ברכת הפת

ברכה שמברכים לפני אכילת לחם. על אף שהפת נעשית מאחד מחמשה מיני דגן, ודגן הוא מגידולי הארץ, והיה ראוי לברך עליו "בורא פרי האדמה", אך הואיל והפת היא עיקר מזונו של אדם, קבעו לו מתוך חשיבותו ברכה לעצמו. נוסח הברכה הוא: "המוציא לחם מן הארץ". את ברכת הפת, מברכים אפילו על כמות מועטת ביותר של פת.

כדי שברכת הפת תחול על ככר שלם או גדול, אין מפרידים את הככר לפני הברכה. חותכים את הפרוסה מהככר לפני ברכת הפת, כדי שלא תהיה שהייה ארוכה בין הברכה לאכילה, אך אין מפרידים אותה לגמרי מהככר עד לאחר הברכה. בשבתות ובחגים אין חותכים את ככרות הלחם משנה אלא לאחר ברכת הפת, אך נוהגים לסמן בסכין על הפת לפני הברכה את המקום שבו יחתכו את הפת.

ברכת הפת, שאותה מברכים על הלחם בתחילת הסעודה, פוטרת מברכה את המאכלים והמשקאות הבאים מחמת הסעודה, ואין מברכים ברכה נוספת לפני אכילתם. על יין ששותים בסעודה יש לברך את ברכת "בורא פרי הגפן". מפאת חשיבותו של היין אין ברכת הפת פוטרתו מברכה. כמו כן, מאכלים שנאכלים בתוך הסעודה, אך אינם באים מחמת הסעודה, אלא לקינוח סעודה, יש לברך לפני אכילתם את הברכה המתאימה. מאכלים הבאים מחמת הסעודה הם מאכלים שמטרתם להשביע, כגון בשר, דגים, ביצים, ירקות, גבינה ועוד.

מי שאוכל דברי מאפה בכמות שקובעים עליה סעודה, דין דברי המאפה כדין הפת. עליו ליטול את ידיו במים ולברך את ברכות "על נטילת ידיים" ו"המוציא" ולאחר האכילה לברך "ברכת המזון" - במקום ברכות "בורא מיני מזונות" ו"על המחיה" שמברכים לפני ואחרי אכילת דבר מאפה.

לפי שיעור ה"חזון איש" בפחות מ - 200 סמ"ק עדיין לא קיים ספק ופטורים מנטילת ידיים ומברכת המוציא (כי טרם הגיעו לשיעור קביעות סעודה). לפי שיעור הרב חיים נאה החל מ - 168 סמ"ק קיים ספק אם מברכים "על נטילת ידיים" ו"המוציא". לדעת המשנה ברורה, אין לברך את ברכות "על נטילת ידיים" ו"המוציא" אלא אם כן אכל מיני מאפה כשיעור סעודה קבועה של ערב ובוקר. לכן, אם ברצונו לאכול מיני מאפה בשיעור שקיים בו ספק אם נוטלים ידיים ומברכים "על נטילת ידיים" ו"המוציא", יאכל אותם רק בתוך סעודה שאוכלים בה פת, כדי לא להכנס למצב של ספק ברכות.