פרשני:בבלי:נדה נט א
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
מיתיבי: היו עליה טיפי דמים למטה, דהיינו טיפי דם קטנים, וטיפי דמים למעלה, דהיינו, טיפי דם גדולים 74 - תולה אפילו בכתם העליון, הגדול - עד כגריס. מאי לאו כגריס עצמו הוא בכלל מלמטה, ונחשב גם גודל זה ל'קטן' - וטהור.
74. כן פירש רש"י, התוס' והרשב"א הקשו שלשון 'למעלה' 'ולמטה' אין פירושו קטן וגדול. ולכן פירשו שהברייתא עוסקת באשה שנמצאו על חלוקה כמה כתמי דם, חלקם למעלה מהחגור וחלקם למטה מהחגור. וחידשה הברייתא שאפילו שבדרך כלל כתם שלמטה מהחגור מטמא שחוששים שהגיע הדם מהמקור, כאן שנמצאו כתמים גם למעלה מחגור שבהכרח הגיעו ממקום אחר, שהרי לא יתכן במציאות שיגיע דם מהמקור ללמעלה מהחגור, מטהרים את כל הכתמים. וטעם הדבר הוא שכשם שאשה שידוע שנתעסקה בדמים תולים כל הכתמים שמוצאת בדם שנתעסקה, כך גם אשה זו מורים הכתמים שמעל החגור (שידוע שאינם מהמקור), שהיתה במקום שמצויים בו דמים ומשם הגיע דם ללמעלה מהחגור, ומלמדים אותנו הכתמים העליונים שאשה זו נתעסקה בדמים.
ודוחה הגמרא: לא. כגריס עצמו נחשב מלמעלה 75 , ודינו ככתם גדול שאין תולים אותו במאכולת.
75. לפירוש התוס' (המובא בהערה הקודמת) סברה הגמרא בקושיתה ששיעור גריס שנקטה הברייתא מתיחס לגודל הכתם שמתחת לחגור, כלומר שכשגודל כתם זה הוא מגריס והלאה צריך שיהיו כתמים גם למעלה מהחגור כדי להתירו, אבל בלא כתמים למעלה מטמאים בגודל גריס. ותירצה הגמרא ששיעור גריס שנקטה הברייתא מתיחס לגודל הכתם שמעל החגור, שבמקרה שגודלו רק כגריס אין הכרח שנתעסקה בכתמים, שאפשר שהגיע הכתם ממאכולת שהיתה למעלה מהחגור, ואין לנו ראיה שנתעסקה בדמים כדי לטהר הכתמים שמתחת לחגור.
איתמר, נמצא עליה כגריס ועוד ועל אותו "עוד" דם - רצופה (מעוכה) בו מאכולת.
רבי חנינא אומר - טמאה.
רבי ינאי אומר - טהורה.
ומבארת הגמרא את המחלוקת: רבי חנינא אומר: טמאה, כי תליא בכל הכתמים, רק בכגריס, אבל בכגריס ועוד - לא תליא, וגם כתם שרצופה בו מאכולת אינו שונה משאר הכתמים.
רבי ינאי אומר: טהורה, כי הני מילי שלא תולים בכגריס ועוד - היכא דלא רצופה בו מאכ ולת.
אבל, היכא דרצופה בו מאכולת - מוכחא מילתא דהאי "ועוד" - דם מאכולת הוא.
וכיון שברור לנו שה'ועוד' אינו מגופה, אין הוא חלק מהכתם, ופש ליה, נשאר דם מסופק, רק בגודל כגריס בלבד 76 . וכיון דבעלמא תליא אם היה דם כגריס - הכא נמי תליא.
76. בערוך לנר הקשה, מהו הצד לטהר מפני המאכולת שרצופה, והרי כל כתם שגודלו שני גריסים היה אפשר לתלות שנמעכו שתי מאכולות זו אצל זו, ומכך שאין מטהרים כתם הגדול מגריס מוכח שאין תולים ביותר ממאכולת אחת, ואם כן גם אם נתלה חלק מהכתם במאכולת שרצופה בו עדיין תהא טמאה מחמת החלק הנותר, ואף על פי שבנותר אין גריס מכל מקום אי אפשר לתלותו במאכולת שהרי אין תולים כתם אחד בשתי מאכולות, ובמקום שאין תליה מטמא אפילו כתם קטן. ותירץ שהטעם שאין תולים בשתי מאכולות הוא מפני שישנו ספק ספיקא, להחמיר, ששמא חלק אחד אינו ממאכולת, וגם אם הוא ממאכולת עדיין ישנו חשש שמא החלק הנותר הוא מגופה. ולכן במקום שידוע על חלק אחד בודאי שמקורו ממאכולת ונותר רק ספק אחד, תולים גם בשתי מאכולות. אולם בשו"ת מעיל צדקה (כ) מצינו שביאר שהטעם שלא תולים בשתי מאכולות הוא מפני שאם כן יטהרו כל הכתמים, שגם כתם גדול מאד אפשר לתלותו בהרבה מאכולות. הרש"ש (נב ב) תירץ, שכתם שקטן מגריס לא גזרו בו חכמים גם במקום שאי אפשר לתלות במאכולת, ולכן כיון שחלק מהכתם בודאי הגיע מהמאכולת שעליו יצא הוא מכלל הכתם, והחלק שנותר שאין בו כגריס טהור גם בלא תליה. וראה בצפנת פענח (איסו"ב ד יט) שהוכיח גם הוא שכתם הקטן מגריס לא נכלל בגזירה, ואין צורך לתלותו במאכולת כדי לטהרו, וראה עוד בענין זה לעיל הערות 73, 52. עוד יש לומר שהטעם שאין תולים בשתי מאכולות הוא מפני שאין מסתבר שימעכו שניהם בדיוק באותו מקום, ולכן תולים שהכתם כולו הוא ממקור אחד דהיינו מגופה, אבל כתם שמעוכה בו מאכולת הרי גם אם הגיע חלק מגופה מוכיחה המאכולת שלפנינו שחלק מהדם הגיע ממנה, וכיון שממ"נ תולים שנוצר הכתם על ידי שני גורמים נפרדים, אפשר לתלות ששני הגורמים היו מאכולות.
בעי רבי ירמיה: נתעסקה בכגריס דם ציפור, ונמצא עליה בכגריס ועוד - מהו? האם כיון שתולים כגריס בציפור, לא יחשב חלק זה בכלל הכתם, שהרי הכרענו מהיכן מקורו, ורק ה'ועוד' שישנו ספק מהיכן הגיע דין כתם עליו. ואולם כיון שמועט הוא, דינו ככתם הקטן מגריס שאינו מטמא.
ומבארת הגמרא: תבעי לרבי חנינא, תבעי לרבי ינאי שנחלקו בנמצאת מאכולת רצופה ב"ועוד" של הגריס.
תבעי לרבי חנינא: עד כאן לא קאמר רבי חנינא התם טמאה ונכלל גם ה'ועוד' שרצופה בו מאכולת בכלל הכתם, - אלא דלא נתעסקה בדם אחר, ורק בשעת מציאת הכתם ראינו את המאכולת, ולכן גם היא בכלל הכתם 77 . אבל הכא שידוע לנו דנתעסקה בדם ציפור - תליא בו את הגריס, ונמצא שהדם המסופק הוא פחות מכגריס.
77. בערוך לנר תמה, מהי סברת הגמרא להקל יותר בנתעסקה בציפור מאשר במאכולת רצופה, והרי ההוכחה מהמאכולת שנמצאת על הכתם ברורה יותר. ויש לומר על פי מה שכתב בשו"ת מעיל צדקה (כ) שהטעם שאין תולים בשתי מאכולות הוא רק מפני שאם כן בטלה תורת כתמים, שגם כתם גדול מאד נטהרהו בתליה במאכולות רבות, אבל מעיקר הדין היה אפשר לתלות כתם אחד בכמה גורמים שונים. ולכן דווקא במאכולת רצופה שצד ההיתר הוא בשתי מאכולות החמיר רבי יוחנן, אבל לתלות חלק אחד מהכתם בציפור וחלק השני במאכולת אחת מודה גם הוא שתולים, שהרי מתליה שכזו לא יבוטל איסור כתמים.
או דלמא: אפילו לרבי ינאי דאמר התם טהורה, הני מילי - היכא דרצופה בו מאכולת, שמוכח מכך שהמאכולת נמצאת על הדם, שאותו דם הוא ממנה. אבל היכא דאין רצופה בו מאכולת, לא תליא, למרות שהיתה עסוקה בדם אחר.
תא שמע: נתעסקה בדם אדום - אין תולה בו דם שחור.
נתעסקה במועט - אין תולה בו כתם שגודלו מרובה.
היכי דמי שצריך ללמדינו שאין תולה מועט במרובה, לאו, כי האי גוונא, שהמרובה יתר על מה שנתעסקה בו רק בפחות מגריס, וחידשה הברייתא שאי אפשר להוציא את הדם שנתעסקה בו מן החשבון, ולטהר את הנשאר מדין כתם שקטן מגריס.
ודוחה הגמרא: לא. הכא איירי בכגון דנתעסקה בכגריס, ונמצא עליה כתם בשיעור שני גריסין ועוד. ומקשה הגמרא: אי הכי, מאי למימרא, והלא דבר פשוט הוא שלא נתיר כתם גדול כל כך מחמת עסק בדם מועט, ואין צורך שתלמדינו הברייתא דין זה?
ומתרצת הגמרא: מהו דתימא: שקול כגריס דם צפור שנתעסקה בה ושדי אותו בי מצעי של שני גריסי הדם האחרים, ונאמר שהיו בה ב' כתמים נפרדים שאין בכל אחד מהם שיעור גריס ואחר כך נפל דם הציפור בין שני הכתמים הללו, וחיברם לכתם אחד, נמצא שהכתם שלפנינו ביסודו הוא שלשה כתמים נפרדים, וזיל הכא - בכתם אחד, ליכא שיעורא, זיל הכא בכתם השני - ליכא שיעורא, והדם שביניהם גם הוא אינו מטמא, שהרי מציפור הוא. קא משמע לן שלא אומרים כן 78 .
78. בשולחן ערוך (קצ כז) פסק שנתעסקה בפחות מגריס ונמצא שני גריסים טהורה שתולים שנפל הדם בין שני כתמים וחיבים, והקשו הב"ח, הש"ך (לז), הט"ז (יח), והגר"א (לז) שדין זה נסתר מסוגיתנו.
אמר רבא: נמצא עליה מין אחד של צבע הדומה לדם ואינה יודעת כיצד הגיע כתם זה, אולם ברור שאיננו דם 79 - תולה בו אפילו כמה מינין של צבעי דם שעליה, וגם כתמים ששונים בגוונם מהגוון של כתם הצבע.
79. רש"י ביאר, שכתם הצבע שמצאה דומה במראהו לדם, וכתב הרש"ש שלמסקנת הגמרא להלן שטעם ההיתר הוא מפני שתולים שכשם שניתז עליה צבע זה בלא ידיעתה כך ניתזו עליה גם פעמים נוספות, אם כן הוא הדין כשמראה צבע הכתם שונה לגמרי ממראה הדם, שדי בכך שמוכח שאשה זו אינה משגיחה בדברים שניתזים עליה כדי לטהרה. וכן מבואר גם מהרא"ש שכתב "נמצא עליה שום לכלוך על חלוקה, נימא כי היכי דבא לכלוך זה עליה בלא דעתה הכא נמי בא הכתם".
מיתיבי: נתעסקה באדום - אין תולה בו שחור, ואין תולים כתם אלא בצבע הדומה לו, שאפשרי שממנו הגיע.
ומתרצת הגמרא: נתעסקה באדום שאני, שכיון שיודעת שנתעסקה בצבע מסוים, אי אפשר להתיר כתם שצבעו שונה. אבל זאת שלא נתעסקה, אלא נמצא עליה מין צבע מבלי שתדע כיצד הגיע הצבע ההוא אל גופה, בהכרח שניתז עליה צבע אחד בלא ששמה לבה לדבר, ואם כן יתכן שנתזו עליה גם דמים נוספים ולא השגיחה גם בהם, ולכן מטהרים את כל כתמיה 80 .
80. כן פירש רש"י. והתוס' פירשו שהיתרו של רבא הוא במקרה שנמצא עליה כתם מעל החגור, שכיון שלא יתכן שיגיע דם מהמקור ללמעלה מהחגור, בהכרח שנפל עליה דם ממקום אחר, ולכן מטהרים גם את הכתמים שנמצאים מתחת לחגור, שתולים שכשם שניתז עליה דם למעלה כך ניתז גם למטה. וכתב הערוך לנר שהתוס' בפירושם נקטו כשיטתם (בד"ה היו) בביאור הברייתא 'היו עליה לפי דמים למטה', ורש"י שחלק עליהם שם וסובר שאין להתיר כתמים שמתחת לחגור מחמת כתמים שמעל החגור, חולק גם בפירוש סוגיתנו.
איכא דאמרי, אמר רבא: נתעסקה במין אחד ויודעת שיתכן שבעיסוק זה ניתז דם - תולה בו כמה מינין, ואפילו שגוונם שונה מהגוון שבו נתעסקה.
מיתיבי: נתעסקה באדום - אין תולה בו שחור.
ומתרצת הגמרא: כי קאמר רבא - דווקא דאתעסקה בתרנגולת, דאית בה כמה מיני דמא, וכל מראה אדום שמוצאת יתכן שהיה בתרנגולת דם בצבע שכזה 81 , אבל כשיודעת בדיוק את צבע הדם שבו נתעסקה, אינה תולה בו כתם בגוון שונה.
81. הרא"ש הביא מר"ח שפירש שדם בית השחיטה של התרנגולת צבעו אדום, דם אבריה צבעו שחור, ודם בני המעים הוא כקרן כרכום. בשו"ת הרמ"א (צז) ביאר שאף על פי שנתעסקה בתרנגולת רק בצבע אחד תולים שניתזו עליה דמים ממקומות נוספים בתרנגולת ומטהרים גם את שאר הכתמים, מפני שמעדיפים לתלות שכל הכתמים מקורם ממקום אחד, וכשם שכתם אחד הגיע מהתרנגולת הוא הדין גם שאר הכתמים הגיעו ממנה. ובט"ז (קצ מא), ובסדרי טהרה (שם צג, ד"ה 'גם מה שהביא') חולקים ומבארים שמדובר שנתעסקה בכל חלקי התרנגולת, ורק לכן תולים בה את כל הכתמים.
שנינו במשנה: מעשה באשה שטיהר רבי עקיבא את כתמה, מפני 'שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל'.
ומקשה הגמרא: והתניא: לא אמרו חכמים את הדבר, גזירת כתמים, להקל, אלא להחמיר!? ומתרצת: אמר רבינא: פירוש דברי הברייתא הוא שעיקר תקנת כתמים, לא להקל על דברי תורה באה 82 , אלא להחמיר על דברי תורה, ולאסור כתם שודאי הגיע מהמקור. ורבי עקיבא דיבר בכתמים שישנו ספק שמא הם ממכה, שבהם הקילו היות וכתמים עצמן הם רק גזירה דרבנן.
82. רש"י (ד"ה לא להקל) פירש שכוונת הברייתא היא לבאר שהוצרכו חכמים לגזור טומאה על כתמים כדי שלא יבאו להקל בנדה דאורייתא, כלומר שהיתר הכתמים יכול לגרום לזלזול בחומר איסור נדה, ולכן עשו חכמים סייג לדבר ואסרו הכתמים. ותמוה שלעיל (נח א, ד"ה מדרבנן) ביאר רש"י שגזרו על הכתמים משום שחששו שמא הרגישה ולא השגיחה בהרגשה, וישנו חשש שמא הכתם שלפנינו אסור מדאורייתא. ויש לומר על פי דברי הסדרי טהרה (קצ צג, ד"ה 'לכן נראה לענ"ד') שיש שתי סיבות לטהר כתמים: א. העדר ההרגשה מטהר דם שודאי יצא מגופה, ונדרש היתר זה מהפסוק "בבשרה" (נז ב). ב. דם שיש ספק שמא אינו מגופה טהור, גם אם באמת יצא בהרגשה, והיתר זה נדרש מ"דם" ולא כתם (נח ב). ולדבריו, נצרכים שני טעמים לגזירת חז"ל: א. חששו שמא הרגישה, ולכן אין את ההיתר הראשון. וטעם זה כתב רש"י בדף נח א. אולם עדיין יכלו לטהר כתם שישנו ספק שמא אינו מגופה, ששייך להתירו גם אם האמת היא שהרגישה, ורק מפני שחששו שיגרם זלזול באיסור נדה לא סמכו גם על היתר זה, וטעם זה כתב רש"י בסוגייתנו.
שנינו במשנה: עד שהוא נתון תחת הכר ונמצא עליו דם, אם מראה הכתם הוא עגול - טהור. אבל אם מראהו משוך - טמא, דברי רבי אליעזר ברבי צדוק.
איבעיא להו: מי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר ברבי צדוק, או לא?
תא שמע: כתם העשוי מכמה טיפות דם ובכל טיפה בפני עצמה אין כשיעור גריס. אם מראה הכתם הוא ארוך, דהיינו שנמשך הדם וצורת הכתם מאורכת - מצטרף לשיעור כגריס ועוד, ודנים את הכתם בכללותו ולא כל טיפה לעצמה.
אולם אם מורכב הכתם מטיפין טיפין שצורתם מעוגלת, אין מצטרפין הטיפות זו לזו, וכיון שבכל טיפה אין כגריס, טהורה 83 .
83. בגמרא לעיל (נח א) מצינו שנסתפק רבי ירמיה 'טיפין טיפין מהו'. והקשו התוס' (שם, ד"ה כשירה) מדוע לא פשט להיתר מהברייתא שבסוגייתנו שאמרה 'טיפין טיפין אין מצטרפין'. ותירצו, שהברייתא התירה רק כתם שנמצא בחלוקה, שבחלוק מצויות מאכולת ותולים שנמעכו כמה מאכולות בסמוך זו לזו ומהם נוצר הכתם, ורבי ירמיה הסתפק בכתם שנמצא על בשרה שאין מצויות מאכולות בבשר.
ודנה הגמרא: מני, התנא ששנה ברייתא זו?
אי רבי אליעזר ברבי צדוק - למה לי צירוף, כדי לטמא כתם ארוך?
האמר: משוך אפילו כשגודלו הוא כל שהוא - טמא! ואפשר לטומאה מחמת כל טיפה מאורכת, גם בלא לצרף את הטיפות לכתם אחד.
אלא לאו - רבנן, הם ששנו את הברייתא שמע מינה: פליגי רבנן עליו, ומטהרים אפילו משוך אם אין בו שיעור, ולכן רק מפני שמצרפים את כל הטיפות המשוכות לכתם גדול טמאה.
ודוחה הגמרא: לא. לעולם - רבי אליעזר ברבי צדוק היא.
וכי אמר רבי אליעזר ברבי צדוק שמשוך טמא בכל שהוא - בכתם שנמצא בעד בדיקה 84 .
84. בתוספתא (ז, ד) מבואר שטעם הדבר שהחמירו בכתם משוך דווקא בעד הבדיקה, הוא מפני שפעולת הבדיקה ממרחת את הדם ודרך הדם שיוצא מהגוף על ידי בדיקה שתהא צורתו משוכה, ולכן רק בעד הבדיקה שמלמדת הצורה המשוכה על כך שהגיע הדם מגופה, טמאה. אבל כתם שנמצא על גופה או חלוקה, גם אם נטף מהמקור, לא היה לו להמשך, אלא להיות עגול כמראה הטיפה הנוטפת. וראה בגמרא לעיל יד א דינים נוספים שהחמירו בכתם שנמצא בעד הבדיקה.
אבל בכתם שנמצא על גופה או חלוקה - לא אמר.
תא שמע: דאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר ברבי צדוק.
ומכך שצריך להכריע כמי ההלכה - מכלל דפליגי חכמים עליו.
ומסיקה הגמרא: שמע מינה.