מיקרופדיה תלמודית:דעת אחרת מקנה

הגדרה^[1] - הקנאת דבר על ידי אחרים, המועילה לקנין המקבל במקום שקנייתו מהפקר לא תועיל

דעת אחרת מקנה משמשת גורם לקנין המקבל, אף במקום שאם היה הדבר של הפקר לא היה יכול לזכות בו מפני חסרון שיש במעשה הקנין, או בכוונתו, או מפני שהמקבל אינו בן זכייה.

בקניינים

בחצר

בחצר - אף שאין חצרו של אדם קונה לו, כשאינה משתמרת, אלא אם כן הוא עומד בצד החצר (ראה ערך חצר), אמר רב פפא שאין הדברים אמורים אלא בדבר של הפקר שנמצא בחצרו, אבל אם דעת אחרת מקנה אותו, כגון מי שנתן מתנה לחברו והניח אותה בחצר שאינה משתמרת של המקבל, הרי החצר קונה אותה למקבל אפילו כשאינו עומד בצדה (בבא מציעא יא ב); וכן אמר רבי ירמיה בצבי שבור, שאינו יכול לרוץ, וגוזלות שלא פרחו, שהיו בתוך שדהו, שאף שאם היו של הפקר אין חצרו קונה לו גם כשעומד בצד החצר אלא אם כן היה יכול לרוץ אחריהם ולהגיעם קודם שיצאו משדהו, בדעת אחרת מקנה, קנתה לו שדהו, אף שאילו היה המקבל רץ אחריהם לא היה מגיעם (בבא מציעא שם. וראה ערך חצר).

ונחלקו בדבר ראשונים:

• יש מפרשים שבדעת אחרת מקנה אין צריך שימור כלל, שכיון ששום אדם אינו יכול לקנותה אלא מדעת המקנה, והוא הרי מקנה אותה למקבל זה, הרי ממילא המתנה משתמרת למקבל, ולכן קונה אפילו אינו עומד בצד שדהו, לא הנותן ולא המקבל (שיטה מקובצת שם יב א ד"ה חצר, בשם ה"ר פרץ. וראה קצות החושן ר סק"ב).

• ויש מפרשים שאף בדעת אחרת מקנה כל שאינה משתמרת כלל אינה קונה לו, אלא שאם משתמרת לדעת המקנה בלבד, כגון שהשכיר או השאיל לו המקום שהדבר הנקנה בתוכו - קנתה לו, לפי שבמתנה מסכימה דעת המקבל שבכל מקום שיתן אותה הנותן יזכה לו המקום (רא"ש בבא מציעא א לא, ראה בית יוסף חו"מ סי' ר בדעתו, וברמ"א בשו"ע שם א, ובקצות החושן שם).

להלכה, יש פוסקים כרב פפא באינו עומד בצד שדהו (רמב"ן בבא מציעא יא ב ד"ה והרי, בשם הר"י אלברגלוני; רא"ש שם; רמ"א בשו"ע שם א, בשם יש חולקין); ויש סוברים שאין הלכה כמותו, לפי שאמוראים אחרים חולקים עליו (ההוא מרבנן בבא מציעא שם, וסוגיית הגמרא בקדושין כז ב), ואין חילוק בין דעת אחרת מקנה למציאה, וכל שאינו עומד בצד חצר שאינה משתמרת - לא זכתה לו (רי"ף בבא מציעא ה ב, וראה רא"ש שם בדעתו; רמב"ם זכייה ומתנה ד ח וט; המחבר בשו"ע שם^[2]), אלא שאם היה רץ אחר צבי שבור או גוזלות שלא פרחו שנמצאים בשדהו ולא היה יכול להגיעם, בזה הלכה כרבי ירמיה שיש הבדל בין מציאה למתנה, שבמציאה לא קנתה לו שדהו אף כשעומד בצדה, ובמתנה, הואיל ואחר הקנם לו והרי הם מתגלגלים בתוך שדהו, קנתה לו (רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם גזלה ואבדה יז יא; טוש"ע חו"מ רסח ד).

היה צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחים, לא קנתה לו שדהו אף במתנה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

בחצר כשהפקיר מדעת

בהפקר מדעת, שהפקיר חפץ ואמר כל מי שירצה לזכות בו יזכה, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שקנתה לו חצרו אף בצבי וגוזלות שרץ אחריהם ואינו מגיעם - או בחצר שאינה משתמרת אף כשאינו עומד בצדה לסוברים כן (ראה לעיל דעת הפוסקים כרב פפא) - כמו במתנה, שאף הפקר מדעת נקרא דעת אחרת מקנה אותו (רש"י בבא מציעא יב א ד"ה זרק, ורא"ש שם א לב^[3]; ש"ך חו"מ רסח סק"ט). אמנם יש מהאחרונים שכתב שלא אמרו שהפקר הוא דעת אחרת מקנה אותו אלא בקנין חצר בלבד, ולא לשאר דברים (נתיבות המשפט רעג סק"א).

• ויש מהראשונים חולקים וסוברים שהפקר אינו דעת אחרת מקנה, אף בנוגע לקנין חצר, וכשאינו עומד בצד החצר לא קנה בחצר שאינה משתמרת או בצבי שבור, כמו במציאה (תוספות שם, ואינם גורסים בגמרא: ואפקריה, וכן דעת הראב"ד ועוד ראשונים בשיטה מקובצת שם).

בארבע אמות

בארבע אמות של אדם הקונות לו כמו חצר (ראה ערך ארבע אמות) אמרו שהחשיבות של דעת אחרת מקנה מועילה במתנה בתורת קל-וחומר ממציאה: ומה מציאה שאין זוכה בה מדעת אחרת, ארבע אמות זוכות לו, מתנה שזוכה בה מדעת אחרת, כל שכן שארבע אמות זוכות לו (ירושלמי פאה ד א, והובא בראשונים בבא מציעא י א. וראה ערך הנ"ל).

בחזקה

בחזקה - הקונה מחברו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהן - קנה כולן (קדושין כז א, ושם נתבאר; רמב"ם מכירה א יט; טוש"ע חו"מ קצב יב), שכיון שדעת אחרת מקנה, אנו אומרים "סדנא דארעא חד הוא" - כל השדות אדוקות בגוף קרקע העולם שהוא אחד (רשב"ם בבא בתרא סז א ד"ה כיון) - והרי זה כמחזיק בכולן (נמוקי יוסף בבא בתרא כח ב, בשם הר"י מיגש; מגיד משנה זכייה ומתנה א ז), ולכן אף הנותן מתנה לחברו, כיון שיש שם דעת אחרת מקנה, אם החזיק באחת - קנה כולן (נמוקי יוסף שם; רמב"ם מכירה א כ; המחבר בשו"ע חו"מ קצב יב), אלא שבמקח, אף שיש דעת אחרת מקנה, אינו קונה כולן כשהחזיק באחת מהן, עד שיתן דמי כולן (בבא בתרא סז א; רמב"ם מכירה שם; שו"ע שם), שלא סמכה דעתו של מוכר עד שיתן הדמים, וטעם זה אינו שייך במתנה (משנה למלך זכייה ומתנה א ז).

ויש חולקים וסוברים שאין הבדל כאן בין אם ישנה דעת אחרת מקנה או לא, ואף במתנה לא קנה שאר השדות כשהחזיק רק באחת מהן, ועיקר ההבדל הוא בין אם יש מתן מעות או לא, ולכן במקח כשנתן דמי כולן - קנה, ובמתנה שאין מתן מעות - לא קנה (תוספות בבא בתרא נג ב ד"ה אותה; טור חו"מ קצב, בשם הרא"ש; רמ"א בשו"ע שם יב, בשם יש חולקין).

באגב

באגב - הקונה מטלטלים אגב קרקע (ראה ערך אגב) יש מהאחרונים סוברים שאינם נקנים אלא כשדעת אחרת מקנה אותם, לפי שעיקר קנינו של אגב למדנו מהכתוב: וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם מַתָּנוֹת רַבּוֹת וגו' עִם עָרֵי מְצֻרוֹת בִּיהוּדָה (דברי הימים ב כא ג. ראה קדושין כו א), ואין לנו אלא מה שאמור שם, היינו במתנה, שהיא דעת אחרת מקנה, ולכן הזוכה מן ההפקר שדה ומטלטלים, והחזיק בקרקע, לא קנה את המטלטלים באגב (שו"ת נודע ביהודה תנינא או"ח סג; נתיבות המשפט רב סק"ב, ושם רעה סק"א).

ומכל מקום הגזלן, לסובר קרקע נגזלת (ראה בבא קמא קיז ב מחלוקת רבי אליעזר וחכמים. וראה ערך גזל), קונה את המטלטלים שהיו בקרקע שגזל בתורת אגב לענין שיתחייב גם באונסים של המטלטלים (רש"י בבא קמא קיח א ד"ה פרה רבוצה) אף שאין כאן דעת אחרת מקנה, מפני שנוח לנגזל שהגזלן יקנה כדי שיתחייב באונסים, והרי זה כדעת אחרת מקנה (נתיבות המשפט רב שם).

ויש מהאחרונים סוברים שאין צריך בקנין אגב לדעת אחרת מקנה, ואפילו בהפקר זוכה בקנין אגב, כשם שהגזלן קונה באגב, אף שאין בו דעת אחרת מקנה (קצות החושן רעה סק"א; שו"ת באר יצחק או"ח ד, וראה שם שהאריך לדחות דברי המשיגים על הקצות החושן והביא ראיות לדעתו).

במסירה

במסירה - התופס במסירה - חבל שהבהמה קשורה בו ונמשכת על ידיו (ראה ערוך ערך מסר ג) - במכירה ומתנה - קנה את הבהמה, ובמציאה ובנכסי הגר - לא קנה (בבא מציעא ח ב; רמב"ם גזלה יז ו, וטוש"ע חו"מ רעא ב במציאה ובנכסי הגר שלא קנה^[4]), לפי שאין שם דעת אחרת שמקנה (מגיד משנה גזלה שם; סמ"ע רעא סק"ג).

וכן כתבו ראשונים בשטרות הנקנים במסירה (ראה ערך שטרות, ושם מחלוקת על אופן קניית שטרות), שאפילו אם אין צריך מסירה מיד ליד, מכל מקום צריך דעת אחרת מקנה, ומשום כך קראוהו בלשון מסירה, אבל הזוכה בשטר הפקר, שחברו הפקיר שטרו וזה זכה, אינו קונה על ידיו מלוה הכתובה בו, כיון שאין דעת אחרת מקנה אותו (תוספות בבא בתרא עו א סוף ד"ה אי כרבי; טוש"ע שם סו א. וראה ערך הנ"ל אם צריך מסירה מיד ליד).

בחסרון כוונה

במתנה וקנין

המחזיק בנכסי חברו שנתן לו במתנה, ולא ידע שהשדה של חברו, אלא חשב ששלו היא ולא נתכוין לקנותה, כיון שדעת אחרת מקנה לו, הרי זו חזקה וקנה (נמוקי יוסף בבא בתרא כב א, בשם הראב"ד; רשב"א גיטין כ ב ד"ה קשיא, וראה קצות החושן רעה סק"ד, ונתיבות המשפט ר ס"ק יד), ויש שהסבירו, שכשהמקבל עושה מעשה הקנין, אלא שלא נתכוין לזכות, זוכה עבורו הנותן, בתורת זכין לאדם שלא בפניו (יד רמ"ה ב"ב מא א סי' קטו, וכן כתב בקצות החושן רלה סק"ד, וראה ערך זכין לאדם שלא בפניו).

יש חולקים וסוברים שאף בדעת אחרת מקנה - כל שלא נתכוין לקנות, אינו קונה (יד רמ"ה בבא בתרא נג ב סי' רכד^[5]), וכן כתבו ראשונים שלוקח שקנה תבואה, ומשך אותה בלא כוונה לקנות אלא לשם מדידה - לא קנה (טור חו"מ ר, בשם הראב"ד; שו"ע שם ח, בשם יש מי שאומר^[6]); ואפילו החולקים וסוברים שקנה במדידה (ראה טור שם, ורמ"א בשו"ע שם, בשם יש חולקין. וראה ערך משיכה), הרי זה מפני שבמדידה זו שמקודם נתכוין לקנות (ט"ז שם^[7]).

יש מהאחרונים שכתב לחלק בין מתנה למכר, שבמתנה מועילה דעת אחרת מקנה, מפני שהמקבל אילו ידע ודאי היה רוצה לקנות, אבל במכר אף שדעת אחרת מקנה אותו, מכל מקום שמא אין הלוקח רוצה לקנות ולהתחייב בדמיו (נתיבות המשפט שם ס"ק יד, וכן כתב בחידושי חתם סופר לעבודה זרה עא א ד"ה המוכר).

בגוי

הקונה לגוי ולא נתכוין הגוי לקנות יש מהאחרונים סוברים שלא קנה, שאין דעת אחרת מקנה אותו מועיל אלא משום זכין לאדם שלא בפניו, וגוי אינו בר זכייה (קצות החושן רעה סק"ד, וראה ערך גוי).

כגורם לבירור כוונת האדם

דעת אחרת מקנה אותו יש שהוא משמש גורם לבירור כוונתו של אדם: אף על פי שהרואה את המציאה ואמר לחברו תנה לי, אינו כאומר זכה לי (ראה בבא מציעא י א), בדעת אחרת מקנה אותו כל האומר תנו לפלוני הרי זה כאומר זכו (תוספות שם ד"ה ולא, וחידושי הר"ן שם ד"ה וא"ת, ושיטה מקובצת שם ד"ה דאמר, בשם תוספות הרא"ש ותלמיד רבינו פרץ), שבדעת אחרת מקנה בעין יפה אומר שיזכה למקבל (שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ש, וכעין זה בחידושי הר"ן שם. וראה בשיטה מקובצת שם בשם ראשונים חילוקים אחרים).

בקטן

גדר זכייתו

הקטן, אף שאין לו זכייה אף מדרבנן, ואם מצא מציאה אין איסור לגזול ממנו אלא מפני דרכי שלום (ראה ערך גזל, ושם מחלוקת בדבר אם יש בו גזל מדבריהם. וראה ערך דרכי שלום), אין הדברים אמורים אלא במציאה והפקר, שאין דעת אחרת מקנה אותו, אבל כשדעת אחרת מקנה לו, כגון במתנה ומכירה - הוא זוכה (תוספות פסחים צא ב ד"ה איש; רא"ש קדושין א כה; רמ"א בשו"ע חו"מ רמג טו^[8]).

ונחלקו הראשונים בגדר זכייתו:

• יש שסוברים שבדעת אחרת מקנה זוכה הקטן מן התורה (תוספות פסחים שם; רא"ש שם, וראה מחנה אפרים זכייה ומתנה ד, וקצות החושן רלה סק"ד).

• יש סוברים שאינו זוכה אלא מדרבנן (רש"י סוכה מו ב ד"ה מקני; תוספות קדושין מב א ד"ה איש, וכפי שכתב השער המלך לולב ח י בדעתם; חידושי הר"ן בבא מציעא יא א ד"ה ואב"א).

• ויש שסובר שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים: לסוברים שקטן זוכה לאחרים (רב יהודה בגיטין סד ב, וראה ערך קטן), זוכה לעצמו מן התורה כשדעת אחרת מקנה אותו; ולסוברים שאינו יכול לזכות לאחרים (שמואל שם, וראה ערך הנ"ל על מחלקותם), אף לעצמו אין זכייתו מן התורה אלא מדרבנן (חידושי הר"ן גיטין סה א ד"ה מתיב).

יש שחולק לגמרי על חילוק זה בקטן בין דעת אחרת מקנה למציאה והפקר, וסובר שקטן שהגיע לכלל זכייה (ראה ערך קטן) זוכה אף במציאה, וכשלא הגיע לכלל זכייה, אף בדעת אחרת מקנה אינו זוכה (ש"ך חו"מ רמג סק"ו, על פי הירושלמי מעשר שני ד ג), ונחלקו עליו אחרונים (ראה מחנה אפרים זכייה ד, וקצות החושן רמג סק"ה, ונתיבות המשפט שם סק"ט).

על אופן זכיית הקטן בדעת אחרת מקנה אותו, אם הוא דוקא במשיכה, שהגיע הדבר לידו, או אף בשאר דרכי הקנאה כגון בחליפין ובאגב, וכן אם יש הבדל בין מטלטלים לקרקעות, ובין מתנה למכירה - ראה ערך קטן.

טעם זכייתו

אף בטעם הזכייה בדעת אחרת מקנה נחלקו: יש סוברים שהוא בגדר זכייה, שהנותן זוכה בשביל הקטן, ואף שאין הנותן עצמו יכול לזכות למקבל, מכל מקום כשהקטן עושה מעשה הקנין בעצמו, אלא שאין לו דעת לזכות, מועילה דעת הנותן לזכות לו (קצות החושן רלה סק"ד. וראה לעיל: בחסרון כוונה; במתנה וקנין שכן כתב גם בגדול שלא נתכוין לקנות).

ויש סוברים שאינו בגדר זכייה, אלא הקטן קונה בעצמו כשדעת אחרת מקנה (קצות החושן שם, בדעת התוספות בגיטין סד ב ד"ה שאני, וכן כתב בחידושי חתם סופר לעבודה זרה עא א אף בדעת הרמב"ם).

במתנה

קטן, שמציאתו לאביו (ראה בבא מציעא יב א, וראה ערך מציאה וערך קטן), וכן לסוברים - והלכה כמותם (ראה ערך הנ"ל) - שגדול הסמוך על שולחן אביו דינו בזה כקטן, נחלקו ראשונים אם גם בדעת אחרת מקנה אותו כגון שקיבל מתנה כך הדין:

• יש סוברים שאין הבדל בין מציאה למתנה, ואף אם קיבל מתנה מאחר מתנתו לאביו (תוספות בבא מציעא יב ב ד"ה רבי, בשם רבנו תם; מהר"ם בר"ב בתשובות מיימוני נזיקין ה, ובמרדכי בבא מציעא רמא).

• יש סוברים שדוקא במציאה תיקנו חכמים שהיא לאב, אבל במתנה אפילו כשנותן לקטן ממש, וסמוך על שולחנו, מתנתו לעצמו (ריטב"א בבא מציעא שם ד"ה ופליגא).

• ויש מחלקים בין קטן לגדול הסמוך על שולחן אביו, שקטן אף בדעת אחרת מקנה אותו מתנתו לאביו, ובגדול הסמוך על שולחנו - מתנתו לעצמו (נמוקי יוסף בבא מציעא ו א, בשם הרשב"א והר"ן; רמ"א בשו"ע חו"מ רע ב), לפי שהנותן מתנה לקטן הוא יודע שאין המתנה משתמרת ביד הקטן, ונותנה לכתחילה בשביל האב, אבל בנותנה לגדול יש לנו לומר שהקפיד שתהיה דוקא של הבן (סמ"ע שם סק"ח. וראה ביאור נוסף במחנה אפרים זכייה ומתנה ב, וראה שם בארוכה).

במתנות כהונה

נחלקו האחרונים האם כהן קטן זוכה במתנות כהונה (ראה ערכו) כתרומות ומעשרות ופדיון הבן וכיוצא בהם, כשדעת אחרת מקנה לו אותם:

• יש שסובר שנתינתם לכהן היא כדעת אחרת מקנה, ולכן מותר ליתנם לכהן קטן, מכיון שהקטן זוכה בדעת אחרת מקנה (פרי חדש בקונטרס מים חיים ד).

• יש חולקים וסוברים שבתרומות ומעשרות מכיון שאין לבעלים כלום בגוף הממון, ואין להם בהם אלא טובת הנאה, שיוכל לתתם לאיזה כהן שירצה, וטובת הנאה אינה ממון (ראה ערך טובת הנאה, ושם מחלוקת בדבר), לכן הרי זה כמציאה, שאין דעת אחרת מקנה בה (קצות החושן רמג סק"ד), אלא שבפדיון הבן, כיון שאפילו אם הפריש חמש סלעים לפדיון בנו חייב באחריותם עד שיבואו ליד כהן (ראה ערך פדיון הבן), והממון שלו, הרי יש כאן דעת אחרת מקנה, שאינו חייב ליתן דוקא אותן מעות שהפריש ויכול ליתן אחרים (קצות החושן שם. וראה בארוכה ביד אפרים ליו"ד סא, ובשו"ת עונג יום טוב צח).

• ויש סוברים שאף בפדיון הבן אינו נקרא דעת אחרת מקנה, ואינו יוצא במה שנותנו לכהן קטן (נתיבות המשפט רמג סק"ח; שו"ת עונג יום טוב סוף סימן צט. וראה ערך טובת הנאה).

חרש ושוטה

החרש אף הוא זוכה, כמו הקטן, בדעת אחרת מקנה אותו (רמב"ם זכייה ומתנה ד ז; בית יוסף חו"מ רמג; שו"ע שם יז, וסמ"ע ס"ק כט ולא^[9]).

ויש מהראשונים שנראה מדבריו שהחרש אף בדעת אחרת מקנה אותו אינו זוכה (ראה רשב"א קדושין ח א סוף ד"ה הא, וראה מחנה אפרים שלוחין ושותפין כד בדעתו).

השוטה לדברי הכל אינו זוכה אף בדעת אחרת מקנה אותו (רמב"ם זכייה שם ז; טוש"ע שם טז. וראה ערך שוטה).

הערות שוליים