נידון על שם סופו

עונשו החמור של בן סורר ומורה, אינו בעד מעשיו של עכשיו, שכן גניבה, זלילה וסביאה, אינן מצדיקות עונש מוות. בן סורר ומורה נענש במיתה, משום שהתורה רואה מה יהא בסופו: מכיון שכבר עתה הוא גונב מאביו לצורך זלילה וסביאה, עתיד הוא לכלות ממון אביו, ואז כדי להשיג את המאכלים שהורגל בהם, סופו יוצא ומלסטם את הבריות. מכיון שכך, אמרה תורה, מוטב להמיתו עכשיו כשהוא זכאי ועדיין לא הרג אדם, מלהמיתו רק לאחר שיהרוג ויתחייב מיתה.