עגלה ערופה
|
|
עגלה ערופה היא מצות התזת ראשה של עגלה, כאשר נמצא חלל בשדה שלא נודע מי הרגו. המצווה מתרחשת כאשר מוצאים בארץ ישראל יהודי הרוג מוטל על הארץ ולא נודע מי הרגו, יוצאים חמשה חכמים מבית הדין הגדול שבירושלים ומודדים את המרחק מההרוג אל הערים הקרובות אליו.
אחר שנודעה העיר הקרובה ביותר אל ההרוג, קוברים את ההרוג במקומו, וזקני העיר הסמוכה ביותר אל ההרוג מביאים עגלה (בתוך שנתיים ללידתה) שלא נעשתה בה כל עבודה, יורדים אל נחל ששותף בחוזקה וחותכים את ראש העגלה בסכין מעורפה. לאחר מכן, הם רוחצים את ידיהם ואומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", והכהנים אומרים: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל".
מקור
מקור המצווה הוא בפרשת שופטים שם מתוארת המצווה וכן דרך קיומה:
|
כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' |
|
| – דברים כא,א | ||
.
לפי הציווי אם נמצא מת המוטל על הקרקע ולא ידוע מי הרגו, יוצאים דיינים מבית הדין הגדול שבירושלים (הסנהדרין), ומודדים את המרחק מהמת אל הערים הסמוכות, כדי לקבוע איזו עיר היא הקרובה ביותר. לאחר מכן קוברים את המת באותו מקום. מבית הדין של העיר הקרובה ביותר מביאים עֶגְלָה (פרה צעירה), שלא נעשתה בה עבודה מעולם, ומביאים אותה אל "נחל איתן". אז, עורפים את ראש העגלה וקוברים אותה שם. חכמי העיר הקרובה רוחצים את ידיהם ואומרים בפני הכהנים, בזמן שהם עומדים בנחל: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ", והכהנים אומרים: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל".
דיני המצווה
המצווה חלה דווקא בארץ ישראל כפי שנאמר בפסוק "באדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה" ואיננה חלה בחוץ לארץ (ירושלמי סוטה פ"ט ה"א). מאותה הסיבה, המצווה איננה נוהגת בירושלים משום ש"ירושלים לא נתחלקה לשבטים" ולא ניתן לומר עליה "לרשתה"[1].
לפי הפסוקים על ההרוג להיות "חלל" והגמרא לומדת כי במידה והמת חנוק או טמון בגל איננו מוגדר כחלל. רש"י פירש כי הכוונה שעל ההרוג להיהרג דווקא בחרב או בכלי ברזל, אך מנגד המאירי פירש כי אם ניכר שנחנק על ידי אדם עורפין עליו. המלבי"ם ובמנחת קנאות פירשו שחלל הוא ביצא ממנו דם, ואילו בחנוק אין יוצא ממנו דם, אך אם יצא ממנו דם אף בחניקה, עורפין. כמו כן, במידה והאדם נמצא גוסס ולא מת אין לו דין עגלה ערופה לפי שאיננו מוגדר כחלל הלכות רוצח ושמירת הנפש ט יא, וכן הנמצא תלוי אין לו דין עגלה ערופה לפי שנאמר על החלל להיות "באדמה".
במידה וההרוג היה טרפה, כלומר שהיה קרוב למות אף לפני ההריגה, נחלקו הפוסקים האם הוא מוגדר כחלל לעניין עגלה ערופה. המאירי כתב כי עדיין מביאים עליו עגלה ערופה לפי שאיבד חיים, ומנגד יש שפירשו כי אין לו דין עגלה ערופה לפי שרוצחו לא היה מתחייב על הריגתו מיתה כדין כל הרוג[2].
נחל איתן
מצוות העגלה הערופה נעשית ב"נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ". רש"י מפרש כי מדובר ב"נחל קשה אשר לא נעבד" ומפרש על פי המדרש כי לקיחת העגלה הצעירה שעדיין לא הולידה ועריפתה במקום יבש שאיננו צומח באה לכפר על הריגת הנרצח אשר לא יכל להמשיך בחייו "אמר הקדוש ברוך הוא: תבא עגלה בת שנתה שלא עשת פירות , ותֵערף במקום שאינו עושה פירות , לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות". מנגד, חז"ל סוטה מו ב פירשו כי מדובר באיסור לחרוש ולזרוע בנחל זה לעולם, אך נחלקו רבי יאשיה ורבי יונתן האם יש צורך גם לערוף את ראש העגלה בנחל יבש מלכתחילה או שהאיסור הוא רק שלא לעבוד בו להבא.
טעם המצווה
הרמב"ם חלק ג מ מפרש כי מטרת המצווה היא לפרסם את מעשה ההריגה ועל ידי הטקס הנעשה על ידי זקני העיר יתפרסם הדבר ויימצא הרוצח. לפירושו, הסיבה שמודדים את המרחק לעיר הקרובה היא משום שסביר שהרוצח הגיע משם ולאחר שזקני העיר יעידו כי לא שמעו על הדבר ולא התרשלו בתיקון הדרך ובלוויתו ייתכן ויתגלה הרוצח, וכן האיסור לעבוד את הנחל הקרוב לרצח נועד להעניק מוטיבציה לבעל המקום לעשות כל תחבולה ולחקור את הרצח עד שיוודע ההורג, כדי שלא תערף העגלה ולא תאסר ארצו עליו לעולם. ספר החינוך פרשת שופטים תקל הוסיף על דבריו כי כאשר כל העם ייאספו לראות את הטקס הגדול באסיפת זקני העיר וגדוליה, שהוא מעשה המושך את האנשים, יתעוררו האנשים האנשים לחפש בעצמם את הרוצח ומי שיידע דבר מה בנושא יספרו לזקנים. וכן בניגוד לפירוש הרמב"ם, הוא מסביר פרשת שופטים תקלא כי טעם איסור העבודה בנחל בא כדי להזכיר לעולם בלב כל עוברי דרך כי "על דבר שנרצח איש אחד בדרך נערפה העגלה במקום ההוא ויניעו לבבם עם זה להרחיק ענין הרציחה מאד".
מנגד, הרמב"ן No result חולק על דברי הרמב"ם ומקשה כי לפי דבריו היה צריך לערוף את העגלה דווקא בשדה ראוי לזריעה ולא במקום יבש[3]. הרמב"ן פירש כי מעשה העגלה הערופה דומה במהותו לקורבן הנעשה בחוץ כגון שעיר המשתלח, וייתכן וכוונתו היא שעל ידי עריפת העגלה מכופר על הארץ ועל הדם הנשפך בה. אמנם, הרש"ר הירש דברים כא ו פירש כי התורה דווקא מנסה להדגיש כי אין מדובר בקורבן ולכן הכהנים מגיעים רק בסיום התהליך ולא מעורבים בו כלל כמו בפרה אדומה. ייתכן וזו גם הסיבה שהעגלה נערפת מאחורי העורף ולא מן הצוואר בדומה לשאר הקורבנות ובכך מדגישים שאין מדובר בקורבן וכפרה על הרצח[4].
אמירת הזקנים והכהנים
בפסוקים נאמר כי על הזקנים להצהיר "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". הגמרא סוטה מו ב מקשה על הפסוק "וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכים דמים"?! ולכן מתרצת כי הזקנים למעשה מכריזים שהם לא גרמו להריגתו בדרך עקיפה. הם מצהירים שבני העיר לא התייחסו אל ההרוג בצורה חסרת אחריות וכי הם לא פטרו את החלל ללא מזונות וכן שלא ראו אותו יוצא לדרך יחידי והניחו אותו ללא לוויה. אמנם, בניגוד לבבלי שמפרש את אמירת הזקנים כלפי ההרוג, בירושלמי [5] מפרשים כי הכוונה דווקא על ההורג. לפירושם, זקני העיר מתוודים כי הם לא גרמו להריגת החלל בכך שראו את ההורג ולא ופטרוהו בלא דין.
לאחר אמירת הזקנים מתפללים הכהנים לקב"ה לפני העם: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'". הראשונים דייקו כי הכפרה הנדרשת היא על כל ישראל מכיוון שהחטא הזה הוא חטא לישראל כולו, בין אם משום שלא ליוו את הנרצח ולא שמרו על הדרכים[6] או שמפני חטאם סיבב הקב"ה שהנרצח יהיה בגבולם[7], והכפרה שמבקשים הכהנים היא דווקא לכלל העם ואילו לרוצח אין כפרה במעשה זה.
המצווה בימינו
במשנה בסוטה סוטה ט ט מבואר כי עם הזמן רבו הרוצחים עד כי כבר ידעו כי הם מועדים לבצע את הרצח וכבר לא היה ספק מי רצח, עד שבימיו של אלעזר בן דינאי שהיה רוצח מפורסם [8] בטלה מצוות עגלה ערופה. בתוספתא סוטה יד א מפורש שדין זה נלמד מהמילים "כי ימצא"- ולא בשעה שמצוי מיכן- שכאשר אין עוד ספק מיהו הרוצח כבר אין מקום למצווה זו, וכן פירש הרש"ר הירש את התוספתא: "מצוה זו נוהגת בזמן שיד שלטונות החוק היא תקיפה ומקרי רצח והריגה הם נדירים, ולפיכך חלל הנמצא באדמה הוא בגדר "מציאה" המעוררת תשומת לב. כנגד זה בזמן שניטל כח החוק, עד שמקרי רצח הם מעשים שבכל יום, כגון בתקופה הסמוכה לחורבן בית שני, גם מצוה זו איננה נוהגת... כמו כן מצוה זו איננה נוהגת במקום המופקע מהשפעת בתי הדין של ישראל והריגה מצויה בו אפוא לעתים קרובות".
לקריאה נוספת
הערות שוליים
- ↑ אמנם, בגמרא ביומא (כ"ג א') מובא מעשה על שני כהנים שהתחרו ביניהם מי יקדים לתרום תרומת הדשן, וכאשר קדם האחד, הרגו חברו, עמד רבי צדוק ואמר אחינו כל בית ישראל על מי נביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות, וגעו כל העם בבכיה. הגמרא הסבירה כי על אף שאין מביאים עגלה ערופה בירושלים עדיין אמר כן על מנת להרבות בבכיה- ומשמע כי אכן היה ראוי שיביאו עגלה ערופה ורק מטעם הפסוק לא יכלו ולכן אין להם כפרה ועיין בפירוש חברותא בפרויקט פרשני
- ↑ במנחת קנאות כתב שדברי המאירי שייכים רק לדעת הבבלי שהזקנים אומרים שלא פטרנוהו בלא מזונות, אך לפי הירושלמי שלא פטרו את הרוצח מעונש, הרי אינו חייב על הריגת טריפה
- ↑ אם כי הרמב"ם פירש כדעת רבי יאשיה כי אין צורך לערוף את העגלה במקום יבש אלא דווקא ב"נחל ששוטף בחוזקה"הלכות רוצח ושמירת הנפש ט יב
- ↑ הרב בראון דסברג עגלה ערופה- אחריות הזקנים, מחניך ב'. ייתכן וזו גם הסיבה שעורפים פטר חמור שלא נפדה על מנת להראות כי אין מדובר בקורבן
- ↑ סוטה פרק ט הלכה ו
- ↑ ראב"ע על הפסוק
- ↑ רלב"ג על הפסוק
- ↑ כפי שמופיע בכתובות כז,א על אשתו של אלעזר בן דינאי כדוגמא לאשת רוצח