חזקת אומדנא

הגדרה

סברא שרוב העולם מתנהג על פיה^[1].

(וקונטרס החזקות (סוף סימן א אות ב ואות ה) חילק את חזקה זו לשתי חזקות נפרדות: חזקה מכח רוב וסברא, כגון אין אדם פורע תוך זמנו, וחזקה מכח סברא לבד, כגון אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. אך בשאר המפרשים לא מצאנו חילוק ביניהן).

לדוגמא, כל החזקות בהבנת נפש האדם: אין אדם פורע תוך זמנו (בבא בתרא ה.). לא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דיליה (בבא בתרא לג:). עד תלתין יומין מוקי איניש אנפשיה (יבמות קיא:). אין אדם חוטא ולא לו (בבא מציעא ה:). אין אדם עושה קנוניא על הקדש (בבא בתרא קעה.). אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (יבמות קז.). אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן. אשה דייקא ומינסבא (יבמות קטו.). שליח עושה שליחותו (ערובין לב.).

דינים דומים: יש שלוש הכרעות שמבוססות על דרך העולם, ואלו הן - על פי הסדר מהחזקה אל החלשה -

1. אנן סהדי^[2] - סברא חזקה מאוד. לדוגמא, בכל שעה יש מים בנהר.
2. חזקת אומדנא - סברא פחות חזקה. לדוגמא, שליח עושה שליחותו. ובזה נעסוק בערך זה.
3. רובא דליתא קמן^[3] - בלי סברא כלל, אלא שכך מנהג העולם. לדוגמא: רוב האנשים אינם סריסים ואיילוניות.

בחלוקת החזקות לסוגים השונים ע"ע חזקות שונות.

נקראת גם חזקה שאינה פוסקת, חזקה מכח סברא, חזקת מנהג וחזקת רגילות.

==מקור וטעם==

מקורה בפשטות מסברא (שערי יושר ג-ג סוף ד"ה ובתוס' פ"ק), אך הגר"א וסרמן חידש שכל האומדנות שבגמרא נאמרו בסיני (דברי סופרים ו-ג. ובאות ה שם הסתפק בדעת רש"י ורשב"א, ונשאר בצ"ע בדעתם).

ויש חזקות אומדנא חלשות יותר שמועילות רק מדרבנן: חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, חזקה דרבא - שחזקה על בן י"ג שנה שהביא שתי שערות, וחזקה שליח עושה שליחותו (ספר המקנה כג-כז (ד"ה השעה"ת) הביא שעה"ת פרק ב שמסתפק לגבי חזקה שליח עושה שליחותו).

בטעמה ישנן שלוש שיטות (שתי השיטות הראשונות הן הידועות יותר):

1. בפשטות היא סברא פשוטה ללכת אחרי הטבע והמנהג. וזה בירור המציאות האמיתית (שב שמעתתא ו-כב, אפיקי ים ח"א יג-ג, חמדת שלמה כתובות כב: לגבי אשה דייקא ומינסבא). ולפי זה יש שהוסיפו שהיא כאנן סהדי, שהמנהג נחשב כאנן סהדי (מהרי"ט ח"ב אה"ע כז, אפיקי ים שם), ויש שהוסיפו שהיא כעדים (שו"ת חתם סופר ח"ה חו"מ סז).
2. יש מי שכתב שהיא מדין רובא דליתא קמן^[4], שכל החזקה מבוססת על כך שרוב האנשים הולכים אחר המנהג (שו"ת תרומת הדשן רז: "שהיא באה מכח הרוב וכו' כלומר רוב בני האדם אין עושין אלא בעניין זה". אמנם בהמשך דבריו נקט לשון "אנן סהדי", אך לשון מושאלת זו מצאנו בעוד מקומות ואפילו לגבי רוב בעצמו^[5]). וממחלוקת זו (האם אומדנא היא רוב) תצא נפק"מ האם חזקת אומדנא מוציאה ממון, שהרי אין הולכין בממון אחר הרוב^[6]. את שאלה זו - האם כל הסברות שמקורן בטבע נחשבות בעצם לרוב - מצאנו בעוד הרבה הכרעות: מיגו, קרוב, חזקת כשרות, הוחזק, ורוב בטבע.
3. הרוגאצ'ובר חידש שהיא הנהגה, וביאר שאיננו צריכים לדעת את המציאות האמיתית, אלא מספיק שנראה את הדברים המעידים עליה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה חזקה (אותיות יט וכא). ונראה שתלוי בחקירה היסודית האם להסתכל על האמת או על מה שנראה לעינינו, שהרוגאצ'ובר כאן סובר שדיני התורה נקבעים רק ע"פ ראיית עינינו, וכמו שמצאנו שקשקשים של דג שאינם נראים לעין לא נחשבים לקשקשים (תפארת ישראל עבודה זרה ב-ו בועז ג)).

לגבי ודאותה כתבו שהיא ודאית (פסחים ט. ורש"י ד"ה ודאי וודאי, שו"ת תרומת הדשן רז).

בדינים שונים

במלקות ונפשות - על זה נאמר "מלקין על החזקות, סוקלין ושורפין על החזקות" (קידושין פ.). ובטעם לזה ביאר השב שמעתתא (ד-ח) שהחזקה אינה בשעת המעשה (האם הבן בא על אימו או שלא בא עליה) אלא על עצם האיסור (האם היא אימו או לא, אך ברור שבא עליה), וכמו שלעצם האיסור עד אחד מועיל למלקות.

בקידושין - האומדנא מועילה גם לקיום הדבר (שו"ת תרומת הדשן רז לעניין שילוח סבלונות, וביאר את הטעם שהיא כאנן סהדי).

בממונות יש אומרים שהולכים רק אחר אומדנא גדולה^[7].

חוזק

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה^[8].

מיגו במקום חזקת אומדנא הוא ספק בגמרא (בבא בתרא ה:). אך ביארו המפרשים שתלוי באיזו חזקה ובאיזה מיגו מדובר:

1. בעניין החזקה - אין כל החזקות שוות בזה, יש חזקות שעדיפות ממנו, יש שפחותות ממנו (כגון חזקה שליח עושה שליחותו - נתיבות המשפט רסט-ד), ויש שספק, כמפורש בגמרא שם (כללי מיגו לנתיבות המשפט יט (נמצא בשו"ע חו"מ אחרי סימן פב)). והוסיף הגרנ"ט (קעט ד"ה והנראה) שכל דברי הגמרא שם הם רק בחזקות שהן בירור המציאות, אך בחזקות שהן רק הנהגה (פסיקת דין בלבד)^[9] - בוודאי שמיגו עדיף, כיוון שהוא בירור^[10].
2. בעניין המיגו - הקובץ שיעורים (בבא בתרא כז) כתב שכל דברי הגמרא הם רק במיגו של מה לי לשקר, אך מיגו של כח הטענה^[11] בוודאי שהחזקה עדיפה ממנו.

(והקצוה"ח (קח-ד) סובר שכל דברי הגמרא שם הם רק בהפה שאסר, אך מיגו במקום חזקה בוודאי שאינו מועיל^[12]).

הפה שאסר לא מועיל נגד חזקת אומדנא (שיטה מקובצת כתובות יט. בשם שיטה ישנה), והקצוה"ח (קח-ד) כתב שהוא ספק בגמרא (בבא בתרא ה:). ובשו"ת שואל ומשיב (ח"ד ח) כתב שהפה שאסר הוא בעצמו אומדנא גדולה, שאדם לא ישקר כשיכול לשתוק.

רובא דליתא קמן, אומדנא עדיפה ממנו (שו"ת בית דוד יז ד"ה וגדולה מזו, תורת חסד א-א, מהרי"ט ח"ב אה"ע כז. קונטרס החזקות סוף סימן א אות ב ואות ה (לגבי רוב בכלל, ולא רק רובא דליתא קמן). שב שמעתתא ו-כב לעניין אין אדם פורע תוך זמנו). אך לעיל^[13] הבאנו דעה שהיא עצמה מועילה רק מדין רובא דליתא קמן.

חזקת הגוף, כתבו האחרונים (בית דוד יז ד"ה וגדולה מזו, שו"ת חתם סופר אה"ע פ ד"ה חזקה, קונטרס החזקות סוף סימן א ד"ה ונראה (לגבי חזקה קמייתא בכלל, ולא רק חזקת הגוף)) שאומדנא עדיפה גם ממנה, אך השיטה מקובצת כתב להיפך (כתובות י. בשם שיטה ישנה, אך ראשונים אחרים תירצו אחרת).

מוחזק נגד אומדנא - נחלקו בזה במחלוקת גדולה:

1. הרבה פוסקים כתבו שסתם אומדנא מועילה רק להחזיק אך לא להוציא ממון (ב"י חו"מ טו מביא הרבה פוסקים), וכן פסק הרמב"ם (אישות טז-כו ומגיד משנה שם, הביאם שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א פרק א קיד) שחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לא מוציאה ממון. ורק אומדנא גדולה, דהיינו דברים שבליבו ובלב כל אדם, כן מוציאה ממון (שו"ת שואל ומשיב ח"ד ח).
2. אמנם הרבה מפרשים כתבו בסתם שכל אומדנא מוציאה ממון, ולא חילקו (תורת חסד א-א, שערי יושר ג-ג סוף ד"ה ובתוס' פ"ק וד"ה והנה, שב שמעתתא ד-ו. קונטרס החזקות סוף סימן א (ד"ה ונראה) בשם המהרי"ק, אך הסתפק בדעת המהרי"ק אולי חזקה דמכח רובא לא מוציאה ממון, אלא רק חזקה מכח רובא ומכח סברא). ויש שהוסיפו טעמים מיוחדים לזה: [א] שהאומדנא היא כעדים (שו"ת חתם סופר ח"ה חו"מ סז), [ב] שהיא כאנן סהדי (מהרי"ט ח"ב אה"ע כז), [ג] וכן שהמוחזק לא יועיל, כי האומדנא מגלה שהוא מחזיקו שלא כדין (שו"ת מהרי"ק עב).

ובסוגיית חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו - דהיינו שהלווה טוען שפרע קודם זמן החיוב, ואינו נאמן - דנו כיצד חזקה זו מוציאה ממון מהלווה, וארבע שיטות נאמרו בזה:

1. הרבה ביארו בפשטות שהחזקה מוציאה ממון (שיטה מקובצת בבא בתרא ה:, שערי יושר שם, תורת חסד א-א, מהרי"ק עב, חתם סופר ח"ה חו"מ סז, קונטרס החזקות סוף סימן א אות ב). וכדעות דלעיל בסמוך שחזקת אומדנא יכולה להוציא ממון (והקונטרסי שיעורים (בבא בתרא ז-א ד"ה ונראה) חידש טעם שמוציאה ממון ואינה כשאר רוב, שבכל רוב יש מיעוט אנשים שהולכים נגד הרוב, כגון שהרוב קונים שוורים לשחיטה ומיעוט האנשים רגילים לקנות לשחיטה. אך בפורע תוך זמנו אין אפילו מיעוט אנשים שרגילים לפרוע תוך זמנם, אלא שכל אדם רגיל שלא לפרוע תוך זמנו, ורק אם נזדמנו לו מעות תוך זמנו יפרע אז. דהיינו, אינו מיעוט בני אדם אלא מיעוט מקרים).
2. הגר"א וסרמן כתב שהחזקה עצמה באמת לא מוציאה ממון, אלא רק מחלישה את טענתו של הלווה, ונחשב כהוחזק כפרן וממילא חייב (קובץ שיעורים בבא בתרא ל), שאמנם אין ודאות שלא פרע, אך אין ספק (האם פרע) מוציא מידי ודאי (שהיה חייב) (שיעורי ר' אלחנן בבא בתרא ד ד"ה והשתא).
3. הרעק"א (שו"ת מהדורא קמא קצז בסופו) כתב שהחזקה לבד לא מוציאה ממון, אלא היא מצטרפת לחזקת חיוב (שידוע שהיה חייב לו), ושתיהן יחד מוציאות ממון.
4. דעת הסמ"ע (עח-ב) שחזקה זו מוציאה ממון רק בתוספת ברי, שהמלווה טוען שברי לו שהלווה לא פרע. אך הקצוה"ח (עח-א) חולק על זה וסובר שמועילה גם בטענת שמא. והתומים (הובא בנתיבות המשפט עח-א) כתב שבטענת שמא לא יוציא ממון, אך אם גם הלווה טוען שמא - כן יוציא.

אין ספק מוציא מידי ודאי - אומדנא כן מוציאה מוודאי, כי היא נחשבת כוודאי, והרי ודאי מוציא מידי ודאי (פסחים ט. ורש"י ד"ה התם ודאי וודאי)^[14].

==כללים==

בסעיף זה נדון האם ההכרעה תועיל במקרים (כללים) שמבטלים חלק מההכרעות.

בספק שאפשר לבררו האומדנא לא מועילה (תוס' פסחים ד: ד"ה לאו).

בתרי ותרי, כלומר שיש שתי כיתות עדים שסותרות זו את זו, השב שמעתתא (ו-כב לגבי חזקה אין אדם פורע תוך זמנו) כתב שהאומדנא לא מועילה אפילו מדאורייתא משום שהיא בירור המציאות^[15] ולא עדיפה מעוד עדים שלא מכריעים - "תרי כמאה". אך הרעק"א (שו"ת מהדורא קמא קלו ד"ה ומה"ט) מסתפק בזה.

הערות שוליים