חכמת הרפואה

מדיצינה, מדע השמירה על בריאות האדם וריפוי מחלותיו.

רבים מן הראשונים כתבו, כי יש לאדם ללמוד את "חכמת הרפואה": "להבין בחכמת הרפואה, לשער כל מידה, ולדעת כל תבנית, ויתר החכמות... רבותינו ז"ל הזהירונו עליהם וציוונו בהם (אגרת הרמב"ן לחכמי צרפת בסוף קובץ תשובות הרמב"ם ח"ג).

לדעת "שבילי אמונה" (נתיב ד), קיימת מצוה גדולה ללמדה וללומדה, "שהרי על פיה אנו חיים, ועל פיה עלינו לחלל את השבת כשיש פיקוח נפש".

רבים מחכמי ישראל וגדולי הדורות היו ידועים כרופאים. הרמב"ם, למשל, היה גדול הרופאים בדורו. הוא התחיל בעבודתו הרפואית במצרים בשנת 1170 והיה לרופא חצר המלך. הרמב"ם גם כתב ספרים רפואיים רבים, כגון: ספר הקצרת, ספר סמי המוות, ספר הנהגת הבריאות, ספר פרקי משה ועוד רבים. גם בספרו "משנה תורה" (הלכות דעות) מביא הרמב"ם הרבה יסודות רפואיים. בתחילת פרק ד מהלכות דעות כותב הרמב"ם: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה. לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים". לאחר מכן מפרט הרמב"ם כיצד יש לנהוג, והוא מוסיף ואומר: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו". הרמב"ם היה הראשון בין חכמי דורו אשר העז להוקיע מוסכמות, הוא קבע כי יש לבחון ולבדוק כל הנחה מראשיתה. לתלמידו רבי אפרים מצור הוא יעץ ללמוד ולהשתלם בדרכי נסוי חיות.