גלות

חובת גלות לאחת מערי המקלט, המוטלת על ההורג נפש בשגגה, עד למותו של הכהן הגדול.

דין תורה הוא, שההורג אדם בשגגה, גולה לערי מקלט, שנאמר (במדבר לח, כה): "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו... וישב בה עד מות הכהן הגדול".

שלושה סוגי שוגגים הם: א. שוגג גמור, שאמנם לא היה במעשהו כל פשע, אבל צריך היה להיזהר, כגון שהיתה אבן בכיס בגדו וידע בה ושכח, ונפלה האבן והמיתה. בכגון זה חייב גלות; ב. שוגג שקרוב לאונס, שהרג את חברו בנסיבות בלתי שכיחות, שאי אפשר היה להעלות על הדעת מקרה שכזה, כגון שזרק אבן במקום שבני אדם אינם שכיחים, ונזדמן אדם לשם, ופגעה בו האבן ונהרג. בכגון זה הריהו פטור מגלות; ואם הרגו גואל הדם, הריהו נידון למיתה; ג. שוגג שקרוב למזיד, שעשה מעשה פשע שעלול להרוג אדם, כגון שהיה הולך בחשיכה וסכין בידו, ופגע בחברו והרגו. בכגון זה אינו גולה, שאין ערי מקלט קולטות אותו; ואם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו - פטור.