אנציקלופדיה תלמודית:פלגינן דבורא

הגדרת הערך - עדות שנוגעת גם לעד או לקרובו וגם לאחר, אם מקבלים אותה ביחס לאחר.

^פתיחה

הערך שלפנינו דן בעדות, שבה העד מעיד על אדם אחר, אך העדות נוגעת גם כלפי העד עצמו או כלפי קרובו, האם אפשר לקבל את עדותו רק כלפי האחר, שהרי את העדות כלפי עצמו או קרובו אי אפשר לקבל.

ויש בזה כמה אופנים: א. כאשר באמירה עצמה של העד, מונחות גם עדות על עצמו או קרובו וגם עדות על אחר, כגון "פלוני רבעני לרצוני" או "פלוני הלוה לי בריבית" או "פלוני בא על אשתי" וכיוצא. ב. כאשר האמירה עצמה אינה מתיחסת אלא לאדם אחר בלבד, ואין בה התיחסות מפורשת לעד עצמו או לקרובו, אך אם נקבל את העדות כמות שהיא, תהיה השלכה גם לגבי העד או קרובו, כגון עדים המעידים על הלואה שלא נפרעה, והעדים הללו הם קרובים של הערב לאותה הלואה, הרי שגוף העדות אין בו התיחסות לקרובם של העדים, אך כתוצאה מקבלת העדות - שלא נפרעה ההלואה - יש השלכה כלפי הקרוב, שעתה הערב צריך לשלם.

כמו כן, בעדות שנוגעת לעד עצמו, ישנם שני אופנים: א. שעל ידי אותה עדות מתברר שהעד עצמו פסול לעדות, כגון שאומר "פלוני רבעני לרצוני" או "לויתי בריבית" או "זיניתי עם אשתך", שלפי דבריו יוצא שהוא עצמו רשע הפסול לעדות. ב. שעל ידי אותה עדות אינו פוסל עצמו לעדות, כגון "פלוני רבעני לאונסי" או פלוני בא על אשתי".

באופן קבלת העדות רק ביחס לאחר, דנו בשני אופנים: א. השמטת חלק מהעדות שנוגע לעד או קרובו, ודנים כאילו נאמר על ידי העד רק חלק העדות הנוגע לאחר, ועל כך עי' להלן: חלוקת הדיבור. ב. קבלת כל הדיבור של העד בשלימותו, אך שימוש בו לעשיית דין רק כלפי האחר, ועל כך עי' להלן: חלקת הנאמנות.

חלוקת הדיבור

^הכלל

אמירה של עד שמתיחס בה לאחר, וגם לעצמו או לקרובו, אם מחלקים אותה לב' אמירות ומסירים חלקה הנוגע לעצמו ומשאירים רק את החלק הנוגע לאחר, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים: יש סוברים שנחלקו בכך אמוראים, שיש סוברים שעושים כן, ולדעתם זהו שאמר רבא שהאומר "פלוני רבעני לרצוני וכן "פלוני בא על אשתי" או "פלוני רבע שורי" שעושים פלגינן דיבורא ונאמן על האחר^[1], והיינו שמחלקים את דיבורו לשניים, ומסירים את החלק שבו מעיד על עצמו, ונשאר החלק בו מעיד על חבירו, ומצטרף עם אחר להרגו^[2], וההסרה היא שרואים כאילו אמר "פלוני רבע מישהו אחר" או "פלוני בא על אשה אחרת" או "פלוני רבע שורו של אחר"^[3], או שמסירים את אמירתו "לרצוני" ודנים שהיה באונס^[4]. וכן אותה שאמר רמי בר חמא שהעדים הבאים לקיים חתימותיהם שעל השטר ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון, שמקיימים השטר על פיהם^[5], כתבו ראשונים שמחלקים את דיבורם לב' חלקים, ואת החלק בו מעידים על אחר "כתב ידינו הוא זה" משאירים, ואת החלק בו מעידים על עצמם "אנוסים היינו מחמת ממון" מסירים^[6]. וכן אדם שאמר "אשתך זינתה עמי" כתבו ראשונים שמסירים את אמירתו "עמי" ונשאר "אשתך זינתה"^[7]. וכן באומר על בעלה של אשה "הרגתיו" שלדעת חכמים נאמן להתיר האשה לשוק, ואמר רב מנשה שהוא משום פלגינן דיבורא^[8], כתבו ראשונים שחותכים דיבורו, שלא הוא הרג אלא מת על ידי אחר^[9], או שהרגו באונס ולא ברצון^[10]. על אופן חלוקת הדיבור לשני חלקים והסרת החלק הנוגע לעצמו, ואופנים שבהם יש סוברים שאין מחלקים הדיבור, עי' להלן.

וביארו אחרונים, שמוכרחים לומר שמסירים את חלק העדות שבו מעיד על עצמו, ואי אפשר לומר שמקבלים את כל האמירה ואף החלק שמעיד בו על עצמו, אלא שדנים על פי העדות רק את האחר ולא את העד, שהרי לפי החלק בו מעיד על עצמו יוצא שהעד הוא פסול לעדות, ולדבריו אינו יכול להעיד אפילו על חבירו, אך כיון שמסירים את החלק הנוגע לעצמו, הרי שיוצא שלא פסל עצמו ושוב יכול להעיד על חבירו^[11].

ולדעתם, רב יוסף חולק וסובר שאין מחלקים הדיבור להסיר החלק בו מעיד לפסול את עצמו, ולכן לדעתו האומר "פלוני רבעני לרצוני" אינו נאמן אף על חבירו, שהרי לדבריו הוא עצמו רשע ופסול לעדות אף על חבירו^[12].

ויש מן האחרונים סוברים שאף לדעת רב יוסף, אומרים פלגינן דיבורא לחלק דיבורו, ולכן כשאומר "פלוני רבעני לאונסי" חולקים דיבורו, וחשוב כאילו אמר פלוני רבע מישהו אחר, אלא שבאומר "פלוני רבעני לרצוני" סובר רב יוסף שאדם משים עצמו רשע ואם כן על פי הודאתו אינו יכול להעיד, ורבא סובר שאין אדם משים עצמו רשע^[13].

ויש מן הראשונים האחרונים סוברים שהכל מודים שאין חותכים את הדיבור לב' חלקים ומסירים את החלק בו מעיד על עצמו, ואותה שאמר רבא בפלוני רבעני לרצוני או פלוני בא על אשתי או פלוני רבע שורי שעושים פלגינן דיבורא, לדעתם אין הכוונה לחלוקת הדיבור אלא אנו מחלקים היוצא מכוונת דבריו ומאמינים מה שמעיד על אחרים ולא מה שמעיד על עצמו^[14]. וכגון שאומר "פלוני בא על אשתי" מאמינים לו שבא על אשתו כלפי הבועל אלא שאת אשתו אין הורגים על פיו, לא מצד שאומרים שמשקר אלא משום גזירת הכתוב שאין מענישים על פי קרוב, וכן כשאומר "פלוני רבעני" מאמינים לו שפלוני רבע אותו אלא שגזירת הכתוב שאין אדם נעשה רשע על פי עצמו^[15], וכתבו אחרונים שהכרח לומר שמקבלים את כל העדות ולא מחלקים ומסירים חלק ממנה, שאם נאמר שמחלקים את הדיבור, היאך יצטרף עם עד אחר להעיד על אותו אדם והרי יש כאן הכחשה, וכגון בפלוני רבעני לרצוני אומרים שפלוני רבע אבל לא אותו אלא מישהו אחר, היאך מצטרף עם עד אחר שמעיד שפלוני רבע אותו, והרי אין לך הכחשה בגוף העדות גדולה מזו^[16].

ויש מן האחרונים שמחלקים, שכאשר באותו חלק שמעיד על עצמו, אינו פוסל את עצמו מעדות על השאר, אין מחלקים את הדיבור אלא מקבלים את כל הדיבור ונאמן עליו רק כלפי אחרים, וכגון שמעיד על בעלה של אשה "אני הרגתיו" - שאינו פוסל עצמו להתיר את אשתו, שרשע כשר לעדות אשה, לסוברים כן^[17] - אני מקבלים כל דבריו שהרג את פלוני כדי להתיר את אשתו אך לא כלפי עצמו, אבל כאשר באותו חלק שמעיד על עצמו משים עצמו רשע, וממילא אם נקבל כל דיבורו כמות שהוא לא נוכל להאמינו אפילו לא רק לגבי האחר, וכגון שאומר "פלוני רבעני לרצוני" שלפי דבריו הוא רשע, אזי הפלגינן דיבורא הוא לחלק דבריו ולומר שאמירתו על עצמו אינה קיימת^[18].

^בטעם שאין אומרים עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה

בטעם שעושים פלגינן דיבורא, לקבל את חלק העדות שבו אינו מעיד על עצמו, ולבטל את חלק העדות שבו מעיד לפסול את עצמו, ואין אומרים שמשום שהתבטל חלק העדות תתבטל כולה, שעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה^[19], כתבו ראשונים שהחלק שבו מעיד לפסול עצמו חשוב כמי שאינו כלל^[20].

^חלוקת הדיבור, אם נעשה מאליו

פלגינן דיבורא, לסוברים שהעדות נחלקת לב' עדויות, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שבית דין הם שמחלקים את העדות, ולא שנחלקה מאליה, שכתבו אותם ראשונים שבקיום שטרות לא עושים פלגינן דיבורא, ועדים שאמרו כתב ידינו הוא זה ואנוסים היינו מחמת ממון אין אומרים פלגינן דיבורא לבטל אמירתם "מחמת ממון"^[21].

^בגוף אחד

פלגינן דיבורא, לסוברים שעושים כן, אם עושים כן בעדות שמתיחסת לאדם אחד ("בחד גופא"), אמרו בתלמוד שנחלקו בו רב מארי ורב זביד, ולאחד מהם עושים כן אף בגוף אחד, ולכן בעל שאמר גרשתי את אשתי למפרע - שאינו נאמן על העבר להחזיקה מגורשת למפרע מהיום בו אומר שהיו הגירושין^[22] - מכח פלגינן דיבורא יהיה נאמן על להבא - שהרי אם אמר גרשתי את אשתי סתם נאמן מכאן ואילך להחזיקה מגורשת^[23] - שעושים פלגינן דיבורא בגוף אחד, היינו לגבי אותה האשה, ולדעת אחד מהם אין עושים פלגינן דיבורא בחד גופא ולכן אם אמר גרשתי את אשתי למפרע אינו נאמן על להבא^[24]. וכן יש מן הראשונים שכתבו שמטעם שאין עושים פלגינן דיבורא בחד גופא, זה הטעם לאותה שאמרו שעדים מעידים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון, אינם נאמנים - שאם היו אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות, היו נאמנים - כיון שעל פי עדותם הרי הם "רשע דחמס" שפסול להעיד^[25], ואין אומרים פלגינן דיבורא, לקבל את אמירתם "אנוסים היינו" ולא את אמירתם "מחמת ממון", שזהו פלגינן דיבורא בגוף אחד, ואותה שאמר רבא בעד המעיד פלוני רבעני לרצוני שנאמן על פלוני משום פלגינן דיבורא, אין הכוונה שמקבלים את אמירתו שפלוני רבעו, אך לא את אמירתו שהיה לרצונו, שאז זהו פלגינן דיבורא בחד גופא, אלא מקבלים את אמירתו שפלוני רבע, ולא שהוא הנרבע^[26]. על אופנים אחרים בטעם שאין אומרים פלגינן דיבורא באנוסים היינו מחמת ממון, עי' להלן.

להלכה, יש מן הראשונים שכתבו שעושים פלגינן דיבורא אף בחד גופא^[27].

^החשוב דיבור שאפשר לחלקו

החשוב דיבור שאפשר לחלקו, ולהסיר חלק ממנו ולקיים את החלק הנשאר, יש מן הראשונים שכתבו שהוא רק כאשר לחלק הנשאר יש משמעות מצד עצמו, ולדעתם זה הטעם שבעדים שאומרים "כתב ידינו הוא זה ואנוסים היינו מחמת ממון" אין אומרים שאף את דיבורם על עצמם "אנוסים היינו מחמת ממון" נחלק באופן שנסיר את "מחמת ממון" ונשאיר את "אנוסים היינו" - ונוכל לפרש שהיו אנוסים מחמת נפשות ולא מחמת ממון - שהאמירה "אנוסים היינו" אינה דיבור נשלם שהרי לא מתברר בו אם מחמת ממון או מחמת נפשות, אבל באדם שאומר "פלוני רבעני לרצוני" מקיימים את הדיבור "פלוני רבעני" שמשמעותו שפלוני רבע אותי - ואפשר לפרשו שרבעו לאונסו - ומסירים את "לרצוני" שבו משים עצמו רשע^[28].

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף באופן שנסיר חלק מהדיבור, לא יישאר דיבור שלם בחלק הנותר, עושים פלגינן דיבורא, ובטעם שאין עושים פלגינן דיבורא באנוסים היינו מחמת ממון, לקיים את הדיבור "אנוסים היינו" ולבטל את "מחמת ממון" פירשו באופן אחר^[29].

^שינוי בחלק המתבטל

חלק העדות שמתבטל מחמת שמעידים לפסול בו את עצמם, יש מן הראשונים שכתבו שאין דנים בו על ידי שינויו מכפי שאמרו, כגון עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה ואנוסים היינו מחמת ממון, שדיבורם לפסול את עצמם - אנוסים היינו מחמת ממון - כמי שאינו, ונשאר רק דיבורם כתב ידינו הוא זה, ואין אומרים שנקבל את אמירתם "אנוסים היינו" אך נאמר שהיו אנוסים מחמת נפשות ולא מחמת ממון - שבאופן זה יהיו נאמנים לפסול השטר, שחתמו עליו באונס - אלא מתיחסים לאמירתם הפוסלת אותם "אנוסים מחמת ממון" כמות שהיא, ואותה מסירים^[30], שחלוקת הדיבור היא שאת החלק בו אינו מעיד על עצמו מקיימים, ואת החלק שבו משים עצמו עצמו רשע מבטלים לגמרי^[31], ואין אנו מוסיפים שום דבר מצעצמינו שהם לא אמרו^[32], אולם כאשר אומר פלוני רבעני לרצוני, החלק בו אינו פוסל את עצמו הוא "פלוני רבעני", שאפשר לפרש שנרבע באונס, ואותו חלק מקיימים, והחלק בו פוסל עצמו הוא "לרצוני" ואותו מבטלים^[33].

^כאשר השינוי אינו שייך לחלק המתקבל

כאשר באים לעשות שינוי בחלק בו העדים פוסלים את עצמם, ושינוי זה אין בו שייכות לחלק שהתקבל, יש מן הראשונים שכתבו שאין אומרים בזה פלגינן דיבורא לשנות מכפי שאמרו העדים, כגון בעדים שאמרו "כתב ידינו הוא זה ואנוסים היינו מחמת ממון", שהחלק שבו אינם מעידים על עצמם - כתב ידינו הוא זה - מתקבל, ובאים לשנות את החלק שבו פוסלים את עצמם לומר שאנוסים היו מחמת נפשות, הרי שאחרי שמבטלים את אמירתם על עצמם שוב אי אפשר להשלים ולומר שהיו אנוסים מחמת נפשות, שהחלק שהתקבל "כתב ידינו הוא זה" לא נאמר בו כלל שאנוסים היו, ואפשר לקיימו אף אם נאמר שלא נאנסו כלל, אבל באדם שאמר "פלוני רבעני לרצוני" אף אם נוריד את החלק שבו פוסל עצמו - לרצוני - הרי שבחלק שקיבלנו - פלוני רבעני - ממילא אנו צריכים לומר שהיה לאנסו^[34].

^כאשר בחלק המתבטל אין דין כלפי עצמו

כאשר בחלק שבו מעיד על עצמו - שאותו אנו באים לבטל מכח פלגינן דיבורא ולהשאיר את החלק האחר שבו אינו מעיד על עצמו - אין דין כלפי עצמו, יש שכתבו שאין אומרים בזה פלגינן דיבורא, וביארו שזה הטעם לאותה שאמר רבא, שלדעת ר' יוסי הסובר שכל הרואה את המעשה אף שלא מתכוין להעיד, חשוב עד, שאף הנרצח יציל, שהרי גם הוא ראה ואף הוא קרוב אצל עצמו^[35], והיינו שחשוב כאילו הנרצח מעיד על פלוני שרצח אותו, ואין אומרים כאן פלגינן דיבורא, לומר שפלוני רצח אבל לא אותו, משום שבחלק שאנו באים להסיר, שהוא הנרצח, אינו מעיד על עצמו שום דין, אלא רק נעשה בעל דבר, ואין כאן חסרון מיוחד בחלק הזה שמחמתו נסיר אותו, שלא כמו ב"פלוני רבעני לרצוני" או "לויתי בריבית מפלוני", הרי שבחלק שמעיד על עצמו, בא לפסול עצמו או לחייב עצמו, וכיון שיש חסרון מיוחד בחלק הזה, מסירים אותו^[36].

^כאשר ע"י הפלגינן העדות משתנה לעדות אחרת

כאשר על ידי הסרת חלק מהעדות, משתנה העדות לעדות אחרת, יש שכתבו שאין אומרים בזה פלגינן דיבורא להסיר חלק מהעדות, וביארו שזה הטעם לאותה שאמר רבא, שלדעת ר' יוסי הסובר שכל הרואה את המעשה אף שלא מתכוין להעיד, חשוב עד, שאף הנרצח יציל, שהרי גם הוא ראה ואף הוא קרוב אצל עצמו^[37], והיינו שחשוב כאילו הנרצח מעיד על פלוני שרצח אותו, ואין אומרים כאן פלגינן דיבורא, לומר שפלוני רצח אבל לא אותו, משום שאם נאמר שפלוני רצח אבל לא אותו, נהיה מוכרחים לומר שרצח מישהו אחר - שכיון שהעדות היתה שרצח מישהו מסוים, הרי שהעדות היא שנתחייב נפשות לפלוני^[38] - ואם כן ייצא שיש כאן עדות חדשה אחרת לגמרי שאינה בכלל עדותו, מה שאין כן בפלוני רבעני לרצוני, שאף אם נחלק ולומר שפלוני רבע אבל לא אותו, אין כאן שינוי בעדות, שעיקר העדות וחיוב המיתה אינם אלא על מעשה הרביעה מצד עצמו ולא שרבע מישהו מסוים^[39].

^כאשר בחלק הנשאר אין משמעות

שימוש בחלק העדות שנשאר אחרי עשיית הפלגינן דיבורא והסרת החלק שבו פוסל את עצמו, יש מן הראשונים שכתבו שהוא רק באופן שלחלק הנשאר יש משמעות^[40], כגון באמירה "פלוני רבעני לרצוני"^[41], החלק שבו משים עצמו רשע הוא "לרצוני" וכאשר נסירו, יישאר "פלוני רבעני" שממנו ייצא שפלוני רבע וחייב מיתה - ואפשר לפרשו שרבעו באונס - וכן באומר "אשתך זינתה עמי", אם נסלק את החלק שבו מעיד על עצמו - "עמי" - נשאר החלק "אשתך זינתה" שיש בו משמעות והוא עיקר העדות, וכן באומר "הרגתיו" שעושים פלגינן דיבורא ונאמן להשיא את אשתו^[42], פירושו שאומר מת פלוני ואני הרגתיו, ואת החלק שמעיד על עצמו מסירים, ונשאר חלק עם משמעות, שפלוני מת, וכן כשאומר "לי הלוה בריבית" שעושים פלגינן דיבורא ונאמן לפסול את המלוה^[43], הרי שמסירים את החלק שמעיד על עצמו "לי" ונשאר חלק שיש בו משמעות, שהלוה בריבית, אבל האומר "זיניתי עם אשתך" אם נסלק את הדיבור על עצמו "זינתי" נשאר דיבור שאין בו משמעות, ואין בו כלום לענין עדות על האשה^[44].

^בדבר שאינו שכיח

פלגינן דיבורא, במקום שהשינוי בחלק שפסול בו את עצמו, יביא לעדות על דבר שאינו שכיח, יש מן הראשונים שכתבו שאין עושים זאת, כגון באומר "זיניתי עם אשתך" אין אומרים לשנות אמירתו, שהיה באונס ולא ברצון, כגון שנתקשה לאשתו ובא על אשת חבירו, שזה דבר רחוק שאין סומכים עליו להכשיר עדותו^[45]. ויש מן הראשונים שכתבו שהאומר זיניתי עם אשתך מפרשים דבריו שהיה באונס ולא ברצון ולכן נאמן על אשתו של פלוני להרגה^[46].

^בעד שאינו בעל דבר

פלגינן דיבורא, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין עושים כן אלא בבעל הדבר שמעיד על עצמו, אבל בעד אחר שאינו מעיד על עצמו, אין עושים כן, וכגון שבאים שני עדים ואחד מהם אומר על עצמו "פלוני רבעני לרצוני" - שכלפי דבריו עושים פלגינן דיבורא - ואף העד הנוסף מעיד שפלוני רבע את העד שעמו, אין עושים פלגינן דיבורא בדברי העד הנוסף, ויוצא שהוא פוסל את העד שעמו, ולדעתם אותה שאמר רבא בפלוני רבעני לרצוני שמצטרף עם אחר להרוג את פלוני^[47], היינו דוקא כאשר העד השני מעיד בסתם שפלוני רבע^[48]. ואף בדעת הסוברים שבפלוני רבעני לרצוני מצטרף עם אחר שאומר שרבעו לרצונו^[49], ועל כרחך שעושים פלגינן דיבורא בדברי העד הנוסף, יש שכתבו שאף לדעתם אין עושים פלגינן דיבורא אלא בבעל דבר, אלא שגם העד השני חשוב בעל דבר, שאם ייפסל הראשון משום רשע הרי שאף הוא רשע שמצטרף עמו^[50].

^כאשר הפלגינן סותר המציאות

כאשר על ידי הפלגינן דיבורא יצא שדיבורו סותר את המציאות, כתבו אחרונים שאין עושים פלגינן, וכגון באומר פלוני רצחני, אי אפשר לעשות פלגינן דיבורא שיהיה נאמן על הרוצח, על ידי שנאמר שרצח מישהו אחר ולא את העד, שהרי אותו אחר נמצא לפנינו^[51].

חלוקת הנאמנות

^כאשר לדיבור יש ב' חלקים

חלוקת הנאמנות, היינו קבלת העדות רק בענין הנוגע לזה שמעידים עליו ולא בענין הנוגע לעדים או לקרובם, כאשר בדיבור עצמו יש שני חלקים, ובאחד מעיד בנוגע לעצמו ובאחר בנוגע לחבירו, באופן שאפשר להאמין רק לחלק הנוגע לחבירו, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שמאמינים רק לחלק הנוגע לחבירו, ולא לחלק הנוגע לעצמו שהוא דיבור אחר, וכגון שאומר פלוני רבעני לרצוני או שפלוני הלוה לי בריבית, שיש כאן ב' חלקים, מאמינים בנוגע לחבירו ולא בנוגע לעצמו^[52].

ואף בדעת רב יוסף, הסובר שאין מחלקים את הדיבור, לסוברים כן^[53], יש מן האחרונים שכתבו שעושים חלוקת נאמנות, וכגון בעד אחד האומר שהרג לבעלה של אשה - שאינו פוסל עצמו לעדות, שבעדות אשה רשע כשר, לסוברים כן^[54] - לענין היתר נשואיה של האשה אנו מקבלים כל דבריו שהרגו, ולענין להשים עצמו רשע אינו נאמן^[55].

וכתבו אחרונים, שכאשר מחלקים את הנאמנות, עושים זאת אף באופן שאם נסיר את החלק הנוגע לעד, אין כאן משמעות לפסול את אותו שמעידים עליו, וכגון שאומר לי הלוה בריבית, שאם נסיר את "לי" אפשר לומר שהלוה בריבית לגוי ולא נפסל, שאנו מקבלים את כל העדות שאומר "לי הלוה בריבית" אלא שמחלקים את היוצא מכוונת דבריו ומאמינים מה שמעיד על אחרים ולא מאמינים מה שמעיד על עצמו^[56].

^בדיבור שאין לו ב' חלקים

חלוקת הנאמנות בדיבור שאין לו ב' חלקים, אלא יש דיבור אחד הנוגע גם לאותו שמעידים עליו וגם לעד או לקרובו, וכגון עדים המעידים על הלואה שלא נפרעה ואותם עדים קרובים של הערב, כך שאם נקבל את העדותם, היא נוגעת לערב, יש מן הראשונים שכתבו שאינם נאמנים רק לגבי האחר, שלהאמינם לחייב הלווה ולא לחייב הערב אי אפשר^[57]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמחלקים הנאמנות להאמינם לגבי אחד ולא לגבי הקרוב, כאשר על מה שאינו נאמן הוא בעל דבר^[58].

^אופן קבלת העדות

אופן קבלת העדות, לסוברים שאין מחלקים את הדיבור ומסירים חלקו, אלא מקבלים כולו אלא שנאמן רק בנוגע לאחר ולא לעצמו, והרי לדבריו הוא פסול לעדות, כגון באומר פלוני רבעני לרצוני, שלדבריו הוא רשע ואינו יכול להעיד אף על פלוני:

יש מן האחרונים שכתבו שיש לתלות שעשה תשובה ולכן עכשיו כשר לעדות^[59]. ויש מן האחרונים שכתבו שכיון שלא התברר בבית דין שהוא רשע, אינו נפסל משום כך^[60].

^במקום שאין צריך עד כשר

במקום שאין צריך עדות של עד כשר, יש מן האחרונים שכתבו שלדברי הכל מחלקים הנאמנות, להאמינו לענין אחד ולא לענין אחר, וכגון אשה שאמרה מת בעלי, שנאמנת להינשא אבל אין אחי המת נכנסים לנחלה על פיה^[61], או בגר שאומר נתגיירתי ביני לבין עצמי שנאמן לפסול את עצמו ולא את בניו^[62], או באומר על בנו שהוא ממזר, נאמן על בנו אך לא נאמן על אשתו לפוסלה^[63], ולא אמרו שאין מחלקים את הנאמנות להיות נאמן לגבי אחד ולא לגבי השני, אלא כאשר צריך עדות כשרה ומדין עדות, וכל שמעורב בעדות צד שאין לו נאמנות כל עדותו פסולה^[64].

^כאשר בעיקר העדות נאמן רק לדבר אחד

כאשר בעיקר דין העדות נאמן רק לענין אחד ולא לענין אחר, יש מן האחרונים שכתבו שאין זה חשוב חלוקת הנאמנות, וכגון עד אחד שנאמן על סוטה לאוסרה ולא להפסידה כתובתה, וכעין עד אחד שנאמן לשבועה ולא להוציא ממון^[65].

^בזנות אחר קינוי וסתירה

בעל שקינא לאשתו שלא תסתר עם פלוני, ובא אותו פלוני ומעיד שזינתה עמו - שעד אחד על טומאה אחר קינוי וסתירה נאמן^[66] - כתבו ראשונים שנאמן לאוסרה על בעלה מדין פלגינן דיבורא^[67], וביארו אחרונים, שבאופן זה מוכרחים לומר שאין הפלגינן דיבורא משמעותו שמשנים דיבורו לומר שזינתה עם אחר ולא עמו - כשם שאומרים ב"פלוני רבעני לרצוני", לדעתם^[68] - שאם נאמר כן, הרי שיוצא שלא נסתרה עם אותו שהבעל קינא לאשה שלא תסתר עמו, ואם כן אין כאן זנות אחר קינוי וסתירה, ושוב אין נאמן בזה עד אחד, אלא הפלגינן דיבורא הוא שמקבלים כל דיבורו שזינתה עמו - ולא נפסל לעדות על ידי כך, שגם רשע כשר לעדות סוטה - ורק לגבי העד עצמו אינו נאמן^[69].

^האומר זיניתי עם אשתך

האומר זיניתי עם אשתך, שכתבו ראשונים שאין עושים בו פלגינן דיבורא שיהיה נאמן על האשה^[70], יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין סומכים על עדותו כלל ואף לא לאסרה על בעלה^[71]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין סומכים על עדותו להרוג את האשה, אבל כן סומכים עליה לאסרה על בעלה^[72].

^במסיח לפי תומו

עדות שנאמן עליה משום שמסיח לפי תומו, יש מן האחרונים שכתבו שאין אומרים בה פלגינן דיבורא, שכל שאנו מחזיקים קצת מדבריו לשקר שוב אין ראיה מכל מה שהסיח לפי תומו^[73]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בעדות במסיח לפי תומו אומרים פלגינן דיבורא^[74].

^בפסול נוגע

כאשר לגבי חלק מהעדות פסול משום נוגע, יש מן הראשונים שכתבו שאי אפשר להכשיר החלק האחר על ידי פלגינן דיבורא^[75]. ויש מן הראשונים שכתבו שאפשר להכשיר על ידי פלגינן דיבורא^[76].

^בשטר

פלגינן דיבורא בשטר, כגון בעבד שמביא עמו שטר שחרור שכתוב בו כל נכסיי קנויים לך - שבאופן שכתוב בשטר "עצמך ונכסיי קנויים לך" עצמו קנה, נכסיו לא קנה, משום שלגבי הנכסים צריך עדיין קיום השטר^[77] - נחלקו אמוראים אם עושים בו פלגינן דיבורא: לדעת אביי אין עושים פלגינן דיבורא שיועיל השטר על העבד עצמו ולא על הנכסים, ולדעת רבא עושים פלגינן דיבורא, ומועיל השטר על העבד עצמו ולא על הנכסים^[78]. וביארו אחרונים שהפלגינן דיבורא שכאן הוא חלוקת הנאמנות והיינו שלגבי עצמו נאמן בכל דיבורו ולא גבי נכסיו אינו נאמן^[79].

בטעמו של אביי שאין עושים פלגינן דיבורא להאמינו על עצמו ולא על נכסיו, יש מן האחרונים שכתבו שסובר אביי שההקנאה שבשטר היא על כל הנכסים יחד, וכל חפץ נקנה מצד שהוא חלק מכלל הנכסים, וכיון שאת שאר הנכסים אינו יכול לקנות, כך אינו יכול לקנות את עצמו, אבל רבא סובר שלכל חפץ יש הקנאה בפני עצמו, ואינו תלוי בהקנאה של השאר, ולכן אפשר לעשות חלוקת הנאמנות, שיהיה נאמן לקנות את עצמו ולא לקנות שאר הנכסים^[80].

הערות שוליים