שווה פרוטה

הגדרה

ערך של מטבע הפרוטה, שהוא השיעור הנמוך ביותר של ממון (הוזכר במשנה בבא מציעא נה.).

בדיני הודאה במקצת, קידושי אשה, מעילה, השבת אבידה, גזל (בבא מציעא נה. במשנה).

לדוגמא, המקדש אשה בפחות משווה פרוטה אינה מקודשת (משנה ריש קידושין).

מקור וטעם

בשיעור פרוטה נחלקו הראשונים: לרמב"ם ולרי"ף הוא משקל חצי שעורה כסף, שכסף הכתוב בתורה פירושו מתכת כסף. אך לריטב"א ולרש"י הוא דבר שחשוב ממון, שכסף הכתוב בתורה פירושו ממון (אבני מילואים כז-א. מקור מחלוקתם לגבי קידושין אך משמע מהאבני מילואים (ד"ה אך, שהביא גם דיני עבד עברי) שהוא הדין לכל הפרוטות שבתורה).

הטעם שצריך פרוטה בדינים שונים שונה בכל דין, ובסך הכל ישנם ארבעה טעמים בדינים השונים:

1. פחות מפרוטה אינו ממון.
2. השיעור הוא פרוטה, כשאר שיעורים (הלכה למשה מסיני).
3. גזירת הכתוב.
4. על פחות מפרוטה אנשים מוחלים.

ונחלקו המפרשים בטעמים אלו בדינים השונים, כדלקמן בסעיפים הבאים:

בדינים שונים ==בדינים שונים== בדינים שונים בהשבת אבידה אין צריך להחזיר חפץ שאין בו שווה פרוטה (בבא מציעא כז.), ויש לכך שלושה מקורות: בדינים שונים

א) "אשר תאבד" (דברים כב-ג) - פרט לאבידה שאין בה שווה פרוטה (תנא קמא בברייתא שם).

1. "ומצאתה" (שם) - פרט לאבידה שאין בה שווה פרוטה (רבי יהודה שם).
2. "שלמה" (שמלתו) (שם) - מה שלמה מיוחדת דבר שיש בו שווה פרוטה חייב להכריז, כך כל דבר שיש בו שווה פרוטה חייב להכריז, פחות משווה פרוטה אין חייב להכריז (תוספתא בבא מציעא ב-ה). והמצפה שמואל (על התוספתא שם נ) כתב שצריך גם את "אשר תאבד" וגם את "שלמה": מ"אשר תאבד" לומדים חיוב השבה על ממון פחות משווה פרוטה, ומ"שלמה" לומדים על כלי פחות משווה פרוטה.

בטעם שצריך את הפסוקים הללו, כתבו התוס' (שם ד"ה פרט) שלולא הפסוקים היינו מחייבים להחזירה מהפסוק "כל אבידת אחיך".

ואע"פ שאין צריך להשיבו, המוצאו אינו זוכה בו (מחנה אפרים גזילה א. והמידות לחקר ההלכה מבוא ד-א דן האם יש בעלות על חפץ שאין בו שווה פרוטה).

בריבית בפחות משווה פרוטה נחלקו הראשונים לשלוש דעות (קונטרסי שיעורים בבא מציעא כו-יא,יב):

1. אסור כריבית ממש ויוצאה בדיינים (ריטב"א בבא מציעא סא. סוף ד"ה רבינא, רמב"ם).
2. מותר מן התורה, ולומדים זאת מכלל ופרט וכלל: "לא תשיך" (כלל) "כסף אוכל" (פרט) "כל דבר" (כלל) - יצא פחות משווה פרוטה שאינו ממון (וכן יצאו קרקעות שאינם מטלטלין^[1]) (תוס' בבא מציעא סא. ד"ה אם).
3. יש בה איסור של חצי שיעור (רמ"ה).

בשיעוריהם של איסורי הנאה שנלמדו מ"לא יאכל, לא תאכל ולא תאכלו" נחלקו האחרונים האם הם בפרוטה (שו"ת רעק"א מהדורא קמא קצ) או בכזית (צל"ח פסחים כב: ד"ה והרי).

טובת הנאה (זכותו של הבעלים לתת מתנות כהונה עניים ומעשרות לכל מי שירצה) שאינה שווה פרוטה (וכן מתנה שאסורה בהנאה, כגון חלה שהיא חמץ), לדעה שטובת הנאה ממון - הברכת אברהם כתב שגם היא נחשבת ממון, שגדר ממון הוא שהיא שייכת לישראל לעניין להקנותה לכהן^[2], ואפילו אם לא ישלמו לו תמורתה כלום (ברכת אברהם פסחים מו: בתחילתו ד"ה ואשר). אך מהרש"ש (פסחים מו:) והישועות יעקב (תנז-ב) משמע שבזה לכו"ע אינה ממון (הביאם הברכת אברהם שם ד"ה טובת).נוגע בעדות בפחות משווה פרוטה - הסתפק בזה הכסף קודשים (שו"ע חו"מ לז-א על הדף), שאפשר לומר שאינו נוגע כי פחות משווה פרוטה אינו בגדר ממון כלל, שהרי הוא כמאן דליתא, שהרי ניתן למחילה בדיעבד.

הנהנה מחצי פרוטה של הקדש, דהיינו חצי שיעור במעילה, לתוס' הרא"ש איסורו מדאורייתא (גיטין יב: ד"ה בפחות) ולריב"ם (הובא בתוס' הרא"ש שם) ולרש"ש (שם ד"ה גמרא, וקידושין נ. על רש"י ד"ה שליח) איסורו רק מדרבנן. וביאר הרש"ש (קידושין שם) שהטעם שאינו אסור מן התורה הוא כדעת הסוברים שחצי שיעור אסור מן התורה רק באיסורים שדומים לחלב, שיש בו כרת^[3].

שיעור ביעור פירות שביעית - אסור לאכול פירות שביעית לאחר שכלה אותו המין מהשדה, ושיעורם של הפירות הוא בכזית (מנחת חינוך שכט-א [יג] ד"ה ועיין). ולגבי דמי שביעית (שהתפיס את הפירות בדמים) כתב המנחת חינוך (שם [יד] ד"ה והנה) שנראה ששיעורם בפרוטה כמו בשאר איסורי ממון, כגון גניבה וגזילה.

בקניינים

בעלות - נחלקו המפרשים האם יש בעלות על חפץ שאין בו שווה פרוטה (המידות לחקר ההלכה מבוא ד-א).

חליפין שווה בשווה, הסתפק הברכת אברהם (בבא מציעא דף רלג בדפיו אות ט) האם חפץ פחות משווה פרוטה נקנה בקניין זה, והביא גרנ"ט (ריש קידושין) שאינו נקנה. וכן כתב האבי עזרי (אישות א-ב ד"ה ונראה) שאינו נקנה בקניין זה.

לקניין כסף צריך פרוטה. ויש לכך שני טעמים (קהילות יעקב קידושין ב ד"ה ומתבאר (לגבי קניית קרקע)):

1. פחות מפרוטה אינו נחשב ממון כלל,
2. השיעור הוא פרוטה, כשאר שיעורים (הלכה למשה מסיני).

לקידושי כסף צריך פרוטה (קידושין ב. לדעת בית הלל במשנה). ויש לכך שני טעמים:

1. פחות מפרוטה אינו נחשב ממון כלל,
2. השיעור הוא פרוטה, כשאר שיעורים (הלכה למשה מסיני) (קהילות יעקב קידושין ב (ד"ה והנראה) הביא את שני הטעמים. והוסיף (בד"ה אכן) שזו שיטת הרשב"א, אך לרמב"ן יש רק את הטעם שאינו ממון).

הקדש על פחות משווה פרוטה - יש בו שלוש דעות:

1. הקדש חל עליו (תוס').
2. הקדש לא חל עליו (רש"י גיטין יב. בפשטות).
3. הקדושה לא חלה עליו אך הקניין להקדש כן חל (קונטרסי שיעורים בבא קמא יז-ה בדעת רש"י הנ"ל).

בגזל וגניבה

פחות משווה פרוטה אסור לגונבו ולגוזלו מדאורייתא (רמב"ם גניבה א-ב, וגזילה א-ב, מחנה אפרים גזילה א בתחילתו בשם הראשונים).

במקור לזה יש ארבע דעות:

1. הרבה כתבו שאיסורו מדין חצי שיעור, ולכן פטור אבל אסור מדאורייתא, כדין חצי שיעור באיסורין (כגון חצי כזית בחלב ודם) (מגיד משנה גניבה א-ב, סמ"ע חו"מ שמח-א, מנחת חינוך רנח-ג [ז] ד"ה ולכאורה (בדעת חלק מהאחרונים)).
2. רש"י כתב שאע"פ שאסור, אינו עובר בלא תגזול, שהרי כתוב והשיב את הגזילה, דהיינו שרק מה שמחויב בהשבה נקרא גזילה, וכיוון שפחות משווה פרוטה פטור מהשבה - אינה גזילה (סנהדרין נז. ד"ה צערא).
3. הקהילות יעקב חידש שלא נאמר כלל שיעור שווה פרוטה לגבי איסור לא תגזול, אלא רק לעניין ההשבה (שפטור מלהשיבו) (פסחים כ ד"ה והנה, והוסיף שלפי זה ילקה על פחות משווה פרוטה, אלא שנשאר בצ"ע כיוון שלא מצינו חידוש כזה).
4. המשאת משה כתב שהאיסור על פחות משווה פרוטה אינו מדין לא תגזול, אלא איסור אחר: איסור אכילה והנאה מדבר שאינו שלו, ונלמד מהפסוק "מעץ הגן תאכלו" - ולא מגזל (כמו שלומדים משם איסור גזל לבני נח) (בבא מציעא סו ד"ה ונראה).

השבת גזילה - אע"פ שאסור לגנוב ולגזול פחות משווה פרוטה מדאורייתא (רמב"ם גניבה א-ב, וגזילה א-ב, מחנה אפרים גזילה א בתחילתו בשם הראשונים), אם גנבו או גזלו פטור מלהשיבו, שלא נאמר על זה והשיב את הגזילה (רמב"ם גזילה א-ו, רש"י סנהדרין נז. ד"ה צערא).

בטעם שפטור מלהשיבו נחלקו המפרשים האם הוא משום שאדם מוחל על פחות משווה פרוטה (חינוך קל, מחנה אפרים גזילה א בתחילתו), או משום שאין לו דין ממון (ולפי זה אע"פ שפטור מלהשיבו, אינו שלו) (מנחת חינוך רנח-ג [ז] ד"ה ולכאורה).

הגוזל גוי פחות משווה פרוטה אינו חייב להשיב (אפילו לדעה שגזל הגוי אסור) משום שלא נקרא ממון (מחנה אפרים גזילה א בהגהה שבסופו).

הערות שוליים