פרשני:בבלי:נדה מג א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ולא כאשר נמצא השרץ ב"תוך תוכו" (בתוך כלי אחר שנמצא בתוך הכלי חרס). וסלקא דעתך, שהוא הדין השרץ שבקומטו, נחשב השרץ כמי שנמצא ב"תוך תוכו" של הכלי, ולא כמי שנמצא בתוך הכלי עצמו.
קא משמע לן שהימצאות השרץ בתוך הקמט אינה נחשבת כהמצאות ב"תוך תוכו" של כלי החרס. 45
45. רש"י סובר שטעם הדבר ששרץ בקומטו לא נחשב כנמצא ב"תוך תוכו" הוא, כי רק אם היה כלי בתוך כלי חרס, והפתח של הכלי הפנימי הוא מחוץ לכלי חרס החיצוני, ויש שרץ בכלי הפנימי, נחשב השרץ כמי שנתון ב"תוכו" של כלי הנמצא בתוך כלי החרס, ולכן כלי החרס החיצוני טהור. אבל שרץ בקומטו, שגם הפתח של קומטו נמצא בתוך הכלי, לא נחשב כמצוי ב"תוך תוכו". והריטב"א סובר, שהטעם הוא, שרק מין כלי חוצץ ומבדיל בין אויר הכלי החיצון לאויר הכלי הפנימי, ונחשב שהשרץ נמצא רק בכלי הפנימי ולא בחיצון. אבל אדם, שאינו מין כלי, אינו מבדיל, ונחשב שהשרץ נמצא גם בכלי החיצון.
אמר ריש לקיש: קנה הנמצא בקומט של זב (והיינו שלא החזיק הזב את הקנה בגלוי אלא היה קצהו של הקנה תפוס בקומטו של הזב בצורה נסתרת), והסיט בו את הטהור, טהור. אף על פי שזב המסיט טהור, נטמא הטהור, היינו דווקא כשהסיטו בגלוי, אך כאן החזיק הזב את קצה הקנה בקומט, ולא ניכר ההיסט שלו בגלוי.
אך אם היה קנה נתון בקומטו של טהור, והסיט בו הטהור את הזב - טמא. שטהור המסיט זב, נטמא על ידי היסט זה כדין הנושא את הזב (ומטומאה הנגרמת ממשא לא איתמעיט בית הסתרים, ולפיכך לא איכפת לן שהחזיק הטהור את הקנה בקומטו).
ומסבירה הגמרא: מאי טעמא של הדין הראשון, שאין הזב מטמא בהיסט בית הסתרים.
דאמר קרא (ויקרא טו) "וכל אשר יגע בו הזב, וידיו לא שטף במים". ומהפסוק הזה שהוא מיותר, דרשו חכמים שיש סוג טומאה נוספת, מחודשת, שזב מטמא בהיסט, וזהו הסיטו של זב, שלא מצינו לו טומאה בכל התורה כולה, שאין טומאה המסטת טהרה מטמאת אותה, מלבד הזב המסיט את הטהור, שמטמאהו בהסטתו.
ואפקיה רחמנא לטומאת היסט המחודשת הזאת בלשון נגיעה, והוסיף הכתוב ואמר "וידיו", לומר שיהיה גלוי כידיו, למימרא, דהיסט ונגיעה, כידיו, מה התם, ידיו, מאבראי (הם בחוץ), בגלוי, אף הכא, זב המסיט טהור, מטמאהו רק אם הסיטו מאבראי (בחוץ) ובגלוי. 46
46. רש"י סובר שזה המקור לדין הכללי בכל התורה שמגע של טומאה בבית הסתרים לא מטמא. אבל התוספות סוברים, שמכאן לומדים רק שגם היסט הזב של דבר שהוא בבית הסתרים לא מטמא, אבל את הדין הכללי שאם נגע דבר טמא (כגון מת, זב, שרץ נבילה וכדומה) בבית הסתרים אינו מטמא לומדים ממה שהתורה מצריכה נגיעה, ונגיעה משמע במקום גלוי.
להוציא אם החזיק הזב את הקנה בקומטו, באופן שאין החזקתו בקנה גלויה, והסיט באמצעותו את הטהור.
אבל מה שטהור המחזיק את הקנה בקומטו ומסיט בו את הזב, נטמא, הוא משום שטומאת משא נוהגת גם בסתר, בבית הסתרים.
שנינו במשנה: אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ.
ומבארת הגמרא את מקור הדין: זב, דכתיב "כי יהיה זב מבשרו", ודרשו חכמים, עד שיצא זובו מבשרו.
בעל קרי, מנלן שאינו מטמא בזמן שהקרי עדיין בפנים? דכתיב "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע". שנינו במשנה: היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו, אוחז באמתו, ובולע את התרומה.
ושואלת הגמרא: כיצד אומרת המשנה אוחז באמתו?
והתניא, רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין - כאילו מביא מבול לעולם, שגורם לעצמו הוצאת זרע לבטלה, שעל העבירה הזאת נענשו דור המבול! 47
47. הקשה תוספות הרא"ש הרי לטמא תרומה זה איסור דאורייתא, שכתוב "משמרת תרומתי", והתורה ציוותה לשמור על התרומה שלא יטמא, ואילו האיסור לאחוז באמה זה רק מדרבנן, שמא הוא יתחמם ויוציא שכבת זרע, ואיך מותר לו לעבור על איסור דאורייתא בשביל להמנע מדין דרבנן. ונשאר בצ"ע. והמגיהים בש"ס ווילנא (בית מדרשו של החשק שלמה) תירצו, שלפי מה שכתב הזוהר והובא בבית יוסף ונפסק בשולחן ערוך (אבה"ע כב) שעוון של הוצאת שכבת זרע יותר חמור מכל העבירות שבתורה, ולכן אפילו חשש דרבנן שיבא לעבור על עבירה זו חמור מאיסור דאורייתא של משמרת תרומתי. אך בבית שמואל (שם) הסביר שדברי הזוהר הם לאו דווקא, וכוונתו שזה עוון חמור אבל יותר משאר עבירות חמורות. ועוד תירצו, שלא לאחוז באמה זה שב ואל תעשה, והואיל ולא היה לו מה לעשות על פי דין נחשב ששמר בכל יכולתו על התרומה, ואינו חייב לאחוז באמה ולעבור על איסור דרבנן.
אמר אביי: פה מדובר שאוחז במטלית עבה, שאינה מחממת, ולא יבא להוציא שכבת זרע.
רבא אמר: אפילו תימא שמותר לו לאחוז עתה במטלית רכה, כיון דעקר, עקר, ושוב לא יעקור שכבת זרע נוספת.
ואביי, שחייבו לאחוז במטלית עבה, למה הוא חשש הרי כבר נעקרה השכבת זרע? חייש דילמא אתי לאוסופי, שתעקר ותצא עוד שכבת זרע.
ורבא לאוסופי לא חייש, שאין זה מצוי שתצא עוד שכבת זרע באותה עת, לאחר שכבר נעקרה ממנו.
ומקשה הגמרא: וכי לא מצוי שתצא עוד?
והתניא: למה זה דומה (הממשמש באבר ומוציא שכבת זרע): לנותן אצבע בעין, שכל זמן שאצבע בעין מדמעת וחוזרת ומדמעת, ורואים שהטבע הוא שכל הזמן יוצא עוד, ולמה לא חייש רבא לאוספי.
ומתרצת הגמרא: ורבא סבר: כל אחמומי והדר אחמומי בשעתא - לא שכיח.
והיינו, במקום שיצא הזרע בעקבות הרגשה, וכמקרה של המשנה שנזדעזע כל גופו עקב החימום, יוצא הזרע כולו בעקירה אחת, ויותר לא מצוי שיבוא חימום נוסף שיעקור עוד שכבת זרע. אבל היכן שממשמש באבר, כמו בברייתא, ולא נזדעזע גופו, הרי הוא מוציא שכבת זרע לאיטו, עוד ועוד, בדומה לנותן אצבע בעין שכל זמן שהאצבע בעין היא מדמעת.
אמר שמואל: כל שכבת זרע שאין גופו מרגיש בה בשעת יציאה אינה מטמאה. מאי טעמא?
"שכבת זרע" אמר רחמנא שתטמא, ורק בראויה להזריע נקראת שכבת זרע, ולא בזו, שידעו חכמים שאם לא הרגיש בה, אינה ראויה להזריע.
מיתיבי ממה ששנינו במסכת מקואות (ח ג): היה מהרהר בלילה, ועמד ומצא בשרו (אברו) כשהוא חם, ולא הרגיש שיצא ממנו קרי, הרי הוא טמא, שמא נטמא בטומאת קרי.
והרי כאן לא הרגיש ביציאת הזרע, ומדוע מטמאים אותו?
תרגמא ביארה רב הונא: במשמש מטתו בחלומו, דאי אפשר לשמש בלא הרגשה (והיינו, שהוא אכן הרגיש, אלא שלא זוכר זאת כשהתעורר מחלומו).
לישנא אחרינא - אמר שמואל: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מטמאה.
מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא?
איכא בינייהו: נעקרה שכבת זרע בהרגשה, ויצאת שלא בהרגשה, שאז אינו יורה כחץ. 48 ללישנא קמא, אפילו הרגשה בשעת עקירה מטמאת, וללישנא אחרינא צריך שתהא הרגשה בשעת יציאה.
48. הקשו התוספות, שבגמרא מבואר ששכבת זרע שנעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה ראויה להזריע, אף על פי שלא ירה את השכבת זרע כחץ. ודווקא אם נעקר בלי הרגשה אינו ראוי להזריע. ומאידך, אשה הטוענת שבעלה אינו יורה את הזרע כחץ, נאמנת, מאחר ורק היא יכולה להבחין בזה, ויכולה לתבוע גט מבעלה כי אינו יכול להוליד. ואם צריך רק שיעקר הזרע בכח אך לא צריך שייצא הזרע מגוף הבעל בכח ובהרגשה, איך יכולה האשה להרגיש אם השכבת זרע של בעלה ראויה להזריע. ותירצו, שהלישנא קמא סוברת שאין צורך שהשכבת זרע תהיה ראויה להזריע עכשיו, אלא מספיק שהיתה ראויה להזריע שעה אחת, ולכן, אם בשעת העקירה היתה ראויה להזריע, היא מטמאה. ועוד תירצו, שהשכבת זרע ראויה להוליד מצד עצמה, ורק אם אינו יורה כחץ היא אינה מגיעה בפועל עד לעומק הרחם, למקום שתזריע, ולכן בפועל לא יצליח להוליד. אך הרמב"ן כתב, שאשה הטוענת שבעלה סריס כי אינו יורה כחץ, הכוונה היא שהסריס מרגיש בעקירת השכבת זרע וביציאתו, ורק האשה אינה מרגישה שהזרע יורה כחץ מחמת חולי הזרע, ונחשב ראוי להזריע אף על פי שבפועל מחמת החולי לא יבא לידי זרע. אבל לטמא, צריך רק שהאיש ירגיש בעקירתו, וללישנא קמא גם ביציאתו. ולא תלוי כלל בהרגשות האשה.
מילתא דפשיטא ליה לשמואל, מיבעיא ליה לרבא -
דבעי רבא: שכבת זרע אשר נעקרה בהרגשה, ויצתה שלא בהרגשה, מהו שתטמא?
תא שמע ממה ששנינו במסכת מקואות (ח ג): בעל קרי שטבל, ולא הטיל מים לפני טבילתו, לכשיטיל מים יהיה טמא, כי ביציאת מי רגליו יוצאת עמהם שארית הקרי שלא בהרגשה, ומטמאת משום שעקירת הזרע היתה בהרגשה.
ומוכח, שהרגשה בשעת עקירה מטמאת, גם אם אין הרגשה בשעת יציאה.
ודוחה הגמרא: שאני התם, דרובה, הרוב של שכבת זרע בהרגשה נפק, ורק מיעוטה נשתייר ויצא בלא הרגשה בשעת הטלת מימיו, ולפיכך, מטמא גם המיעוט שיצא שלא בהרגשה. ואילו הבעיה של רבא היתה כשרוב שכבת הזרע יצאה בלא הרגשה.
לישנא אחרינא, אמרי לה: אמר שמואל: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מזרעת.
ומדייקת הגמרא: אזרועי הוא דלא מזרעא, הא טמויי מטמיא (כי אם אינה מטמאה, היה לשמואל להשמיע גם הלכתא לדינא שאינה מטמאת), שנאמר "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור, מקרה לילה". ללמדנו כי אפילו קרי בעולם, שאינו מזריע, בכל זאת מטמא.
(מקרה וקרי הם מלשון דבר שאין לו תכלית ומטרה בעולם).
בעי רבא: עובד כוכבים שהרהר, ונעקרה ממנו שכבת זרע בהרגשה, ולא יצאה החוצה, וירד למקוה, וטבל לשם גרות, ולאחר שהתגייר יצאה ממנו שכבת הזרע שלא בהרגשה - מהו?
והספק הוא: גם אם תימצי לומר בתר עקירה אזלינן, ומטמאים בישראל, הני מילי בישראל, שמספיק שנעקרה בהרגשה, לחומרא, לטמא. אבל הכא, בגר, שנעקרה בטהרה (כי בשעת גיותו קריו טהור), דלקולא, שאם נלך רק אחר עקירה נמצא שאנו מקילים ומטהרים, את זה לא אמרינן. והיינו, שעקירה לחוד או יציאה לחוד מטמאים, ודי באחד מהם.
או דילמא לא שנא, ותמיד הקובעת היא רק שעת העקירה, בין לחומרא, בישראל לגבי הרגשה בשעת עקירה, ובין לקולא, בגוי שהתגייר, כיון שהיתה העקירה בגיותו, הרי הוא טהור, גם אם יצאה לאחר שהתגייר.
ומסקינן: תיקו!
בעי רבא: זבה שנעקרו מימי רגליה (המטמאים משום מעין הזב) אך עדיין לא יצאו ממנה.
וירדה וטבלה לטהרתה מטומאת זובה, ולאחר מכן הטילה מי רגליה - מהו?
האם הקובע לטמא את מעין הזב זה הזמן שנעקר המי רגלים, והטבילה כבר לא תעזור לטהר את המי רגלים, או שמא הזמן הקובע לטמא זה הטלת מי הרגלים ואז היא כבר לא טמאה שנטהרה על ידי המקוה.
והספק הוא: גם אם תמצא לומר בתר עקירה אזלינן, הני מילי שכבת זרע, ולא מצי נקיט לה, שאין יציאת הקרי בשליטתו של רואה הקרי, ולכן משעה שנעקר נחשב שיצא. אבל מימי רגליה, דמצי נקט לה, לא אמרינן דמשנעקרו לצאת הרי הם כמי שיצאו.
או דילמא לא שנא. משום שכל עקירה נחשב יציאה.
ומסקינן: תיקו! עוד בעי רבא: עובדת כוכבים זבה, שאינה טמאה מהתורה בזיבה, אלא שגזרו חכמים עליה שתהא טמאה כזבה, שנעקרו מימי רגליה בזמן שהיא גויה.