דבר שאין בו דעת להישאל
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
|
|
דבר המוטל בספק אם הוא נטמא, ולא ניתן לשואלו על כך, מפני שאין בו דעת. דבר שאין בו דעת להישאל, ספקו טהור, אפילו ברשות היחיד[1].לדוגמא: חרש, שוטה או קטן שנמצאו ברשות היחיד במקום שיש בו טומאה, וישנו ספק אם נגעו בטומאה ונטמאו או לא - הרי אלו טהורים, לפי שאין בהם דעת להישאל, וכל שאין בו דעת להישאל, ספקו טהור אפילו ברשות היחיד.דוגמא נוספת: חמור העומד בין הקברות, ויש ספק שמא נכנס במקום הטומאה ונטמאו שם כליו המרדעת והאוכף על ידי שנגעו בקבר או האהילו עליו - כליו טהורים, לפי שאין בחמור ובכליו דעת להישאל.
הערות שוליים
- ↑ דין הוא: ספק טומאה ברשות היחיד - טמא, וברשות הרבים - טהור. דין זה למדים מסוטה, שאסורה לבעלה מספק, כמו שאמרו בגמרא (סוטה כ"ח ע"א): "מה תלמוד לומר [בסוטה] 'והיא נטמאה', 'והיא לא נטמאה'? אם נטמאה, למה שותה? אם לא נטמאה, למה משקה? מגיד לך הכתוב, שהספק אסורה. מכאן אתה דן [קל וחומר] לשרץ [היינו לכל טומאה]: ומה סוטה, שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון, עשה בה ספק כוודאי; שרץ שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון, אינו דין שיעשה בו ספק כוודאי?! וממקום שבאת [הואיל ואין למדים דין ספק טומאה אלא מסוטה, הרי ממקום זה חוזרים ולמדים]: מה סוטה רשות היחיד [שהרי נסתרה], אף שרץ רשות היחיד; ומה סוטה דבר שיש בו דעת להישאל [שיש בה דעת להישאל אם נטמאה], אף שרץ דבר שיש בו דעת להישאל. מכאן אמרו: דבר שיש בו דעת להישאל - ברשות היחיד ספקו טמא, ברשות הרבים ספקו טהור; ושאין בו דעת להישאל - בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ספקו טהור". ויש למדים (שם) דין זה מפסוק, שנאמר (ויקרא ז, יט): "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" ומשמע: אשר יגע וודאי טמא, לא ייאכל, אבל אם יגע ספק טמא ספק טהור - ייאכל, ואילו בסוף אותו פסוק נאמר: "והבשר כל טהור יאכל בשר", ומשמע: וודאי טהור הוא שיאכל, אבל ספק טמא ספק טהור לא יאכל, הא כיצד? כאן שיש בו דעת להישאל, כאן שאין בו דעת להישאל ("הבשר אשר יגע" - דבר שאין בו דעת להישאל אם נגע או לא נגע, הלכך ספקו טהור; "כל טהור יאכל בשר", המדבר בטומאת הגוף, הרי יש בו דעת להישאל, אם נטמא או לא נטמא, הלכך ספקו טמא). ומכאן למדים לכל ספק טומאה ברשות היחיד, שאם הוא דבר שאין בו דעת להישאל - ספקו טהור, ואם הוא דבר שיש בו דעת להישאל - ספקו טמא.