נדרי הקדש

נדרים שבהם אדם מחייב את עצמו להביא דבר להקדש.

נאמר בתורה דברים כג, כב - כד: "כי תדור נדר לה' אלהיך, לא תאחר לשלמו... מוצא שפתיך תשמור, ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך". פסוקים אלו ופסוקים רבים אחרים, ראה: ויקרא כב, יח; במדבר כט, לט; דברים יב, כו מדברים בנדרים שאדם נודר להביא קרבן לה', או להקדיש מנכסיו לבדק בית המקדש או למזבח; וכגון שאומר הנודר: "הרי עלי עולה", או שהוא נודב ואומר: "הרי בהמה זו שלמים", או שהוא אומר: "הרי מעות אלו קודש לה'" וכדומה. נדרים אלו נקראים "נדרי הקדש".

דבר שאדם נודר להקדש, הריהו של "גבוה", ואסור הוא בהנאה לכל אדם, גם למקדיש וגם לאחרים.