פרשת המן

פרשת המן באה חודש לאחר יציאת מצרים "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" ^[1]. בני ישראל מתלוננים כי "בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (היה לנו האפשרות) בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע" ועכשיו הם חוששים "כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב". ואז הקב"ה מבטיח: "ד וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא". ובאותו הקשר, העם גם ילמד על מצוות השבת:" וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" . ביום שישי יקחו מן ליומיים ובשבת לא ייצאו ללקוט .

בעקבות פרשת המן נקבע מצוות לא תעשה, שמספרה כ"ד בספר מצוות השם:"מצוות לא תעשה, שלא לצאת חוץ לתחום שבת. היא [יג] מצוות לא תעשה י"ג:, שלא לצאת בשבת חוץ לתחום. שנאמר: "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" ^[2].

המן כתחליף לבשר

רבי יצחק אברבנאל מצביע על היתרון של המן לעומת הבשר שהם בקשו. הוא כתב:"ענין הבשר אינו מזון הכרחי והוא שאלת הזוללות ומילוי מעים ותאוה גוברת". אבל החסרון העיקרי בבשר הוא שהוא "מוליד באדם דם זדוני ואכזרי". וזאת הסיבה לדתו שהחיות והעופות הטורפים אוכלות הבשר הם אכזריות ורעות - לא כן הצאן, הבקר, תרנגולים - הניזונים מעשב השדה ואען בהם אכזריות. הוא מוסיף כי בעת הגרולה גם האריה כבקר יוכל תבן כאמור בספר ישעיהו "וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן" ^[3].

לכן נאמר כי "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם" - לחם אבל לא חיטה או שעורה שצריך להכין מהם את הלחם. לכן גם לא יוכלו לצבור אותו במלאי או לסחור בו. מזון זה לא מתקבל כתמורה למאמצו של האדם, כפי שמקובל בימינו, אלה בחסד עליון. עך יש להודות מידי יום ביומו ולכן נאמר בהמשך הפסוק: "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא" - האם יוכלו לעמוד בנסיון מיידי יום ביומו.

מהו המן

עך כך יש סברות אחדות. יש הרואים בצמח המדברי (ראו תמונה לעיל), אשר מכונה על-ידי הבדואים "מן שממי". הרמב"ן מבאר לפי ד"ב והוא כזרע גד לבן - "עשב ששמו אליינדר"א (כוסבר) וזרע שלו עגול ואינו לבן, והמן היה לבן, ואינו נמשל לזרע גד אלא לענין העגול כזרע גד היה, והוא לבן".

הצמח גד השדה הוא בעל פרחים קטנים ולבנים בהם משתמשים כתבלין. בזרעיו המכילים שמן מסויים מתבלים משקאות ומאכלים כאחד. כנויו בא מהאמור במקרא:"וַיִּקְרְאוּ בֵית-יִשְׂרָאֵל אֶת-שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" (ל"א)

השמירה לדורות

משה רבינו מצווה את בני ישראל לזכור את המן. ולכן יש להציב צנצנת ממנו "לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ואכן כך עשו.

ירמיהו הנביא מזכיר זאת והרמב"ן מצטט זאת בבאורו לד"ה לדרותיכם - "בימי ירמיהו כשהיה ירמיהו מוכיחם, למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן ואמר להם ^[4] הדור אתם ראו דבר ה', שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו"

הערות שוליים