תפילה

קשר בין אדם לקונו המתבטא בדיבור האדם אל בוראו בשבח, בקשה והודיה.

חיוב התפילה

לפי הרמב"ם ישנה מצוות עשה להתפלל בכל יום, אך הנוסח ומספר התפילות הוא דרבנן. הרמב"ן משיג עליו וסובר שרק בשעת צרה ישנה מצווה להתפלל ושאר התפילות הן תקנה דרבנן של אנשי כנסת הגדולה. חז"ל תקנו להתפלל 3 פעמים ביום שחרית, מנחה וערבית כנגד הקרבנות, ובמועדים ושבתות גם תפילת מוסף.

ההיסטוריה של התפילה

אנחנו מוצאים תפילה כבר בתורה, כשאברהם מבקש על סדום, יעקב מתפלל לפני הפגישה עם עשיו, משה מתחנן להכנס לארץ. בכל המקרים, התפילה באה בעקבות צרה ואמונה שה' הוא ריבון העולמים ורק הוא יוכל להושיע. בעקבות הכרה זו באה התפילה באופן טבעי, כבקשה להשלים את הבקשה הפרטית ולעזור לאדם. אנשי כנסת הגדולה תיקנו נוסח לתפילה, וחובה להתפלל בזמנים קבועים כל יום. לכאורה הם פוגמים בתפילה המקורית, שבאה מעומק הלב ומתוך הכרה בה' כמושיע שממנו צריך לבקש. ע"י קביעת התפילה התפילה עלולה להפוך לעול קבוע שיש לפורעו, לאמירה "כצפצוף הזרזיר". וכבר הזהיר על כך רבי אליעזר: "העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים". אבל חז"ל בכל זאת תיקנו נוסח, בגלל כמה דברים: אנשים לא ידעו איך להתפלל, אנשים שכחו להתפלל למען הכלל ועוד כמה סיבות. אז איך מתמודדים? רבי נחמן מברסלב הציע במקביל לתפילה הקבועה להוסיף תפילות אישיות, שישטח לפני ה' את כל מה שמפריע לו כדבר איש אל רעהו, מה שנקרא "התבודדות". כבר בגמרא אנחנו מוצאים תנאים ואמוראים רבים שהוסיפו תפילות אישיות: "בתר צלותיה אמר הכי". אבל מלבד זאת אפשר להתפלל את התפילה הקבועה ולכוון בה גם את הבקשה האישית מהלב. המילים שחז"ל סידרו לנו הם מילים נפלאות שיש בהן כוונות נשגבות, מאחר ובכנסת הגדולה ישבו גם נביאים, ונבואה היא קשר ישיר עם הקב"ה, שהקב"ה מדבר עם האדם, לעומת התפילה שגם היא עניינה קשר עם הקב"ה מהצד המקביל של אותו ערוץ, כשאנחנו מדברים עם ה' יתברך.

תקנת עם הארץ

מסופר במסכת ברכות ^[1] " כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור - היה מקצר ועולה, מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו - אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה - מפני כריעות והשתחויות.”

מכאן ברור שאין צורך להרחיק עד לברסלב כדי לראות מתח בין תפילה לפי נוסח ובציבור ולבין "עבדה שבלב" אשר לא יתכן לה נוסח ולא תוכל להיות בציבור כי בלב היא. רואים מגמרא זו שכבר רבי עקיבא עמד על הסתירה זו לכאורה. ובכן גם הנוסח וגם חזרת ש"ץ הם תקנת עם הארץ. וגם חיוב תפילה במניין הוא ניגזר מתקנה זו, כלומר- המניין הוא מסגרת עבור חזרת ש"ץ. ולכן "כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל - נקרא שכן רע" (ברכות דף ח: א ). כי הרי לטובת עם הארץ תיקנו חז"ל מסגרת תפילה- נוסח, חזרת ש"ץ - כדי שעם הארץ אשר אפילו לא ידע לקראו יכל לצאת לידי חובת התפילה על ידי שמיעה, ולצורך כך חייבו מניין- כדי ליצור לו סביבה ואווירה מתאמים, וזה, שלא בא לבית כנסת, הרי הוא "שכן רע" כי לא דואג לעולמו הרוחני של שכנו- עם הארץ. וכל הרוצה והיכול מוזמן להרבות בתפילת ביחידות.

מגמרא ניתן להוכיח הפוך: יש טעמים רוחניים לחיוב תפילה במניין כמו ^[2] "מניין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת? שנאמר ^[3] 'אלקים ניצב בעדת א-ל'. ומניין לעשרה שמתפללין שהשכינה עמהם? שנאמר 'אלקים ניצב בעדת א-ל'". ובגמרא בברכות ז: משמע שלכתחילה יש חיוב להתפלל במניין ("ולכנפי מר עשרה וליצלי").

הערות שוליים