ברית בין הבתרים

מפת ארץ ישראל שהובטחה בברית בין הבתרים - מקור:ויקישיתוף,Emmanuelm

ברית בין הבתרים היא מרכזה של פרשת לך לך. אחרי נצחונו את המלכים והשיבו את לוט מהשבי באה פרשת הברית, שהיא מרכזית בחיי עם ישראל. בה הקב"ה הבטיח לאברהם כי לאחר שעבוד של 400 שנה ב"ארץ לא להם" - בניו יזכו לקבל לנחלה את ארץ כנען, וכך נאמר ב"ברית בין הבתרים":"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם: תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה: כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי, עַד-הֵנָּה...בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת-אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת. (ט"ו, י"ג,י"ח).

הרקע

רש"י מצא קשר בין כריתת הברית לבין האירוע שקדם לו: מלחמת חמשת המלכים בארבעת המלכים והוא מפרש: "כל מקום שנאמר אחר סמוך, אחרי מופלג. אחר שנעשה לו נס, זה שהרג את המלכים, והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי. לכך, אמר לו המקום:" אל תירא אברם אנכי מגן לך" - מן העונש שלא תיענש על כל אותן נפשות שהרגת. ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד" (ט"ו,א') - רש"י סבור שכאשר כתוב "אחר" יש קשר בין שני האירועים ובמקרה זה אברם חש שנעשה לו נס ועכשיו לא יגיע שיהיה לו יורש שיממש את ההבטחה שקבל לרשת את ארץ כנען.

במה אידע כי אירשנה?

לאחר שהקב"ה מבטיח לאברהם שייתן לזרעו את הארץ אברהם שואל "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?". המפרשים התקשו כיצד ייתכן שאברהם מפקפק בהבטחתו של הקב"ה ושואל האם היא אכן תתקיים. יתירה מזאת, כאשר הקב"ה מבטיח לאברהם כי לא ישמעאל יירש אותו אלא שהבן שעתיד להיוולד לו יירש אותו הכתוב מצהיר כי אברהם האמין לכך בכל מאודו "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה", אם כן מדוע לא האמין לירושת הארץ?

הפריז על מידותיו

הגמרא נדרים לב א מפרשת כי אכן אברהם חטא בשאלתו וזו הסיבה כי בני ישראל ירדו למצרים כי אברהם "הפריז על מידותיו של הקב"ה" בשאלתו.

חשש לחטא בניו בעתיד

מנגד, הגמרא במקום אחר מגילה לא ב מביאה את דבריו של אברהם כחשש לגבי חטאם של בניו בעתיד: "אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר לו: לאו. אמר לפניו: רבונו של עולם, במה אדע? – אמר לו: קחה לי עגלה משלשת". פירוש זה גם מסביר מדוע בהבטחה על הולדת יצחק הוא היה בטוח בקיום ההבטחה, מפני שדבר זה תלוי בקב"ה לבדו, אך בהבטחה על ירושת הארץ יש חשש שיחטאו בניו בעתיד. כך גם פירש הרמב"ן את הפסוקים והוסיף כי בירושת הארץ ישנו גם חשש שיחזרו הכנענים בתשובה ואז לא תקיא הארץ אותם.

תשובת הקב"ה

לפי שני הפירושים, תשובתו של הקב"ה היא בכך שהוא כורת עם אברהם את הברית שמראה כי ירושת הארץ תהיה הבטחה נצחית שלא תשתנה. וכדברי רבינו בחיי "תהיה הארץ לישראל אחזת עולם... ואם אולי יגלו ממנה ישובו אליה כי אחזת עולם היא להם לא לעובדי גילולים".

מהלך הברית

לאחר שאלת אברהם על הבטחת הארץ "במה אדע כי אירשנה" אומר לו הקב"ה להכין את הברית ביניהם תבנית:וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל. המפרשים התקשו בהבנת המילה "משולשת": אונקלוס תרגם כי מדובר בשלושה עגלים, ואילו יונתן בן עוזיאל פירש כי מדובר בעגלה בת שלוש שנים. יש גם מי שכתב שהכוונה לעגלה שנולדה שלישית לאימה.

לאחר שאברהם לוקח את כל אלו הוא מבתר את כולן מלבד הציפור "וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר". רש"י מפרש את ביתור החיות בצורה סימבולית. לדבריו, הפרים האילים והשעירים נמשלו לעובדי העבודה הזרה ולכן ביתר את כולן להראות כי הם ייעלמו מן העולם בעוד עם ישראל המשולים לציפור יהיו קיימים לעולם. בדומה לכך, הרד"ק פירש כי גם כאשר עם ישראל יהיו בגלות עדיין יהיו דבקים באמונתם בקב"ה ובתורה. הרמב"ן פירש בדרך אחרת והסביר כי שלושת סוגי קורבנות אלו הם הקורבנות אותם עתידים בני ישראל להקריב כקורבנות עולה חטאת ושלמים.

לאחר מכן מובא כי הגיע עיט לאכול מן הפגרים ואברהם גירשו "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם". הרד"ק דייק כי לא מובא שהעיט ירד על הבתרים אלא על הפגרים ולכן הסביר כי העיט ירד לאכול את התור והגוזל השלמים ואברהם גירשו. לפירושו, ירידת העיט מסמלת את ניסיון האומות להתנכל לישראל ואת השגחת הקב"ה שמגרשם מעלינו.

בשורת השיעבוד

לאחר גירוש העיט ירדה השמש ולאברהם נגלה חיזיון "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.".

הרמב"ן הסביר כי חיזיון זה מסמל את שעבוד ארבעת הגלויות שעתידות לבוא על עם ישראל לאחר שיחטאו ועתידים לגלות מהארץ: אימה - בבל, חֲשֵׁכָה - מדי, נֹפֶלֶת - פרס - ממנה בני ישראל ינצלו בימי כורש מלך פרס גְדֹלָה - יוון. מלבד גלויות אלו, מבשר הקב"ה לאברהם גם על שיעבוד בני ישראל במצרים ואת העתיד להם לצאת ברכוש גדול משם.

הקב"ה מבשר לאברהם כי הוא עתיד להיקבר בשיבה טובה ורק צאצאיו יירשו את הארץ משום שרק אז יישלם עוון יושבי הארץ‏^[1] והם עתידים לצאת ממנה "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה".

חתימת הברית

לאחר הבטחת הקב"ה נחתמת הברית באופן סמלי בין אברהם לבין שליחו של הקב"ה כאות לכך שהיא תתקיים לעד, וכן מובאים גבולות הארץ המובטחת " וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת"

רש"י הסביר כי משמעות המעבר בין הבתרים היה דרך ידועה לכורתי בריתות שנהגו לבתר חיה לשניים ולעבור יחד בין הבתרים. לפירושו, אברהם עובר בין הבתרים יחד עם "תנור עשן ולפיד אש" שמהווה שליחו של הקב"ה. בדומה לכך גם בספר ירמיהו מובא כי על מנת לכרות ברית שתחייב את בעלי העבדים לשחררם ביתרו עגל לשניים ועברו בין בתריו ירמיהו לד יח.

ספר העיקרים מאמר ד מה מסביר את טעם המנהג הזה בכך ש"כריתת הברית הוא קשר קיים בין שני אנשים כורתי הברית כדי לקשר ולדבק האהבה ביניהם עד שיהיו שניהם כאלו הם גוף אחד, וישמור כל אחד מהם את חבירו כשמירתו את עצמו". כלומר, שכאשר שני האנשים עוברים יחד בין בתרי החיה הם מסמלים שהם שניהם כגוף אחד וכל אחד מהם מתחייב לסייע לחבירו ולהכניס עצמו לדוחק להצילו כמו שהיה עושה בשביל להציל את עצמו.

סיבות הגזירה

בפרשת לך לך נרמז שעבוד מצרים פעמיים אחדות, כדי להמחיש את משמעות הגזירה:

• במסכת סוטה, על הירידה למצרים נאמר,: "ואמר ר' יהושע בן לוי בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם שנאמר (בראשית יב) ויצו עליו פרעה אנשים וגו' נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה שנאמר (בראשית טו) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (ס"ו,ב').
• במסכת נדרים חז"ל מנמקים בסיבות אחדות את גזירת הפורענות - גלות של ארבע מאות שנה, ועימה עבדות ועינוי - הגמול:שכר ועונש.

1. על השימוש בתלמידיו ללחימה - אמר [רבי אבהו] מאמוראי ארץ ישראל תלמידו של [רבי יוחנן] אמר [רבי אלעזר]: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגרייא בת"ח שנאמר:"וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ" (י"ד,י"ד) - דהיינו במקום שילמדו תורה עסקו בלחימה
2. על כך שלא נתן אימון בקב"ה ודרש הוכחה - ו[[שמואל] אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנאמר:"בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה"(ט"ו,ז'). שמואל - ראה את פרשת בין הבתרים כעצמאית - הם שאל :"במה תדע" והקב"ה השיב לו:"בזאת תדע". עם זאת יש סתירה שהרי בהמשך הדברים כתוב:"וְהֶאֱמִן, בַּה'; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה| (פסוק ו') אך כיצד ניתן לטעון שלא האמין בהבטחה: אם האמין בהטחת הזרע למה לא יאמין בהטחת הארץ ?
3. שהסכים לתת למלך סדום את הנפש ומנע בכך את גיורם :"רבי יוחנן אמר וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-סְדֹם, אֶל-אַבְרָם: תֶּן-לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח-לָךְ" (י"ד,כ"א).

הבחירה החופשית וההשגחה בברית

במהלך ברית בין הבתרים נאמר לאברהם כי מצרים עתידים לשעבד את בניו ולהרע להם, הפרשנים התקשו כיצד ייתכן שלא הייתה למצריים בחירה חופשית? יתרה מזאת, מכיוון שהם היו מחויבים לשעבד את ישראל לפי גזרתו של הקב"ה, מדוע נענשו על שיעבוד זה?

בחירה חופשית לפרט ולא לכלל

הרמב"ם הלכות תשובה ו ה הביא שאלה זו ותירץ כי על אף שהייתה גזירה כוללת על העם המצרי, אין גזירה זו מחייבת את האדם המצרי הבודד. לפירושו, על אף שלכל אחד יש בחירה חופשית, לכלל כולו אין בחירה חופשית. הרמב"ם מביא כדוגמה לכך את דברי ה' שלא יחדל אביון מקרב הארץ. בחברה אנושית תמיד יהיו אנשים מבוססים ועשירים ויהיו גם אנשים במצב כלכלי קשה. זוהי מעין גזֵרה על הכלל. אך אין כאן גזֵרה על היחיד שהוא יהיה עני. הדבר תלוי במעשיו ובחריצותו.

בדומה לכך, הוא מסביר כי גם כאשר הקב"ה אמר כי עם ישראל עתיד לעבוד עבודה זרה עדיין הוא הענישם "לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע, שיהיה הוא הזונה; אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים שעבדו עבודה זרה--אילו לא רצה לעבוד, לא היה עובד... וכן המצריים, כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל, אילו לא רצה להרע להם, הרשות בידו-שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם.".

הראב"ד הקשה על הרמב"ם שלא ניתן לחלק בין הכלל לפרט שהרי בסופו של דבר הכלל מורכב מסך פרטיו. לדבריו, מכיוון שאם כל אחד מהמצריים היה מחליט בבחירה חופשית שלא לשעבד את ישראל לא הייתה מתקיימת גזרתו של הקב"ה, הרי שברור כי לא הייתה לעם המצרי בחירה חופשית בעניין זה.

בכיוון אחר הקשה הרמב"ן כי מאחר שהקב"ה ציווה כי עם ישראל עתיד להשתעבד במצרים, איזה פסול יש באומה המחליטה "לקחת על עצמה" ציווי זה? שהרי מי שעושה את גזרתו של הקב"ה זוכה בדבר מצווה ומדוע שייענש בכך?

ביטול הבחירה

הראב"ד עצמו מתרץ כי הקב"ה לא מעניש אלא אם כן האדם ראוי לכך מפני מעשיו, וגם המצריים היו ראויים לכך מפני רשעם. ממילא, הקב"ה אמנם כפה עליהם לשעבד את ישראל ונטל מהם את הבחירה החופשית בעניין זה, אך הסיבה שהם נבחרו מראש היא משום רשעם וחטאיהם‏^[2].

עינוי יותר מהגזירה

בהסבר אחר הראב"ד מביא כי הקב"ה אמר "ועינו אותם" אך המצריים התאכזרו לישראל אף יותר ממה שהיה צורך ואף עבדו בהם בפרך והמיתו מהם ולכן נענשו. באותו האופן הסביר גם הרמב"ן והביא על כך את דברי המדרש שבני ישראל היו צריכים להיות למצרים לעבדים אך לא שיהרגו בהם וירדו בהם בפרך: "אמר הקב"ה היה לכם לנהוג בם כעבדים ויעשו צרכיכם אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה".

הר בתרים

קיימת מסורת מהמאה ה-16 ב"אגרת יחוס אבות" משנת 1537 ^[3], לפיה יהודי צפת נהגו לעלות להר הבתרים בשבת פרשת לך לך. בשבת נהגו לשהות בהר ולקרוא בתורה את פרשת השבוע שבה מסופר על ברית בן הבתרים.

חוקר ארץ ישראל יוסף ברסלבי מצא כי כבר ב"אגרת יחוס אבות" משנת תר"צ (1537), העוסקת בקברים הקדושים שיהודי ארץ ישראל היו נוהגים להשתטח עליהם, מוזכר אחרי הקברים בבניאס, "מעמד לאברהם אבינו, והוא מקום בין הבתרים והוא על ראש ההר, וקורים לו הגויים "משהד א-טייר".

השליח משה ירושלמי כותב בשנת 1769: "מעמד בין הבתרים - שם הר גבוה ועליו בית גדול ושלושה מגדלים עליו. ובמקום הזה כרת הקב"ה ברית עם אברהם אבינו ע"ה". יהודי צפת המשיכו במסורת. הם היו יוצאים שבוע שלאחר קריאת פרשת לך לך בבוקר אל החרמון והיה קוראים שם את פרשת ברית בין הבתרים. ‏‏^[4]

צבי אילן כותב כי בחודש מרחשון תשכ"ט , קבוצת יהודים חרדים העפילה על ההר לקיים מנהג יהודי קדמון. היה זה מנהג העלייה למקום בו נכרתה לפי המסורת "ברית בין הבתרים". הוא מציין "אף כי אין עדות מובהקת מן הכתוב , כי אכן בחרמון אירע הדבר, יתכן כי בימי הביניים שיערו יהודי בניאס, כי דוקא בחרמון אירע הדבר". מההר תצפית לחלקים הצפוניים של הארץ ולכן מתאים הוא להיות המקום בו נכרתה הברית :"לזרעך נתתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת (ספר בראשית, ט"ו, י"ח).

לפי מסורת אחרת התרחש מעמד בין הבתרים בהר שנאן, מדרום-מערב למושב מרגליות, על הגבול עם לבנון^[3]. מסורת נוספת מאתרת את המקום ליד חברון.

הערות שוליים