אנציקלופדיה תלמודית:עד אחד

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - עדות של עד אחד.

דיניו וגדרו

דיניו

עד אחד, אין חותכים דין על פיו, לא בדיני עונשים, ולא בדיני ממונות[1], ולא בדבר-שבערוה*[2].

בשני מקומות האמינה התורה לעד אחד, וחותכים הדין על פיו[3]: בסוטה*, כשהוא מעיד שנטמאה, שאינה שותה אלא יוצאת בלא כתובה[4], ובעגלה-ערופה, שאם עד אחד מעיד מי הרוצח, אין עורפים את העגלה[5]. וכן עד אחד נאמן באיסורים[6], מסברא, ויש סוברים מן התורה[7]. וכן בממון מחיייבים שבועת-הדיינים* על פי עדותו, מן התורה[8]. וכן עד אחד נאמן בעדות-אשה*, להעיד שמת בעלה להתירה לשוק[9], מדרבנן, או מסברא[10].

האיסור להסתמך עליו

אסור להעניש ולהוציא ממון על פי עד אחד, שנאמר: לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת[11], ודרשו בספרי: לא יקום עד אחד באיש, אין לי אלא לדיני נפשות, לדיני ממונות מנין, תלמוד לומר לכל עון, לקרבנות מנין, תלמוד לומר ולכל חטאת, למכות מנין, תלמוד לומר בכל חטא אשר יחטא, להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה מנין, תלמוד לומר לכל עון ולכל חטאת[12].

האיסור להעניש ולהוציא ממון על פי עד אחד נמנה במנין המצוות[13].

הטעם

בטעם שאין מסתמכים על עד אחד לממון ולעונשים, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שהיא גזרת-הכתוב*[14]. ויש שכתבו שהוא משום חשש שקר, שאפילו באדם כשר וצדיק יש לחוש שיתהפך במחשבתו להרשיע ולשקר, ודוקא בשני עדים, חזקה היא שלא יסכימו יחד להעיד שקר[15]. ומן האחרונים יש שכתבו שעד אחד, אף על פי שאין חוששים שהוא משקר, חוששים שאינו מדייק, וטועה, ונראה לו על דבר שהוא אמת, ואינו אמת[16].

האיסור להעיד

עד אחד היודע בחברו עון או חיוב ממון, באופן שאם יעיד לבדו לא תהיה בעדותו שום תועלת לענין ממון או שבועה או לפסול האיש מחזקת כשרות, אסור לו להעיד, לפי שעדותו אינה אלא הוצאת שם רע[17], והרואה דבר ערוה בחברו ומעיד בו יחידי, הוא מאותם שהקדוש ברוך הוא שונאם[18].

עד אחד המעיד על חברו בעון או בממון באופן שאין תועלת בעדותו, יש ראשונים סוברים שעובר על הלאו של: לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, ואף לוקה מחמת הלאו הזה[19]. ויש חולקים וסוברים שהמעיד אינו עובר בלאו, שהלאו לא נאמר אלא לבית-דין*, שלא יקבלו את עדותו[20].

האיסור להעיד ביחידות על חברו הוא דוקא כשעדותו לא תועיל להפריש מאיסור, אבל עדות על דבר שיש בו מכשול לאחרים, כגון על אדם שהוא פסול לעדות, או על זונה*, שנאסרה לבעלה, או על מאכלות, שנאסרו, באופן שיתכן שיאמינו לעדותו ויפרשו מעבירה, מצוה להגיד ולפרסם, והשומע ישמע והחדל יחדל, ואין בדבר איסור[21].

על איסור עדות עד אחד ע"ע חיבי מלקיות[22] וע' לאו שאין בו מעשה[23].

בהכחשה

בדברים שעד אחד נאמן בהם, דנו בדין עד אחד בהכחשה*, כלומר כשיש עד אחד שמכחישו, או שיש כמה עדים פסולים שמכחישים אותו: על עד אחד בהכחשה בעדות-אשה, ע"ע הכחשה[24] וע' עדות אשה; על עד אחד בהכחשה בעדות על סוטה שנטמאה, ע"ע הכחשה[25] וע' סוטה; על עד אחד בהכחשה בעדות על חלל שנמצא, לפטור מעגלה ערופה, ע"ע הכחשה[26] וע' עגלה ערופה; על עד אחד בהכחשה בעדות ממון המחייבת שבועה, ע"ע הכחשה[27] וע' שבועת הדיינים וע' שבועת עד אחד; על עד אחד בהכחשה באיסורים ע"ע הכחשה[28].

גדר נאמנותו

גדר נאמנות עד אחד – במקומות שהוא נאמן – יש אחרונים שכתבו שכשהוא עד כשר, נאמנותו היא בגדר עדות, ויש בה דיני עדות לענין איסור לא-תענה* ולענין שבועת-העדות*, וכשהוא עד פסול – אף על פי שהוא כשר לעדות עד אחד[29] - אין נאמנותו בגדר עדות ואין לה דיני עדות[30].

על שיטות נוספות בגדר נאמנות עד אחד באיסורים עי' להלן[31].

איסור לא תענה

על איסור לא-תענה*, בעדות שקר, אם ישנו בעדות של עד אחד, ע"ע לא תענה[32].

פסולי עדות

ברוב המקומות שעד אחד כשר בהם, אף נשים ופסולי עדות כשרים[33], שבעדות-אשה, אף עבד ואשה וקרוב כשרים[34], עי' על כך בע' עדות אשה[35], וכן בעדות על חלל שנמצא, לפטור מעגלה-ערופה, אשה כשרה[36], ואף עבד ושפחה כשרים[37], עי' על כך בע' עגלה ערופה, וכן עדות על סוטה, שנטמאה, אף עבד ושפחה כשרים לה[38], עי' על כך בע' השקאת סוטה[39]. אבל לענין חיוב שבועה בממון, עד שהוא פסול לעדות אינו נאמן[40], עי' על כך בע' שבועת הדיינים וע' שבועת עד אחד.

על פסולי עדות בעדות עד אחד באיסורים עי' להלן[41].

חוזר ומגיד

על עד אחד, באופנים שנאמן, אם יכול לחזור בו מעדותו, או שאומרים בו, כדרך שאומרים בשני עדים: כיון-שהגיד-שוב-אינו-חוזר-ומגיד*, ע"ע כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד[42].

בנאמן כשנים

עד אחד, אף במקום שאינו נאמן, מי שהוא נאמן עליו כשנים, צריך לחשוש לדבריו[43]. ויש ראשונים שכתבו לענין עד אחד באיסורים, שאין צריך לחוש לדבריו[44], ומהם יש שכתבו שבעל נפש יחמיר[45].

הזמה

עד אחד הוא בתורת הזמה*, לענין שעדותו מתבטלת כשהוזם[46], אבל אינו בתורת הזמה לענין דין כאשר זמם[47], לפי שלא זמם לחייב את חברו ממון, שהרי עד אחד אינו נאמן לכך[48].

על עד אחד שעדותו חייבה ממון, כגון שעל פי עדותו חייבו את הנתבע שבועה, ומתוך שאינו יכול להשבע עליו לשלם[49], אם יש לו דין כאשר זמם, ע"ע עדים זוממים.

עד מפי עד

על עד מפי עד בעדות אשה, ע"ע עדות אשה.

על עד מפי עד באיסורים עי' להלן[50].

בשבועת העדות

המשביע עד אחד שיעיד לו עדות בממון, והעד כפר ואמר שאינו יודע לו עדות, ונשבע לשקר, נחלקו תנאים אם העד חייב קרבן-שבועה*: תנא קמא סובר שפטור, לפי שאין חייבים קרבן שבועה אלא על כפירה בעדות שמחייבת ממון[51], ועד אחד, אף אם היה מעיד, לא היה מחייב ממון, אלא שבועה[52], ואף על פי שיתכן שהנתבע לא היה רוצה להשבע, והיה משלם, מאחר והעדות לא חייבה ממון, אינה אלא דבר הגורם לממון, ולדעתו דבר-הגורם-לממון* אינו חשוב ממון. ורבי אלעזר ברבי שמעון סובר שחייב, שלדעתו דבר הגורם לממון חשוב כממון[53].

על פרטי המחלוקת ע"ע דבר הגורם לממון[54] וע' שבועת העדות.

באיסורים

נאמנותו באיסורים

עד אחד נאמן באיסורים[55] - בדבר שלא התחזק בו איסור או היתר[56] - ולא הצריכה תורה שני עדים אלא לעונש ממון או מיתת-בית-דין* ולעריות*[57], לפיכך חתיכה ספק של חֵלֶב* ספק של שומן, ובא עד אחד ואמר ברי לי שהיא של שומן, הוא נאמן[58].

במקום שעד אחד נאמן באיסורים, אף בעל דבר נאמן על עצמו[59].

גדר נאמנותו

נאמנות עד אחד באיסורים, יש אחרונים שכתבו שאינה בגדר עדות, אלא בגדר בירור[60]. ויש אחרונים שכתבו שאינה בגדר בירור והוכחה אלא בגדר עדות, ומטעם זה עד אחד נאמן אף נגד הוכחות ובירורים אחרים[61].

המקור

במקור הדין שעד אחד נאמן באיסורים, יש ראשונים שכתבו מזה שהאמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת-תרומה* ועל השחיטה* ועל נקור* הגיד* והחלב*[62], שאם עד אחד אינו נאמן, אין לך אדם אוכל משל חברו, ואין לך אדם סומך על בני ביתו[63], וכעין זה יש שכתבו שיש ללמוד ממה שנאמר: וזבחת מבקרך ומצאנך[64], ונאמר: ושחט את בן הבקר[65], הרי שאוכלים על ידי השוחט, ואין צריך להעמיד עדים ששחט כהוגן[66].

ויש ראשונים שכתבו שלמדים שעד אחד נאמן באיסורים מאשה שראתה דם ונטמאה*, שנאמר בה: וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר[67], ודרשו: לה, לעצמה[68], הרי שהאשה סופרת לעצמה, והיא נאמנת לבעלה על ספירתה[69].

לאסור

יש מן הראשונים סוברים שעד אחד נאמן באיסורים דוקא להתיר, אבל לא לאסור[70], ולדעתם זה הטעם למה ששנינו שהמעיד על חברו שאכל חֵלב, או ששורו נרבע, או שטהרותיו נטמאו, או שזבחיו נתפגלו, אינו נאמן אלא כשמעיד על דבר שבידו[71], או כשבעל הדין שותק[72], ומשום ששתיקה כהודאה[73], אבל בסתם אינו נאמן מטעם שעד אחד נאמן באיסורים, לפי שעדותו אינה להתיר אלא לאסור[74]. בטעם החילוק בין עדות להתיר לעדות לאסור, כתבו אחרונים שבעדות להתיר יש יותר סברא להאמין משום שאין-אדם-חוטא-ולא-לו*[75].

וראשונים חולקים וסוברים, וכן דעת אחרונים להלכה, שבמקום שעד אחד נאמן, הוא נאמן אף לאסור[76].

נגד חזקת איסור

בדבר שהתחזק בו איסור, נחלקו בגמרא ובראשונים אם עד אחד נאמן להתיר: א) במקום אחד בגמרא נראה שעד אחד אינו נאמן[77]. ב) ובמקום אחר בגמרא נסתפקו אם עד אחד נאמן להתיר במקום שהתחזק איסור, בדבר שאינו בידו, כגון כשמעיד על טבל, שנתקן, ועל הקדש, שנפדה, ועל קונם, שהותר[78]. ג) ויש מהראשונים שכתבו שהנידונים בגמרא על נאמנות עד אחד במקום שהתחזק איסור אינם אלא שאלות בעלמא, אבל לעולם היה פשוט שעד אחד נאמן להתיר אף במקום שהתחזק איסור[79]. ד) ויש מהראשונים שכתבו שמחלוקת אמוראים היא אם עד אחד נאמן נגד חזקה[80].

להלכה יש ראשונים שכתבו שעד אחד נאמן להתיר אף במקום שהתחזק איסור[81]. ויש שכתבו שנאמן אלא שראוי לחוש ולהחמיר[82]. ויש שכתבו, וכן כתבו אחרונים להלכה, שאינו נאמן אלא כשמעיד על דבר שבידו[83]. ויש שחילקו, שאנשים ריקים ופוחזים אינם נאמנים, אבל אנשים נאמנים וכשרים, נאמנים[84].

חזקת איסור שאמרו, היינו שהוחזק איסור באותו הדבר עצמו שעליו הוא מעיד[85], אבל אם התחזק איסור במקום, כגון בית המקולין שהיו שם חתיכות טרפה* וחתיכות כשרה, כל שלא התחזק בחתיכה מסוימת, נחשב כלא התחזק, ועד אחד נאמן לומר על אחת החתיכות שהיא כשרה[86]. על עדות על ניקור הגיד והחלב, אם היא נחשבת עדות נגד חזקת איסור, ע"ע חזקה (דמעיקרא)[87].

אף לסוברים שעד אחד אינו נאמן נגד חזקת איסור, נדה נאמנות לומר שספרה ונטהרה[88], וכמה טעמים נאמרו בדבר: יש שכתבו שנדה אינה נחשבת בחזקת איסור, עי' על כך בע' חזקה (דמעיקרא)[89]. ויש שכתבו שנאמנת משום שעושה מעשה של עצמה, והתורה האמינתה על עצמה, ומתוך שנאמנת לעצמה נאמנת לבעלה[90]. ויש שכתבו שהתורה האמינתה לפי שאי אפשר שתביא עדים לפסיקת זיבתה ונידותה ולספירתה וטבילתה[91].

על עדות עד אחד נגד חזקה העשויה להשתנות ע"ע חזקה (דמעיקרא)[92].

על עד אחד שמעיד לטהר ספק-טומאה* ברשות היחיד[93], ע"ע ספק טומאה.

נגד חזקת היתר

עד אחד שמעיד לאסור במקום שהתחזק היתר, יש ראשונים ואחרונים סוברים שאינו נאמן אלא בדבר שבידו[94] - כשם שלדעתם עד אחד אינו נאמן נגד חזקת איסור אלא בדבר שבידו[95] - ולדעתם זהו הטעם למה שאמרו שהמעיד לחברו שטהרותיו נטמאו, או שזבחיו נתפגלו, אינו נאמן אלא כשבידו לטמא ולפגל[96].

ויש ראשונים שכתבו שאף לסוברים שעד אחד אינו נאמן להתיר במקום שהתחזק איסור[97], הוא נאמן לאסור במקום שהתחזק היתר, לפי שלדעתם אין מתיחסים לחזקת היתר[98], ובארו אחרונים בטעמם, שהיתר אינו אלא שלילה, שמה שאינו אסור, ממילא הוא מותר, ואי אפשר להחזיק דבר שאינו אלא שלילה[99]. לסוברים שעד אחד נאמן נגד חזקת היתר, כתבו ראשונים שזה הטעם למה ששנינו שעד אחד נאמן להעיד על חברו שאכל חלב או שטהרותיו נטמאו או ששורו נרבע, כשהלא שותק[100], שאין הכוונה מטעם שתיקה כהודאה[101], אלא מטעם נאמנות עד אחד באיסורים, שהיא אפילו לאסור במקום שהתחזק היתר, כשאין הכחשה נגד העד[102].

בדבר שבידו

אף באופנים שאין עד אחד נאמן - כגון נגד חזקת איסור ונגד חזקת היתר, לסוברים כן[103], או לאסור את המותר, לסוברים כן[104] – הוא נאמן להעיד על דבר שבידו[105], ומטעם זה כל אדם נאמן על בהמה, לומר שנשחטה כדין, אף על פי שעדותו היא נגד חזקת איסור, לפי שהשחיטה נחשבת דבר שבידו, וכן מטעם זה נאמן לומר על טבל, שתיקנוהו, לפי שבידו לתקנו[106], וכן אדם נאמן להעיד על חברו, שנתנסך יינו, כשהיין בידו[107].

עד אחד המעיד לחברו על דבר שבידו, כגון שהיה עושה עמו בטהרותיו, ומעיד שנטמאו, ובעל הדבר מכחישו יש ראשונים ואחרונים שכתבו שהעד נאמן[108]. ויש חולקים וסוברים שאינו נאמן[109]. וע"ע הכחשה.

המעיד על דבר שהיה בידו, ועתה אינו בידו, כגון שאמר: טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, בברייתא שנינו שאינו נאמן – באופנים שאינו נאמן כשאינו בידו[110] - אלא שנחלקו אמוראים: אביי אמר שלעולם אינו נאמן, מאחר ואינו בידו בשעת עדותו, ורבא אמר שמאחר וקודם לכן היה בידו, עדיין הוא נאמן, ומה ששנינו שאינו נאמן, אין זה אלא באופן שבפעם הראשונה שמצא את הבעלים לא אמר להם כלום, ואחר כך אמר להם, שאילו היה אמת בדבריו, היה אומר בפעם הראשונה[111].

על פרטי הדינים והטעמים בדבר שבידו ובדבר שהיה בידו, וההלכה במחלוקת אביי ורבא, ע"ע בידו[112].

על נאמנותו של פועל להעיד שהדבר שעסק בו נאסר או נטמא, ע"ע פועל.

בדבר שלו

המעיד נגד חזקת איסור, אף לסוברים שאינו בכלל נאמנות עד אחד באיסורים[113], על דבר שלו הוא נאמן[114], ומטעם זה כתבו אחרונים שעד שמעיד נגד חזקת איסור, לסוברים שאינו נאמן, יש תקנה לעשות שיהיה נאמן, שהבעלים יתן או ימכור לו את הדבר שעליו מעיד, וכך יהיה נאמן עליו מדין בעלים, ולאחר מכן יחזירנו לבעלים[115].

שתיקה כהודאה

אף במקום שעד אחד אינו נאמן באיסורים - כגון שמעיד נגד חזקה בדבר שאינו בידו, לסוברים שאינו נאמן[116], או כגון שמעיד לאסור ולא להתיר, לסוברים שאינו נאמן[117] - כשבעל הדבר שותק, ושתיקתו חשובה הודאה, העד נאמן[118], ואמרו בגמרא שמטעם זה עד המעיד על חברו שאכל חֵלב, והלה שותק, הוא חייב בקרבן[119], ויש ראשונים שכתבו שזה הטעם למה ששנינו שעד שאמר לחברו נטמאו טהרותיך או שורך נרבע או אכלת חלב, והלה שותק, נאמן[120], שאף על פי שאינו נאמן מדין נאמנות עד אחד באיסורים, עושים על פי עדותו משום ששתיקה כהודאה[121], וכן כתבו ראשונים ואחרונים שהמעיד לחברו שנתנסך יינו, אף כשאינו בכלל נאמנות עד אחד באיסורים, אם הבעלים שמע ושתק, היין אסור מטעם שתיקה כהודאה[122].

על פרטי ודיני שתיקה-כהודאה* בעדות עד אחד, ואם הנאמנות היא מחמת "שויה-אנפשיה-חתיכא-דאיסורא*", או שהיא מחמת נאמנות העד, שהשתיקה מצטרפת אליה, ע"ע שתיקה.

על דין חיוב קרבן במי שעד אחד העיד עליו שאכל חלב, והוא שתק, ע"ע חטאת[123].

נגד רוב

עד אחד באיסורים נגד רוב, יש אחרונים שצדדו לומר שמאחר ויש מיעוט המסייע לעד, והעד אינו אלא כמברר המיעוט מתוך הרוב, הוא נאמן, אף לסוברים שעד אינו נאמן נגד חזקה[124], ואף על פי שרוב עדיף מחזקה[125]. ויש אחרונים שחילקו בין סוגי הרוב, שברוב שלפנינו ("רובא דאיתא קמן"), מאחר שאינו אלא בתערובת, כשעד מעיד שהוא יודע מה אסור ומה מותר, הרי אין תערובת, ונמצא שעדותו אינה סותרת את הרוב, אלא מבטלת אותו, ולפיכך הוא נאמן במקום רוב, אבל ברוב שאינו לפנינו ("רובא דליתא קמן"), שהוא רוב בטבע, מאחר ועדותו של העד היא נגד הרוב, אינו נאמן, כשם שאינו נאמן נגד חזקה[126], לסוברים כן[127].

בדבר שאפשר לברר

אף במקום שעד אחד אינו נאמן באיסורים, כגון נגד חזקה, לסוברים כן[128], כשמעיד על דבר שאפשר לברר, צריך לחשוש לדבריו, אף כשבעל הדבר או עד אחד אחר מכחישו[129], ולפיכך המעיד על מקוה שנחסר, או על כהן שנעשה בעל מום, מאחר ואפשר לברר את הדבר, הוא נאמן[130], אף על פי שעדותו היא נגד חזקה[131].

עונש באיסור שהוחזק בעד אחד

איסור שהוחזק על פי עד אחד, בירושלמי אמרו, וכן כתבו ראשונים שלוקים עליו[132], ובדעתם יש אחרונים סוברים שאף נענשים עליו בעונש מיתה[133], ויש שנראה מדבריהם שנסתפקו בעונש מיתה[134]. ויש ראשונים שנראה מדבריהם שאין נענשים על איסור שהוחזק בעד אחד[135].

על פרטי הדין ע"ע חזקה (הוחזק)[136].

בבית דין

עדות עד אחד באיסורים, כתבו ראשונים ואחרונים שאין צריך שתהיה בבית דין[137]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שצריך שתהיה בבית דין[138].

פסולי עדות

עדות עד אחד באיסורים, בגמרא אמרו שגזלן פסול בה[139], ויש ראשונים שנראה מדבריהם שכן הדין בשאר פסולי עדות[140], וכן יש ראשונים שכתבו שנשים אנן בכלל נאמנות עד אחד באיסורים[141]. ויש ראשונים ואחרונים חולקים וסוברים שנשים, וכן שאר פסולי עדות, כשרים לעדות איסורים[142], וע"ע אשה[143].

על דין פסולי עדות בשאר העדויות שעד אחד כשר בהן, עי' לעיל[144].

על נאמנות אשה לומר שעשתה דבר שיש בו טורח, ונאמנותה במקום שיש ספק אם יש איסור או לא, ונאמנותה בדבר שיש בו צדדים להקל, ע"ע אשה[145] וע' בדיקת חמץ[146].

על חשוד*, אם הוא נאמן בעדות איסורים, ע"ע חשוד[147].

קטן

עדות קטן באיסורים להוציא דבר מחזקת איסור או היתר, כתבו ראשונים שאינו נאמן[148], אף לסוברים שגדול נאמן[149]. ובדבר שבידו, יש מהם שכתבו שהוא נאמן אפילו נגד חזקה[150]. ויש ראשונים שכתבו שקטן שהוא בקי וחריף לידע הדברים ולכיון בהם, לעולם יש להחמיר ולאסור על פיו כשיש רגלים לדבר[151].

ולהעיד על דבר שהוא בחזקת טהרה, להחזיק טהרתו, כגון שלא נגע בו גוי, או שלא החליפו, כתבו ראשונים שאף קטן נאמן[152].

על פרטים נוספים בנאמנות קטן ע"ע קטן.

עד מפי עד

באיסורים, שעד אחד נאמן, כתבו ראשונים שאף עד מפי עד נאמן[153]. ויש אחרונים שכתבו שאינו נאמן[154].

@ב. בעדויות שונות

דיני ממונות, נפשות ועונשים

אין דנים דין מן הדינים על פי עד אחד, לא דיני נפשות ולא דיני ממונות, שנאמר: לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת[155], ודרשו: לא יקום עד אחד באיש, אין לי אלא לדיני נפשות, לדיני ממונות מנין, תלמוד לומר לכל עון, לקרבנות מנין, תלמוד לומר ולכל חטאת, למכות מנין, תלמוד לומר בכל חטא אשר יחטא, להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה מנין, תלמוד לומר לכל עון ולכל חטאת[156].

עדות בממון כשאינה להוציא ממון מחזקתו, יש ראשונים שנראה מדבריהם שעד אחד נאמן[157]. ואחרונים כתבו שבכל עדות שבממון, אף כשאינה נגד חזקה, עד אחד אינו נאמן[158].

בדבר שעתיד להתגלות, יש ראשונים שכתבו שעד אחד נאמן אפילו בממון[159], ויש חולקים וסוברים שאינו נאמן[160].

על נאמנות עד אחד בעונשים ע"ע חיבי מיתות בית דין[161] וע' חיבי מלקיות[162].

חיוב שבועה בממון

עדות עד אחד בממון מחייבת שבועה*[163], כגון כשטוענו חברו מנה לי בידך, והוא אומר אין לך בידי כלום, ועד אחד מעידו שהוא חייב לו, הרי זה נשבע להכחיש את העד[164], שכן דרשו: לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת[165], לכל עון ולכל חטאת הוא שאינו קם, אבל קם הוא לשבועה[166].

אף על פי ששבועת-מודה-במקצת* אינה אלא בטענת שתי כסף[167], שבועת-עד-אחד* היא אפילו על שוה פרוטה, שכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון, עד אחד מחייבו שבועה[168].

על פרטי ודיני שבועת עד אחד ע"ע שבועת הדיינים וע' שבועת עד אחד; על עד יחיד היודע עדות* לחברו, שאם אינו מעיד הוא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים[169], ע"ע עדות; על עד המסייע, אם הוא פוטר משבועה, ע"ע שבועת הדיינים וע' שבועת עד אחד; אם מיגו* פוטר משבועת עד אחד ע"ע שבועת הדיינים וע' שבועת עד אחד; על עד אחד שמעיד שהמחויב שבועה אינו נאמן, שכשהוא אדם נאמן, פעמים שמהפכים השבועה על שכנגדו על פיו, ע"ע אומדנא[170].

על עד אחד שמעיד על אבדה, שאינה של זה שנתן סימניה, אם הוא מחייב שבועה, ע"ע השבת-אבדה[171].

באיסורים

על נאמנות עד אחד באיסורים עי' לעיל[172].

בדבר שבערוה

בדבר-שבערוה* אין עדות בפחות משנים[173], לפי שלמדים גזרה-שוה* מממון, שנאמר בערוה: כי מצא בה ערות דבר[174], ובממון נאמר: על פי שני עדים וגו' יקום דבר[175], מה דבר האמור בממון על פי שנים[176], אף בערוה על פי שנים[177]. על פרטי הדין, ואם מדובר דוקא כשהעדות היא נגד חזקת איסור, וגדר דבר שבערוה, ואופנים שונים שעד אחד נאמן אף בדבר שבערוה, ע"ע דבר שבערוה.

בסוטה

סוטה* שנסתרה בעדים, ועד אחד מעיד שנטמאה, אינה שותה[178], אלא היא אסורה על בעלה, ויוצאת בלא כתובה[179]. על המקור ופרטי הדינים ע"ע השקאת-סוטה[180].

בעגלה ערופה

עד אחד נאמן בעגלה-ערופה*, שאם עד אחד אומר אני ראיתי את ההורג, אין עורפים את העגלה[181], שנאמר: לא נודע מי הכהו[182], משמע שאם נודע מי הכהו, אפילו לא נודע אלא לאחד בסוף העולם, אין עורפים[183]. על פרטי הדין ע"ע עגלה ערופה.

בעדות אשה

על עדות-אשה*, היינו להעיד על אשה שמת בעלה, שתינשא לשוק, שעד אחד נאמן בה, ע"ע דבר-שבערוה[184] וע' עדות-אשה.

על נאמנות עד אחד ביבמה, היינו להעיד על אשה שמת בעלה, שתתיבם, או להגיד על יבמה שמת יבמהּ, ותינשא לשוק, ע"ע דבר שבערוה[185] וע' יבמה[186] וע' יבמה-לשוק[187] וע' עדות אשה וע' עגונה.

על נאמנות עד אחד באחות אשה, היינו להעיד על אשה שמתה, ולהתיר לבעלה את אחותה, ע"ע אחות אשה[188] וע' עדות אשה.

ביוחסין

על נאמנות עדות עד אחד ביוחסין*, ע"ע יוחסין[189].

בהעלאה לכהונה

על העלאה לכהונה על פי עד אחד ע"ע יוחסין[190] וע' יחס[191] וע' כהן*[192].

בגילוי מילתא

על נאמנות עד אחד, ועד פסול, בגלוי-מלתא*, ע"ע גלוי מלתא בעלמא[193].

בשבויה

להעיד על שבויה*, שהיא טהורה ומותרת לכהן, עד אחד נאמן, וכן אשה נאמנת[194]. על טעם הדבר, ואם העדות חשובה עדות בדבר שבערוה או עדות באיסורים, ושאר דיני עדות על שבויה, ע"ע שבויה.

בקידושין

המקדש בעד אחד, כמה אמוראים אמרו שאין חוששים לקידושיו[195], אפילו כששניהם מודים[196], לפי שקידושין הם בכלל דבר-שבערוה, שאינו אלא בשני עדים[197], ורב פפא אמר שחוששים לקידושיו[198], לפי שלדעתו קידושין הם כשאר איסורים, שעד אחד נאמן בהם[199]. להלכה פסקו ראשונים ואחרונים שאין חוששים לקידושיו[200], ויש שפסקו שחוששים כששניהם מודים[201].

על פרטי דיני עד אחד בקידושין ע"ע דבר שבערוה[202] וע' קידושין.

בגרושין

על גרושין בפני עד אחד ע"ע גרושין[203].

על גט

על גט שאין בו אלא עד אחד, ע"ע גט[204].

קדוש החודש

עד אחד נאמן להעיד שקדשו את החודש, לפי שהוא דבר שעתיד להתגלות[205] על פרטי הדין ע"ע מילתא דעבידא לאגלויי וע' קדוש החודש.

על עד אחד, שכשר להעיד על עדי קידוש החודש[206], ע"ע הם-אמרו-והם-אמרו[207] וע' קדוש החודש.

אבלות

על אבלות* על פי עדות עד אחד ע"ע אבלות[208] וע' מילתא דעבידא לאגלויי.

בבן נח

על בן-נח*, שנהרג על פי עד אחד, ע"ע בן נח[209].

הערות שוליים

  1. ↑ עי' ציון 155 ואילך. עי' רמב"ם עדות פ"ה ה"א.
  2. ↑ עי' ציון 173 ואילך. וע"ע דבר שבערוה.
  3. ↑ רמב"ם עדות פ"ה ה"ב.
  4. ↑ עי' ציון 178 ואילך. עי' רמב"ם שם.
  5. ↑ עי' ציון 181 ואילך. רמב"ם שם.
  6. ↑ עי' ציון 55 ואילך. רמב"ם עדות פי"א ה"ז.
  7. ↑ עי' ציון 63 ואילך.
  8. ↑ עי ציון 163 ואילך. רמב"ם עדות פ"ה ה"א.
  9. ↑ ע"ע עדות אשה. רמב"ם שם ה"ב.
  10. ↑ ע"ע הנ"ל.
  11. ↑ דברים יט טו. סהמ"צ לרמב"ם ל"ת רפח; החינוך תקכג; יראים סי' רה; סמ"ג לאוין ריג.
  12. ↑ ספרי דברים שופטים פיסקא קפח אות טו, הובא ביראים שם ובסמ"ג שם. על העלאה לכהונה ע"פ עד אחד ע"ע כהן ציון 794 ואילך.
  13. ↑ סהמ"צ לרמב"ם ל"ת רפח; החינוך תקכג; יראים סי' רה; סמ"ג לאוין ריג.
  14. ↑ תוס' הרא"ש גיטין י ב ד"ה אי לאו, בשם י"א, וע"ש שדחה ראייתם; עי' קצוה"ח סי' ל ס"ק ט בשם תשובה המיוחסת לרמב"ן.
  15. ↑ החינוך מ' תקכג. וע"ע עדות.
  16. ↑ פנ"י קידושין עג ב ד"ה אמנם; נתהמ"ש ביאורים סי' נו ס"ק יד ד"ה גלל כן, ושם בד' תשב"ץ ח"א סי' עז.
  17. ↑ עי' פסחים קיג ב, מעשה בעד אחד שהעיד נגד חברו, ורב פפא הענישו; יראים סי' רה; סמ"ג לאוין ריג; הגה"מ עדות פ"ה ה"א; רמ"א בשו"ע חו"מ כח א; ח"ח פתיחה לאוין אות י.
  18. ↑ פסחים שם.
  19. ↑ דברים יט טו. יראים סי' רה, וסמ"ג לאוין ריג, והגה"מ עדות פ"ה ה"א, ע"פ פסחים קיג ב.
  20. ↑ עי' ציון 11 ואילך. באר מים חיים שם אות י, בדעת רשב"ם פסחים שם וסהמ"צ לרמב"ם ל"ת רפח, ועי' החינוך מ' תקכג.
  21. ↑ יראים סי' רה וסמ"ג סי' ריג והגה"מ עדות פ"ה ה"א, ע"פ קידושין סו א וגיטין נד ב וכתובות פה א, שמצינו שיחידים העידו להפריש מאיסור; רמ"א בשו"ע חו"מ כח א.
  22. ↑ ציון 805 ואילך.
  23. ↑ ציונים 1145, 1210 ואילך.
  24. ↑ ציון 201 ואילך.
  25. ↑ ציון 262.
  26. ↑ ציון 262.
  27. ↑ ציון 296 ואילך.
  28. ↑ ציון 330 ואילך.
  29. ↑ עי' ציון 33 ואילך.
  30. ↑ מנ"ח מ' לז אות ג.
  31. ↑ ציון 60 ואילך.
  32. ↑ ציונים 152, 155 ואילך, 319 ואילך, 384 ואילך,
  33. ↑ עי' רמב"ם עדות פ"ה ה"ג.
  34. ↑ משניות יבמות קיז א, קכב א; רמב"ם גירושין פי"ב הט"ו וט"ז; טוש"ע אה"ע יז ג.
  35. ↑ ושם אם אף גזלן כשר לעדות אשה.
  36. ↑ עי' משנה סוטה מז א, וגמ' שם ב; רמב"ם רוצח פ"ט הי"ב.
  37. ↑ ירושלמי סוטה פ"ט ה"א; רמב"ם רוצח שם.
  38. ↑ משנה סוטה לא א; רמב"ם סוטה פ"א הט"ו.
  39. ↑ ציון 91.
  40. ↑ רמב"ם עדות פ"ה ה"ג. ועי' כ"מ שם, שאינו יודע מה מקורו של הרמב"ם, ומצדד לומר שהוא מזה שאמרו: לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה, עי' ציון 166, שמשמע שמדובר בראוי לעדות עון וחטאת בצירוף עד אחר.
  41. ↑ ציון 139 ואילך.
  42. ↑ ציון 154 ואילך.
  43. ↑ עי' קידושין סו א: מהימן לך כבי תרי, לענין דבר שבערוה, ותוס' שם שה"ה לענין איסורים. ועי' תוס' שם, שמי שמינה שליח, הרי האמינו כשנים, וצריך לחשוש לדבריו בכל אופן.
  44. ↑ הגהה במרדכי קידושין רמז תקכט בשם ר"ת; הגהות ר"פ על סמ"ק מ' רכד אות י בשם ר"ת בשם רבי קלונימוס איש רומי; עי' רמ"א בשו"ע יו"ד קכז א.
  45. ↑ הגהה במרדכי שם בשם הר"מ.
  46. ↑ רש"י ב"מ ד א ד"ה תורת הזמה לא פריך, ותוס' שם ד"ה עד אחד. וע"ע הזמה ציון 49.
  47. ↑ ב"מ שם, ורש"י שם ד"ה בתורת הזמה, ותוס' שם.
  48. ↑ תוס' שם.
  49. ↑ ע"ע שבועת הדיינים וע' שבועת עד אחד.
  50. ↑ ציון 153 ואילך.
  51. ↑ ע"ע שבועת העדות.
  52. ↑ עי' ציון 163 ואילך.
  53. ↑ ב"ק קה ב; שבועות לב א.
  54. ↑ ציון 90.
  55. ↑ גיטין ב ב, ג א; עי' יבמות פח א; חולין י ב; רמב"ם עדות פי"א ה"ז; עי' שו"ע יו"ד קכז ג, וש"ך שם כג בבאורו, ורמ"א בשו"ע שם.
  56. ↑ עי' ציונים 77 ואילך, 94 ואילך, הדין כשהתחזק איסור או היתר. עי' שו"ע וש"ך ורמ"א שבציון הקודם.
  57. ↑ רש"י חולין י ב ד"ה עד אחד.
  58. ↑ גיטין שם ושם; יבמות שם; רא"ש גיטין פ"ה סי' ח חילוק א ומרדכי יבמות רמז עג חילוק א ודרכ"מ יו"ד קכז אות ב חילוק א; רמ"א בשו"ע יו"ד קכז ג. אם נאמן לומר שהוא חֵלב ולאסרו, עי' ציון 70 ואילך.
  59. ↑ עי' פנ"י כתובות כז א ד"ה משנה, וע"ש שהוכיח מזה שכל דין נאמנות ע"א באיסורים נלמד מספירת נדה לעצמה, לסוברים כן, עי' ציון 69, וע"ש שבשבויה, שעד אחד נאמן בה, הדין שונה, שהיא אינה נאמנת על עצמה, עי' הטעם בע' שבויה.
  60. ↑ עי' ט"ז יו"ד צח ס"ק ב, וחוו"ד ביאורים שם ס"ק א; נובי"ת חו"מ סי' ד.
  61. ↑ שער"י ש"ו סוף פ"ב, וע"ש שנאמן נגד רובא דליתא קמן וכן נגד שאר בירורים והוכחות, ועי' ציון 126, שי"ס שע"א אינו נאמן נגד רובא דליתא קמן. ועי' ציון 140 ואילך, שי"ס שנשים ופסולי עדות אינם נאמנים באיסורים, ולכאו' נ' שלדעתם הוא גדר עדות.
  62. ↑ רש"י גיטין ב ב ד"ה ומשני. ועי' ציון 106 שבעדות על שחיטה ותרומה, כתבו ראשונים שמאחר והתחזק איסור, עד אחד אינו נאמן אלא כשהעדות נחשבת דבר שבידו.
  63. ↑ רש"י יבמות פח א ד"ה ואמר. ועי' רמב"ן ורשב"א חולין י ב, וריטב"א גיטין ב ב, שכן נמצא בירושלמי, שאם אין עד אחד נאמן, אין לך אדם מתאכסן אצל חברו. ועי' תו"י יבמות פח א, שהק': מה לנו בזה הדבר, יזהר במה שיאכל.
  64. ↑ דברים יב כא.
  65. ↑ ויקרא א ה.
  66. ↑ רש"י חולין י ב ד"ה עד אחד.
  67. ↑ ויקרא טו כח.
  68. ↑ כתובות עב א.
  69. ↑ תוס' גיטין ב ב ד"ה עד אחד, ורמב"ן ורשב"א שם ותוס' יבמות פח א ד"ה ברי בשם י"מ, וכ"ה בראשונים רבים.
  70. ↑ תוס' קידושין סה ב ד"ה נטמאו וגיטין ב ב ד"ה מידי; רא"ש מו"ק פ"ג סי' לב. ועי' שו"ע יו"ד קכז ג, שע"א נאמן באיסורים להתיר ולא לאסור, אבל עי' ש"ך שם ס"ק כג, שביאר דבריו, שאינו מטעם שאינו נאמן לאסור, אלא מטעם שאינו נאמן נגד חזקה, ולפיכך הוא נאמן לאסור רק בדבר שלא התחזק בו היתר, ומאחר ובדבר כזה, אף קודם שבא העד, נהגו בו איסור מספק, נמצא שלאסור אין צורך בעדותו.
  71. ↑ עי' ברייתא גיטין נד ב, וד' אביי שם, לענין טהרות שנטמאו וזבחים שנתפגלו. ועי' ציון 105.
  72. ↑ עי' ד' אביי בקידושין סה ב, סו א, וברייתות שם, לענין עדות אכילת חלב, או שור שנרבע או טהרות שנטמאו.
  73. ↑ עי' ציון 121, שי"ס כן, וע"ש שי"ח וסוברים שאינו משום שתיקה כהודאה אלא מדין ע"א נאמן באיסורים.
  74. ↑ תוס' קידושין סה ב ד"ה נטמאו; עי' רא"ש מו"ק פ"ג סי' לב. ועי' ציון 96 שי"מ שמטעם אחר במקומות אלו אינו נאמן מטעם ע"א נאמן באיסורים. ועי' ציון 102, שי"ח וסוברים שטעם הנאמנות כשבעל הדבר שותק הוא שעד אחד נאמן באיסורים.
  75. ↑ פנ"י קידושין סה ב בתוס' ד"ה נטמאו.
  76. ↑ רא"ש גיטין פ"ה סי' ח חילוק א ומרדכי יבמות רמז עג חילוק א ודרכ"מ יו"ד קכז אות ב חילוק א, וכעי"ז רמ"א בשו"ע יו"ד קכז ג, שדבר שלא התחזק בו לא איסור ולא היתר, עד אחד נאמן בין לאסרו ובין להתירו; עי' רמב"ן ורשב"א קידושין סה ב, בבאור גמ' שם, שהטעם שע"א נאמן לומר לחברו שטהרותיו נטמאו וזבחיו נתפגלו, כשהלה שותק, אינו משום שתיקה כהודאה (עי' ציון 121, שי"ס שהוא משום שתיקה כהודאה) אלא משום שע"א נאמן לאסור. על הטעם שלדעתם המעיד לחברו שטהרותיו נטמאו או שזבחיו נתפגלו אינו נאמן אלא כשבידו לפגל ולטמא, עי' ציון 105, וע"ע פועל.
  77. ↑ עי' גיטין ב ב, ג א.
  78. ↑ עי' יבמות פח א, ותוס' גיטין ב ב ד"ה הוי. על נאמנות עד אחד בדבר שבידו במקום שהתחזק איסור, עי' ציון 105 ואילך.
  79. ↑ רמב"ן יבמות פח א, ורשב"א שם בשם י"מ.
  80. ↑ עי' רשב"א יבמות פז ב ופח א, וקידושין סה ב, ושו"ת רשב"א ח"א סי' שעו, וכעי"ז רמב"ן וריטב"א יבמות שם וקידושין שם, בדעת אמוראים בכריתות יב ב, שנחלקו בטעם מה ששנינו שם א, שאדם נאמן להכחיש אפ' שני עדים שאמרו שאכל חֵלב, לסוברים כן, ע"ע חטאת ציון 132, שלסוברים בטעם שהוא משום מיגו שהיה יכול לומר מזיד הייתי ולהפטר, ע"ע הנ"ל ציון 138, הרי בלא מיגו העדים נאמנים, ולדעתם אף מה שמוכח שם במשנה שאף עד אחד נאמן כשכנגדו שותק, הרי"ז משום נאמנותו של העד, ויש להוכיח משום שע"א נאמן נגד חזקה, אבל לסוברים בטעם שהבעלים יכול להכחיש עדים, שהוא משום שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, והכוונה שלענין חיוב קרבן אין עדים נאמנים כמו בכל התורה, אף מה שמוכח מהמשנה שם שע"א מחייב קרבן במקום שתיקה, אי"ז משום נאמנותו, אלא משום הודאת בעל דין (וכך סברה הגמ' ביבמות פז ב, פח א, עי' ציון 119) ואין מקור משם לנאמנות עד אחד נגד חזקה.
  81. ↑ רמב"ן ורשב"א יבמות פח א; ריטב"א גיטין ב ב ונד ב; רשב"א וריטב"א קידושין סה ב; שו"ת רשב"א ח"א סי' שעו.
  82. ↑ ריטב"א יבמות פח א.
  83. ↑ רא"ש גיטין פ"ה סי' ח חילוק ג, ומרדכי יבמות רמז עג חילוק ג ודרכ"מ יו"ד סי' קכז אות ב חילוק ג; רמ"א בשו"ע שם ג.
  84. ↑ הגהות אשרי חולין פ"א סי' יד בשם ר"א ממיץ. ועי' פנ"י חולין ב א ד"ה ומה שהוצרכתי.
  85. ↑ רש"י ורשב"א וריטב"א יבמות פח א.
  86. ↑ רשב"א וריטב"א שם; עי' רמ"א בשו"ע יו"ד קכז ג.
  87. ↑ ציונים 213, 220.
  88. ↑ עי' תוס' גיטין ב ב ד"ה עד אחד, ועי' ציון 69, שיש סוברים שממנה למדים לנאמנות עד אחד באיסורים.
  89. ↑ ציון 56 ואילך. וע"ש ציון 178.
  90. ↑ רמב"ן יבמות פח א וגיטין ב ב.
  91. ↑ רמב"ן גיטין שם.
  92. ↑ ציון 241 ואילך.
  93. ↑ עי' ש"ש ש"ו פכ"ג.
  94. ↑ רא"ש גיטין פ"ה סי' ח חילוק ב, וסי' יג חילוקים יא, יב, ומרדכי יבמות רמז עג חילוקים ב, יא, יב, וכעי"ז דרכ"מ יו"ד סי' קכז אות ב חילוק ב; עי' שו"ע שם א וג, וש"ך שם ס"ק כג בבאורו. ועי' רש"י קידושין סו ב, שהטעם שעד אחד נאמן לומר על מקוה שהתחסר, ועל כהן שהוא בעל מום, הוא שעד אחד נאמן באיסורים, ועי' תוס' הרא"ש שם שהק' עליו שהרי זה נגד חזקת היתר, ואינו בידו.
  95. ↑ עי' ציון 83.
  96. ↑ גיטין נד ב. רא"ש ומרדכי ודרכ"מ שם. ועי' ציון 74, שי"מ שמטעם אחר אינו נאמן שם כשאין בידו.
  97. ↑ עי' ציון 77 ואילך.
  98. ↑ רמב"ן קידושין סה ב סוף ד"ה ועוד ממעשה; רשב"א קידושין שם ד"ה הלכך. על הטעם שלדעתם המעיד לחברו שטהרותיו נטמאו או שזבחיו נתפגלו אינו נאמן אלא כשבידו לפגל ולטמא, עי' ציון 105, וע"ע פועל.
  99. ↑ קוה"ע סי' סז ס"א. וע"ע חזקה.
  100. ↑ קידושין סה ב; רמב"ם מו"מ פי"ג ה"ח.
  101. ↑ ראשונים דלהלן. ועי' ציון 121, שלראשונים הסוברים שע"א אינו נאמן נגד חזקת היתר, נאמנותו אינה אלא מטעם שתיקה כהודאה.
  102. ↑ רמב"ן ורשב"א קידושין סה ב.
  103. ↑ עי' ציונים 77 ואילך, 94 ואילך.
  104. ↑ עי' ציון 70.
  105. ↑ עי' יבמות פח א, שנאמן על טבל והקדש וקונמות, להתירם נגד חזקת איסורם, כשבידו להתירם; עי' גיטין נד ב, שעד נאמן לומר לחברו שנטמאו טהרותיו ונתפגלו זבחיו, כשבידו לטמא ולפגל, ותוס' קידושין סה ב, שכשאינו בידו אין נאמנות ע"א, לפי שע"א אינו נאמן לאסור, ורא"ש גיטין פ"ה סי' ח שכשאינו בידו אין נאמנות ע"א לפי שמעיד נגד חזקת היתר; עי' רמב"ם וראב"ד פסוהמ"ק פי"ט הט"ו. ועי' רשב"א גיטין שם ד"ה רבא ור"ן שם ד"ה שורת, שלסוברים שעד אחד נאמן אפילו לאסור (עי' ציון 76) ואפילו נגד חזקת היתר (עי' ציון 98), דוקא בפועל, שחזקה עליו שהוא נזהר, אמרו שנאמן רק בדבר שבידו, אבל כל אדם נאמן אף בל"ז, וע"ע פועל.
  106. ↑ תוס' גיטין ב ב ד"ה עד אחד. ועי' רש"י שם.
  107. ↑ תוס' גיטין נד ב בשם ר"ת; רא"ש גיטין פ"ה סי' ח בשם ר"ת; טוש"ע יו"ד קכז א.
  108. ↑ תוס' גיטין נד ב בשם ר"ת; תוס' קידושין סה ב ד"ה נטמאו; רא"ש גיטין פ"ה סי' ח בשם ר"ת; רא"ש גיטין פ"ה סי' יג חילוק יא ומרדכי יבמות רמז עג חילוק יא, ועי' ציון הבא; טוש"ע יו"ד קכז א. ועי' ש"ש ש"ו פ"ו.
  109. ↑ עי' מהרש"א קידושין סה ב על תוס' ד"ה נטמאו, ותוס' רע"א קידושין פ"ג מ"ח אות לח, בדעת מרדכי קידושין רמז תקכט (ועי' מרדכי שבציון 108, שמ' שעד נאמן במקום שבידו אפ' כשהבעלים מכחישים, ועי' ש"ש ש"ו פ"ו, שלמד אף ממרדכי קידושין שם, שנאמן אפ' נגד הכחשה); עי' ש"ך יו"ד סי' קכז ס"ק ג.
  110. ↑ עי' ציון 103 ואילך, האופנים שע"א אינו נאמן באיסורים בדבר כשאינו בידו.
  111. ↑ גיטין נד ב, ותוס' שם ובקידושין סה ב בבאורה. ועי' תוס' קידושין שם ורא"ש גיטין פ"ה סי' ח, שהדין שאינו נאמן כשמצאו ולא אמר לו, הוא בכל עד אחד שמעיד על דבר שהיה בידו, ועי' רמב"ן קידושין סה ב ד"ה ובעיקר קושיין, ור"ן גיטין נד ב ד"ה שורת הדין, שחולקים וסוברים שהדין הזה אינו אלא בפועל, שהיה עליו להודיע, ולפיכך כשמצא ולא אמר לו הרי"ז כאומר בתחלה שהן טהורות, אבל סתם עד אחד נאמן אף על פי שמצאו ולא אמר לו, וע"ע פועל.
  112. ↑ ציון 1 ואילך.
  113. ↑ עי' ציון 77 ואילך.
  114. ↑ רא"ש גיטין פ"ה סי' ח חילוק ד ומרדכי יבמות רמז עג חילוק ד ודרכ"מ יו"ד קכז אות ב חילוק ד; רמ"א בשו"ע שם ג. ועי' רא"ש שם ומרדכי שם שמקורם מהדין שעד נאמן על דבר שבידו נגד חזקת איסור, שלדעתם הטעם הוא שדבר שבידו חשוב שלו, ואדם נאמן על שלו, וע"ע בידו ציון 16, ועי' ש"ש ש"ו פ"א ופ"ו.
  115. ↑ ט"ז יו"ד קכז ו. ועי' ש"ש שם פ"ו.
  116. ↑ עי' ציונים 77 ואילך, 94 ואילך. רא"ש גיטין דלהלן.
  117. ↑ עי' ציון 70 ואילך. תוס' קידושין סה ב סוף ד"ה נטמאו ורא"ש מו"ק פ"ג סי' לב.
  118. ↑ עי' יבמות פז ב, פח א; עי' קידושין סה ב, ועי' ראשונים דלהלן.
  119. ↑ יבמות שם. ועי' ציון 80, שיש ראשונים שכתבו שאמוראים נחלקו בטעם שעד אחד מחייב קרבן, אם משום שע"א נאמן באיסורים, או משום שתיקה כהודאה.
  120. ↑ קידושין סה ב; רמב"ם מו"מ פי"ג ה"ח.
  121. ↑ רש"י ותוס' קידושין שם ורא"ש גיטין פ"ה סי' יג אות יג, וראשונים קידושין שם בשם ר"ת. ועי' ציון 102, שי"מ שהוא מדין ע"א נאמן באיסורים, ולא מחמת הודאת בעל דין.
  122. ↑ תוס' גיטין נד ב ד"ה אמר; תוס' קידושין סה ב; רא"ש גיטין פ"ה ה"ח בשם ר"ת; טוש"ע יו"ד קכז א.
  123. ↑ ציון 159 ואילך.
  124. ↑ עי' ציונים 77 ואילך, 94 ואילך.
  125. ↑ ע"ע רוב. פנ"י קידושין סג ב.
  126. ↑ ש"ש ש"ו פ"ז. ועי' ציון 61 שי"ס שע"א נאמן אף נגד רובא דליתא קמן ונגד בירורים אחרים.
  127. ↑ עי' ציונים 77 ואילך, 94 ואילך.
  128. ↑ עי' ציונים 77 ואילך, 94 ואילך.
  129. ↑ עי' תוס' קידושין ס"ה ב ד"ה נטמאו, ותוס' שם סו ב ד"ה שלח ע"פ גמ' דלהלן; רמ"א בשו"ע יו"ד קכז ג בשם י"א.
  130. ↑ עי' קידושין סו ב, לענין בעל מום: שלח אחוי, ותוס' הרא"ש שם ד"ה מקוה, שה"ה לענין מקוה יכול לומר: בא נמדוד.
  131. ↑ תוס' הרא"ש שם.
  132. ↑ ירושלמי סוטה פ"ו ה"ב ונזיר פ"ח ה"א; רמב"ם סנהדרין פט"ז ה"ו ושגגות פ"ג ה"ב, לענין מי שאכל מאכל שעד אחד העיד עליו שהוא אסור, שלוקה, וכן רמב"ם נזירות פ"ט הי"ז, לענין מי שנהג נזירות ע"פ עד אחד, שלוקה אם עבר עליה.
  133. ↑ עי' פנ"י קידושין קונטרס אחרון אות צא, ושו"ת רע"א קמא סוף סי' קז בדעתו.
  134. ↑ עי' שו"ת רע"א שם. ועי' קוב"ש כתובות אות נח, טעם לחלק בין מיתה למלקות.
  135. ↑ עי' תוס' חולין צו א ד"ה פלניא, לענין ע"א בעדות אשה, שאע"פ שמתירים אותה על פיו (ע"ע עדות אשה) אין מענישים על פיו אם נשאת לאחר וזינתה אחר שודאי מת הראשון, ורע"א חולין שם שמ' שלדעתו ה"ה באיסורים אין עונשים באיסור שהוחזק ע"פ עד אחד.
  136. ↑ ציון 122 ואילך.
  137. ↑ עי' ריטב"א גיטין ה ב ד"ה לימא; חוו"ד ביאורים סי' צח ס"ק א; אב"מ סי' מו ס"ק ה וש"ש ש"ו פ"ח.
  138. ↑ ט"ז יו"ד סי' לט ס"ק כב, וש"ש ש"ו פ"ח בדעתו.
  139. ↑ קידושין סו א.
  140. ↑ עי' רש"י קידושין שם ור"ן על הרי"ף שם (כח ב), וש"ך יו"ד סי' קכז ס"ק כ.
  141. ↑ עי' ריטב"א וריטב"א כתובות עב א בשם יש מדקדקין, שנשים אינן נאמנות באיסורים שמן התורה אלא לענין נדה, שאין אפשרות לדעת אלא בעדות האשה עצמה, וע"ש ושם שדוחים דבריהם. ועי' תוס' עירובין נט א ד"ה ותחומין, ופסחים ד ב ד"ה הימנוה, שנשים אינן נאמנות באיסורים שמדאורייתא אלא בדבר שבידן.
  142. ↑ עי' ציון 69 ואילך, שי"ס שכל דין ע"א נאמן באיסורים נלמד מזה שאשה נאמנת על ספירת נדתה; רשב"א וריטב"א כתובות שם, לענין נשים; נמוקי יוסף סנהדרין (ה ב), לענין נשים; דרכ"מ יו"ד קכז אות ב, בשם ר"ן, לענין נשים, ורמ"א בשו"ע שם א, לענין כל פסולי עדות, ורמ"א בשו"ע שם ג לענין נשים. ועי' ש"ך שם ס"ק כ.
  143. ↑ ציון 404 ואילך.
  144. ↑ ציון 33 ואילך.
  145. ↑ ציון 422 ואילך.
  146. ↑ ציון 227 ואילך.
  147. ↑ ציון 18 ואילך.
  148. ↑ ר"ן סוכה (כ ב); ארח"ח הל' יין נסך סוף אות לו בשם ריטב"א; שו"ת הריב"ש סי' רמה. ועי' רמ"א בשו"ע יו"ד קכז ג.
  149. ↑ עי' ציונים 77 ואילך, 94 ואילך, מחלוקת אם ע"א נאמן נגד חזקת איסור או היתר.
  150. ↑ שו"ת ריב"ש שם.
  151. ↑ שו"ת רשב"א ח"א סי' רד; רמ"א בשו"ע שם.
  152. ↑ ארח"ח שם בשם ריטב"א; ר"ן שם; רמ"א בשו"ע יו"ד קכז ד. ועי' ר"ן שם שזה דוקא כשהדבר ביד הקטן, אבל ביד נכרי לא, שלא שמענו שנאמן לשמר מה שביד אחר.
  153. ↑ תשב"ץ ח"א סי' סו, בשם רמב"ן פ"ק דחולין: ע"א נאמן באיסורין בין מפי עצמו בין מפי אחרים, ועי' רמב"ן חולין י ב: ע"א נאמן באיסורין בין במעשה עצמו בין במעשה אחרים; אב"מ סי' מו ס"ק ה.
  154. ↑ עי' כנה"ג הגהות ב"י חו"מ סי' כח אות קיג.
  155. ↑ דברים יט טו. רמב"ם עדות פ"ה ה"א.
  156. ↑ ספרי דברים שופטים פיסקא קפח אות טו.
  157. ↑ עי' שו"ת מהרי"ק סי' עב, וש"ש ש"ו סוף פ"ג בדעתו.
  158. ↑ ש"ש שם.
  159. ↑ תשב"ץ ח"א סי' פב.
  160. ↑ שו"ת ריב"ש סי' קפא; עי' רמ"א בשו"ע חו"מ ל יד.
  161. ↑ ציון 63 ואילך.
  162. ↑ ציון 35 ואילך.
  163. ↑ ספרי דברים שופטים פיסקא קפח; כתובות פז ב; ב"מ ג ב; שבועות מ א; רמב"ם עדות פ"ה ה"א וטו"נ פ"א ה"א ושבועות פי"א ה"ה; טוש"ע חו"מ פז א.
  164. ↑ רש"י ב"מ ג ב ד"ה מחייבו.
  165. ↑ דברים יט טו.
  166. ↑ ספרי שם; כתובות שם; שבועות שם.
  167. ↑ ע"ע שבועת מודה במקצת.
  168. ↑ שבועות מ א; רמב"ם טו"נ פ"ג ה"ו.
  169. ↑ ב"ק נו א; רמב"ם עדות פי"ז ה"ז; טוש"ע חו"מ כח א.
  170. ↑ ציון 66.
  171. ↑ ציון 211 ואילך.
  172. ↑ ציון 55 ואילך.
  173. ↑ יבמות פח א; גיטין ב ב, ג א, סד א; קידושין סו א.
  174. ↑ דברים כד א.
  175. ↑ דברים יט טו.
  176. ↑ עי' ציון 155 ואילך.
  177. ↑ עי' סוטה ג ב; עי' גיטין צ א; עי' קידושין סה ב; רש"י גיטין ב ב ד"ה ואין דבר.
  178. ↑ משנה סוטה לא א; רמב"ם סוטה פ"א הי"ד.
  179. ↑ משנה סוטה שם; רמב"ם שם.
  180. ↑ ציון 63 ואילך.
  181. ↑ משנה סוטה מז א וגמ' שם ב בבאורה; רמב"ם רוצח פ"ט הי"ב.
  182. ↑ דברים כא א.
  183. ↑ סוטה מז ב.
  184. ↑ ציון 26 ואילך.
  185. ↑ ציון 40 ואילך.
  186. ↑ ציון 534 ואילך.
  187. ↑ ציון 59 ואילך.
  188. ↑ ציון 29 ואילך.
  189. ↑ ציון 95 ואילך.
  190. ↑ ציון 97 ואילך.
  191. ↑ ציונים 1425 ואילך, 1616 ואילך, 1625 ואילך.
  192. ↑ ציון 794 ואילך.
  193. ↑ ציון 30 ואילך.
  194. ↑ עי' משנה כתובות כג ב; רמב"ם איסו"ב פי"ח הי"ז; טוש"ע אה"ע ז א.
  195. ↑ רב יהודה ורב נחמן בר שמואל בקידושין סה א, ורב יצחק בר שמואל בר מרתא בשם רב, ורבה בר רב הונא בשם רב ובשם רבי, ורב כהנא, בקידושין סה ב.
  196. ↑ רב נחמן בשם שמואל בקידושין סה א ורב יצחק בר שמואל בר מרתא בשם רב בקידושין סה ב. ועי' קידושין סה א, שרב יהודה הסתפק.
  197. ↑ עי' ציון 173 ואילך. עי' קידושין סה ב.
  198. ↑ קדושין סה ב.
  199. ↑ עי' ציון 55 ואילך. רא"ה בשטמ"ק כתובות כג א ד"ה ואפשר לומר.
  200. ↑ רמב"ם אישות פ"ד ה"ו; טוש"ע אה"ע מב ב.
  201. ↑ יראים סוף סי' ז; סמ"ג ע' מח; רמ"א בשו"ע שם.
  202. ↑ ציון 79 ואילך.
  203. ↑ ציון 271 ואילך.
  204. ↑ ציון 262 ואילך.
  205. ↑ ר"ה כב ב; רמב"ם קדוש החודש פ"ג הי"ד.
  206. ↑ עי' משנה ר"ה כב א, וירושלמי ר"ה פ"ב ה"א;
  207. ↑ ציון 1 ואילך.
  208. ↑ ציון 368 ואילך.
  209. ↑ ציון 440 ואילך.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:עד_אחד&oldid=158864"