחו ביראת ה', דמוכח ודאין", מבואר שמלך המשיח שיודע להבחין הדין על פי הריח, זהו משום משום יראת ד' שבו, ואם כן גם רבי אליעזר שפסק על פי הריח ודאי שירא ד' הוא ולכן זכה לחכמה שכזו.
ומביאה הגמרא מעשה נוסף: אפרא הורמיז, אמיה דשבור מלכא (שהיתה גויה, אך שמרה דיני נדה). שדרא דמא לקמיה דרבא, לבודקו. הוה יתיב רב עובדיה קמיה דרבא. ארחיה 223 רבא לדם. אמר לה - האי, דם חימוד הוא! אמרה ליה, לבריה: תא חזי - כמה חכימי יהודאי!
223. נחלקו הראשונים מיהו שהריח הדם: רש"י ביאר שרבא הוא שהריח הדם, והוקשה לרש"י שבגמרא לעיל נאמר שרבא לא ידע להבחין בדמים. ותירץ שקרה לו נס וידע להבחין. התוס' (ד"ה "והא") גרסו לעיל רבה במקום רבא, ורבה הוא שידע להבחין בדמים ולא רבא. הרשב"א והריטב"א פירשו שרב עובדיה הוא שהריח הדם וידע להבחין שהוא דם חימוד, ואליו גם שלחה אחר כך איפרא הורמיז את שישים הדמים. והוכיחו כפירושם ממה שכתבה הגמרא שרב עובדיה ישב לפני רבא כשהובא לפניו הדם, ואם לא שרב עובדיה הוא שהריח הדם לשם מה פירטה הגמרא שהיא שם באותו הזמן. ודחה הרד"ל שגם במעשה הקודם כתבה הגמרא שרב אמי ישב לפני רבי אליעזר כשהובא הדם, ושם רבי אליעזר הוא שהריח, ואף על פי כן כתבה הגמרא מי ישב לפניו. ותירץ שהגמרא לעיל הזכירה את רב אמי לצורך סוף המעשה שנטפל אליה רב אמי כשיצאה ובדק שרבי אליעזר צדק בהבחנתו, אבל כאן אם לא שרב עובדיה בדק הדם אין צורך להזכירו.
אמר לה בנה: דלמא כסומא - בארובה אמר לך, שרק במקרה עלה בידו?! הדר שדרה ליה לרבא שתין (60) מיני דמא, וכולהו אמרינהו רבא מה הם. ההוא בתרא, הדם האחרון, דם כנים הוה, ולא ידע רבא מהו. אסתייע מילתא, ושדר לה רבא מתנה סריקותא דמקטלי כלמי (מסרק הקוטל כנים), והבינה שכוונתו של רבא במשלוח הדורון הזה היתה לענות ברמז מהו הדם האחרון ששלחה לו לבודקו. . אמרה: יהודאי - בתווני 224 דלבא יתביתו (הינכם כיושבים בחדרי הלב, שכה חכמים אתם)!
224. המהרש"א ביאר שאפרא הורמיז לא הסתפקה בכל חמישים ותשע דמים הקודמים ששלחה, ורק כשזיהה את דם הכינים שיבחתו "בתווני דלבא יתביתו", משום שאפרא הורמיז היתה בקיאה במעשי שדים, וכמה שכתב רש"י (ד"ה הורמיז) ששמה היה שם של שדים, ובכל הדמים הראשונים חשבה שלא מעצמו ידע להבחין מהם אלא נסתייע בשדים לצורך הזיהוי, ורק כשהבחין בדם כינים הבינה שהדבר מחכמתו, שמצינו בסנהדרין (סז, ב הובא ברש"י שמות ח, יד) שהטעם שרק במכת כינים אמרו החרטומים לפרעה "אצבע אלוקים היא", הוא משום שאין מעשה כשפים שולט בכינים, וכן הוא גם בזיהוי דם כינים א"א להסתייע במעשה שדים, ובהכרח נובעת הידיעה מחכמה. וביאור זה הוא רק לשיטת רש"י שהורמיז הוא שם של שדים, אבל התוס' (ב"ב ח, א) חולקים ומבארים שהורמיז הוא שם ד'.
אמר רב יהודה: מרישא בתחילה - הוה חזינא דמא. כיון דאמרה לי 225 אמיה דיצחק ברי: האי טיפתא קמייתא (טיפת הדם הראשונה היוצאת) לא מיתתינן לה קמייהו דרבנן, משום דזהימא, אלא רק את הטיפות שלאחריהן, מאז - לא 226 חזינא! הפסקתי לראות ולפסוק על דמים, דשמא הטפה הראשונה היתה טמאה ונטמאה האשה, ורק לאחר מכן כשהשתנה המראה הטמא למראה דם טהור היא מביאה אותו. וכיון שרק אותו היו הנשים מביאות להראות לחכם, נמנע רב יהודה מלפסוק.
225. הקשה הערוך לנר, מדוע נקט רבי יהודה בלשון ארוכה אמו של בני, ולא אמר בקיצור אשתי. ותירץ שבגמרא ביבמות (סג) מצינו שקרא רב יהודה על אשתו "מוצא אני מר ממות את האשה", שאשה רעה היתה. ומסתבר שגירשה אחר כך, והמעשה שבסוגיתנו הוא אחר הגירושין ולכן לא קרא לה אשתי. 226. התוס' (ד"ה "טיפחא") הקשו מדוע שאר החכמים לכך שהדם שמביאים לפניהם אינו הטיפה הראשונה. ותירצו שהיו בקיאים ביותר ויודעים להבחין גם בדם טיפה שניה. ותירוץ נוסף כתבו שאין החשש שישתנה הדם מטיפה ראשונה לשניה חשש גמור, ורק רבי יהודה החמיר על עצמו ונמנע מלראות דמים.
אבל, בין טמאה לטהורה, להבדיל בין דמים טהורים של יולדת לדמים טמאים שלאחריהם 227 , ודאי חזינא, כי כאן אין חשש שמא היה דם קודם טמא שלא הביאתו, כי הדמים הקודמים ודאי טהורים הם.
227. כן פירש רש"י, הריטב"א הביא מפרשים שהיה רב יהודה רואה דם שבבדיקות ז' נקיים, שאותו דם אינו בתחילת הראיה ואינו מזוהם כ"כ ומביאות הנשים גם דם טיפה ראשונה. וראה בריטב"א שביאר את שיטת רש"י באיזה מקרים נצרכת הבחנה בין דם טהור לדם טמא.
ילתא, (אשתו של רב נחמן), אייתא דמא לקמיה 228 דרבה בר בר חנא, וטמי לה. הדר, אייתא את אותו מראה הדם לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי (וטיהר) לה.
228. הקשו התוס' מדוע הוצרכה ילתא ללכת בשאלתה לחכמים אחרים ולא שאלה את רב נחמן בעלה שהיה בקי בדמים כמבואר בגמרא לעיל (יט, ב). ותירצו שחששה שתתגנה בעיניו. עוד תירצו שחששה שלעצמו יחמיר רב נחמן משום שיהא לבו נוקפו. והריטב"א תירץ שלא היה רב נחמן בעיר באותה שעה. ודחה התוס' הרא"ש את תירוצו, שמדבריה "כל יומא הוי מטהר" משמע שבקביעות היתה שואלת לאחרים. תירוץ נוסף מצינו במאירי שבעל לא יכול לראות דם אשתו שהוא נוגע בדבר, ובתוס' דחו תירוץ זה שבמשנה בנגעים (ב, ה) שמנתה הדברים שאסור לבעל לפסוק לאשתו לא הוזכר דם נדה. מתירוץ התוס' שחששה שיחמיר רב נחמן לעצמו מוכח שמותר לת"ח להחמיר יותר מעיקר הדין גם בדיני מראות אשתו, ואין בכך משום מפקיע מצוות עונה. וטעם הדבר נראה על פי מה שכתב החתם סופר (שו"ת יו"ד קמ"ט) שכן דרך החכמים להחמיר במצוות ועל דעת כן נישאת לו ומחלה מלכתחילה. והוסיף החת"ס שאפי' אם בשעת הנישואים לא נהג הבעל חומרא בעניני מראות יכול לקבל על עצמו להתחיל ולהחמיר, שזקני ת"ח ככל שמזקינים מוסיפים על עצמם חומרות, וגם זה נכלל במה שקיבלה על עצמה בשעת הנישואין. ונראה מדבריו שאם כשנישאו היה הבעל עם הארץ ורק אחר כך נעשה ת"ח יאסר עליו להחמיר בדיני נדה, שהרי לא קיבלה האשה בשעת הנישואין למחול בכה"ג, ובחומרתו מפקיע מצוות עונה.
ומקשה הגמרא: והיכי עביד הכי, רב יצחק, שטיהר? והתניא: חכם שטימא, אין חבירו רשאי לטהר! 229 אסר, אין חבירו רשאי להתיר!? ומתרצת: רב יצחק מעיקרא - טמויי הוה מטמי לה, על אף שסבר שהוא מראה טהור, ומשום הדין שחכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, אך כיון דאמרה לו ילתא לרב יצחק דכל יומא הוי רבה בר בר חנה בעצמו מדכי לי כהאי גונא שגם הוא היה סבור שמראה שכזה הוא מראה טהור והאידנא שטימא אותו הוא משום דחש בעיניה 230 , דכי לה רב יצחק, שהרי גם רבה בר בר חנה סובר כן.
229. תוס' (ד"ה "אגמריה") הוכיחו מכך שרק על רב יצחק שאלה הגמרא כיצד הורה אחר שכבר פסק רבה בר בר חנא אבל על ילתא לא הוקשה לגמרא, שכל האיסור הוא לרב המורה אבל השואל יכול לשאול מה שירצה. עוד דנו התוס' האם כשאין פוסק החכם מדעתו אלא מסתמך על קבלה שיש בידו מרבותיו האם מותר לפסוק בדבר שכבר פסקו לפניו, והסיקו שמותר. ובחולין (מד, ב ד"ה "היכי") כתבו התוס' שגם כה"ג אסור. 230. הקשה הרשב"א, אם ידעה ילתא בוודאות שדם שכזה פוסק בו רבה בר בר חנא להתר מדוע הלכה בתחילה ושאלתו שוב ולא סמכה על ידיעתה הקודמת. ותירץ שאינה יכולה לראות לעצמה במקום שיש תלמידי חכמים, וכגמרא לעיל שרבי אליעזר לא ראה במקומו של רבי יהודה. ויש להקשות מכאן על השו"ע (יו"ד רמב, ט) שפסק שמותר לתלמיד להורות בפני רבו אם סומך בהוראתו על פסקים מקובלים, וכל האיסור להורות בפני רבו הוא כשמחדש מלבו לדמות מילתא למילתא. ומתירוץ הרשב"א שמשום כבוד תלמידי חכמים לא יכלה ילתא לסמוך על פסקים קודמים משמע שגם זה בכלל דיני כיבוד. וראה בש"ך (שם ט"ז) ובגר"א (שם כ) שחלקו על השו"ע.
שואלת הגמרא: ומי מהימני לומר "כזה טיהר לי"? ומתרצת: אין! והתניא: נאמנת אשה לומר - כזה מראה דם ראיתי, ואבדתיו, שמביאה דוגמת דם שלה או של חברתה ואפילו הוא מראה טהור נאמנת לומר שכזה, בדיוק, היה מראה הדם שאבד, והרי היא טהורה.
איבעיא להו: אשה המראה דם לחברתה ואומרת לה החברה - כזה מראה טיהר לי איש פלוני חכם - מהו? האם יכולה האשה שהראתה לסמוך על עדות חברתה?
תא שמע: "נאמנת אשה לומר כזה ראיתי, ואב דת י ו"! ודוחה הגמרא: שאני התם 231 - דליתיה לדם לקמן ולכן מסתמכים על דבריה, אבל אם הדם קיים צריכה להביאו לחכם לבודקו.
231. הקשה הרשב"א, מהו החילוק אם הדם נמצא או אבד, והרי אם אין אשה יודעת לחלק בין מראות הדומים גם כשאבד אין לסמוך עליה, ואם יודעת להבחין ולכן סומכים עליה כשאבד העד, אם כן גם כשהעד נמצא תהיה נאמנת מדין עד אחד נאמן באיסורים. ולכן פירש הרשב"א שדחית הגמרא היא שיש חילוק אם ראה החכם את העד ואינו יודע להכריע, שאז אין האשה נאמנת, לבין מקום שלא ראה החכם את העד. שכשאין יודע החכם להכריע יש ריעותא בדבר לומר שחכם אחר יודע יותר, ולכן אינה נאמנת. וכתירוץ זה כתב גם בתורת הבית (בית ז ב, א). אולם מרש"י הוכיח הסדרי טהרה (קפח, ג) שחולק על הרשב"א, שלתירוץ הרשב"א במקום שקיים העד בעולם ורק לא הובא לפני החכם נאמנת האשה, שהרי כל זמן שאין ידוע שיש קושי להורות במראה זה נאמנת האשה. ומרש"י שפירש (בד"ה "כזה") שספק הגמרא היה האם תוכל אשה לפסוק לחברתה קודם שהלכו לחכם מוכח שגם כשלא ראה החכם את העד אין נאמנת האשה. וכתב הסדרי טהרה, שלרש"י צריך לומר שתירוץ הגמרא הוא כפשוטו לחלק בין מקרה שקיים העד בעולם למקרה שאבד, וטעם חילוק זה הוא שאין נאמנת אשה במקום שאפשר לברר הדבר בלא עדותה, ולכן רק כשאבד העד נאמנת, וכפירוש זה כתב גם הערוך לנר. ביאור נוסף הביא הסדרי טהרה לחלק בין נאמנות אשה לעצמה שכיון שחוששת מחומרת איסור כרת נאמנת, לבין פסק לחברתה. ומהריטב"א נראה שלמד כן ברש"י. וראה במהרש"א שכתב להפך שרק לחברתה נאמנת ולעצמה לא תראה שהיא נוגעת בדבר. ונפק"מ לדינא בין רש"י לרשב"א בדין אשה שמביאה את העד שהורה בו החכם, ואומרת עד שבידי טיהר חכם פלוני, האם נסמוך על דבריה כדי לטהר מראות שדומים לעד שבידה, שלרשב"א שאין נאמנת בדבר שקשה לחכמים להכריע גם בכה"ג אינה נאמנת, אבל לרש"י, כיון שאין בידינו לברר דין מראה שכזה אלא בעדותה, תהיה נאמנת. ואולם בתורת השלמים (קפח, ה) הוכיח שהדין הוא להפך שלרשב"א נאמנת ולרש"י אינה נאמנת.
ומביאה הגמרא ראייה תא שמע: דילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה, ואייתא לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי לה!
ולהבנת הראיה מביאה הגמרא הקושיא והתירוץ על הנהגת רב יצחק שנכתבו לעיל:
והיכי עביד הכי? והתניא חבר שטימא אין חבירו רשאי לטהר וכו', ואמרינן טמויי הוי מטמי לה, כיון דאמרה ליה דכל יומא מדכי לה כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה, הדר דכי לה וסמך רב יצחק על ילתא שמראה דם שנזה טיהר רבה בר בר חנא 232 xxx
232. ראיה זו צריכה ביאור לשלושת פירושי הראשונים שהובאו בהערה הקודמת: א. לרשב"א שכתב שהנידון הוא להאמין לאשה במקום שהחכם מסתפק לטמא קשה שרב יצחק סבר לטהר ורק ילתא היא שאמרה לו שרבה בר בר חנא מטמא. ותירץ הרשב"א שכיון שבלא העדות השניה היה הדין נפסק לטמא והאשה משנה את הדין מטומאה לטהרה ג"ז בכלל ספק הגמרא. וכתירוץ זה כתב גם הריטב"א. ב. לרש"י כפי שפירשו הסדרי טהרה שהנידון הוא האם נאמנת אשה במקום שאפשר לברר הנידון גם בלא עדותה, הקשה הערוך לנר, שבמעשה דילתא לא היה אפשר לברר שיטת רבה בר בר חנה בלא לקבל עדותה. ותירץ שהיה אפשר להמתין עד שיבריא רבה בר בר חנה ממחלתו בעיניו ולשאלו. ג. לפירוש הריטב"א ברש"י שהנידון הוא בנאמנות אשה לחברתה, הקשה הסדרי טהרה, שילתה העידה לעצמה, ומחמת מקושיה זו דחה פירוש זה.
- אלמא מהימנא לה!
ודוחה הגמרא: רב יצחק בר יהודה - אגמריה סמך! שלא סמך על עדותה כלל אלא שגם הוא היה סבור לפי המסורת שבידו שהמראה הזה הוא טהור. ונשארת הגמרא בספק.
דין נוסף בפסיקה במראות דמים מביאה הגמרא:
מעשה שהיה, שרבי ראה, בדק דם בלילה וטימא אותו. ולמחרת ראה את אותו הדם שוב ביום - וטיהר אותו. המתין רבי שעה אחת ואז חזר מהוראתו. והבינה הגמרא שחזר בו בלי לראותו בפעם השלישית משום שחשב שהשינוי בין המראה ביום והמראה בלילה נבע מכך שבלילה היה הדם 233 לח וביום התייבש, וראייתו בלילה כשהיה הדם לח היא הנכונה, וטימא אותו!
233. הב"ח (קפח) פסק שאסור לפסוק על מראה בעודנו לח אלא ימתין עד שיתיבש שמא ישתנה צבעו ביבוש. והקשה עליו הט"ז (שם א) מסוגיתנו שמבואר שרבי ראה דם בלילה בעודו לח.
אמר רבי: אוי לי - שמא טעיתי במה שחזרתי וטמאתי, שהרי עתה היה המראה טהור!
ומקשה הגמרא: מדוע אמר רבי "שמא טעיתי" - והרי ודאי טעה!
דתניא: לא יאמר חכם: אלו היה הדם לח היה ודאי טמא, אלא יאמר: אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות! ורבי הרי ראה שעתה המראה טהור ולא היה לו 234 לחוש שמא נראה כך משום שהתייבש.
234. יש לעיין בקושית הגמרא, שאף על פי שאין צריך החכם לשער כיצד היה מראה הדם בשעה שהיה לח, מכל מקום רבי שראה את הדם גם בעודו לח, כשחזר וטימא היה זה מכח ידיעה ודאית שבעודו לח היה טמא רק מחמת השערה. ותירץ המהרש"א שמכך שחזר שחזר בו רבי ביום ממה שפסק בלילה, מוכח שאין ראית הלילה וראית היום שקולות, ורק ראיה ביום מועילה לפסוק בדיני מראות. ואם כן כשחזר בו רבי בפעם השלישית וטימא אין זה מחמת ראיתו בלילה, שהרי אין ראית לילה נחשבת כלל, אלא סמך על השערתו שנשתנה הדם. והקשתה הגמרא שלשער שנשתנה הוא בודאי טעות שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ועיקר תירוץ המהרש"א כתבו כבר הריטב"א (ד"ה "שמא").
ומשנינן: לא כך היה המעשה, אלא רבי חזר ובדק את הדם פעם שלישית.
וכך היה: רבי מעיקרא, כשבדק בלילה לאור הנר 235 - אחזקיה בודאי טמא. וכיון דחזא לצפרא דאשתני, הלבין ממראהו בלילה, אמר: ודאי טהור הוה, ובלילה הוא דלא אתחזי שפיר.
235. המהרש"א פירש שעיקר תירוץ הגמרא הוא שגם ראית לילה מועילה, ורבי טימא בלילה בודאי, וכיון שלא על השערה נסתמך רבי אלא על ידיעה ודאית מכח ראית הלילה, מיושבת הקושיה מהברייתא. ועדיין הוקשה לגמרא אם מועילה ראית לילה מדוע גרמה לו ראית היום שיחזור בו, והוצרכה הגמרא לומר שנשתנה המראה וסבר רבי שאין דרך דם להשתנות ובודאי כך היה גם בלילה, וכשראהו פעם שלישית ושוב נשתנה, הבין רבי שדם זה משנה צבעו, ואם כן אפשר שראית הלילה נכונה היתה, ונסתמך עליה רבי וחזר וטימא. וראה בסדרי טהרה (קצ, צג ד"ה "מיהו") נפק"מ לדינא מפירוש המהרש"א.
כיון דחזא לאחר שעה דהדר אשתני והלבין יותר, אמר: האי דם טמא הוא, ומפכח הוא דקא מפכח ואזיל, שמראה אדמימותו מתבהרת והולכת. ומה שאמרנו שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות הכונה היא כשהוא לא ראה תחילה מראה טמא.
רבי בדיק לאור הנר 236 .
236. התורת השלמים (קצו, ט) הקשה שלבדיקת חמץ צריך דווקא אור נר, הרי שאור הנר עדיף מאור היום, ואילו לבדיקת מראות הדמים רק רבי בדק לאור הנר וכל האמוראים שאחריו בדקו דווקא לאור היום. ותירץ שמעלת הנר היא בכך שרואים בו בחורים וסדקים ולכן משובח הוא לבדיקת חמץ, מה שאין כן דם נדה שנמצא במקום מגולה עדיף לבודקו לאור היום שברור יותר. עוד תירץ שדווקא בדם נדה בעינן לאור היום שצריך החכם להבחין בחילוקי צבעים, ולזה טוב אור היום, מה שאין כן בדיקת חמץ שהיא רק לבדוק אם קיים החמץ או לא וא"צ לדעת צבעו מתאים יותר אור הנר.
רבי ישמעאל ברבי יוסף בדיק אפילו ביום המעונן ואפילו ביני עמודי בבית המדרש שהיה לומד בו, על אף שאין שם אור חזק.
אמר רב אמי בר שמואל: וכולן כל הדמים - אין בודקין אותן אלא בין חמה לצל.
רב נחמן אמר רבה בר אבוה: בודק בחמה ומצל על המראה בצל ידו 237 . שנינו במשנה: וכמוזג שני חלקים.
237. הריטב"א פירש שאף על פי שרבי בדק לאור הנר שאורו פחות מביום המעונן, מכל מקום הצריך רב נחמן לבדוק דווקא בחמה, שדווקא רבי שהיה בקי יכל לבדוק בכל אור מה שאין כן בדורות המאוחרים שפחתה הבקיאות חייב לבדוק דווקא בחמה וכשמצל בידו. ומהרמב"ם (איסו"ב ה, יב) נראה שאין הכרח שלא יהא בדורות האחרונים בקי כרבי, וגם בזה"ז אם משער החכם שיכול להבחין בלילה מותר. והראב"ד (שם) סובר שבזמן הזה מותר לכולם לבדוק בלילה, שרק בזמן הגמרא שחילקו בין האדומים הוצרכה ראיה ברורה לדעת האם הוא מה' דמים טמאים, אבל בזמן הזה שטימאו כל האדומים אפשר בכל אור להבחין אם נוטה הוא לאדום או לא. וכן פסק בתורת השלמים (קפח, א). ובשבט הלוי (חלק ה ו, ה) כתב שמתוך הנסיון ישנם מראות שאי אפשר להכריע בהם אלא באור יום וגם אור החשמל לא יועיל, שנורה רגילה גורמת למראה להראות אדום יותר, ומאידך נורת פלורוסנט גורמת למראה להלבין. הרמ"א (קצו, ד) פסק "שהבדיקה תהיה לאור היום ובדיעבד מהני אפילו לאור הנר". וכתב הפרדס רימונים (קפח, ב) שלא ראה בעלי הוראה שנזהרים בזה, וכל חומרת הרמ"א היא לאשה עצמה שאינה בקיאה אבל החכם יכול להורות גם בלילה.