יבם

אחי המת ואשת המת.

נאמר בתורה (דברים כה, ה): "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה". מפסוק זה למדים מספר עיקרים בהלכות ייבום:

אין מצות ייבום נוהגת אלא באחים מן האב ולא באחים מן האם, שנאמר (שם): "כי ישבו אחים יחדיו", ודרשו: אחים המיוחדים בנחלה, פרט לאחים מן האם. ויש למדים זאת בגזירה שווה מ"אחים" האמור בבני יעקב (שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו - בראשית מב, לב), מה שם מן האב ולא מן האם, אף כאן מן האב ולא מן האם. בירושלמי דרשו זאת מן המילה "יחדיו" - "את שישיבתם בבית אחד, יצאו אחים מן האם שזה הולך לבית אביו שלו וזה הולך לבית אביו שלו".

מה שנאמר (שם): "ובן אין לו", פירושו: וזרע אין לו, אבל אם יש לו זרע, אפילו בת או נכד, לא חל על אשתו דין ייבום.

מת האח בלא זרע והניח נשים אחדות, אחד מאחיו מייבם או חולץ לאחת מהן, ופוטר בזה את כל השאר מייבום ומחליצה, שנאמר (שם שם, ט): "ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", ודרשו: בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים.

יבמה שנפקעה זיקתה לייבום, הריהי נכנסת באיסור אשת אח, שנאמר (ויקרא יח,טז): "ערות אשת אחיך לא תגלה", ושנו חכמים: "ערות אשת אחיך" ו"יבמה יבוא עליה" בדיבור אחד נאמרו. כלומר: מצות ייבום בלבד מוציאה את היבמה מכלל איסור אשת אח, אבל יבמה שנפטרה מייבום, חל עליה איסור אשת אח.

אם היבמה אסורה על היבם משום ערווה, כגון, שהיא בתו שנישאה לאחיו המת או אחות אשתו, הרי זו פטורה מן הייבום, שנאמר (ויקרא יח, יח): "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה", ונאמר כאן: "יבמה יבוא עליה", מה כאן במקום מצוה, אף שם במקום מצוה, ואמרה התורה: "לא תקח", כלומר, שאפילו לשם מצות ייבום אסור לקחת אשה אל אחותה; ולמדים שאר עריות מאחות אשה.