נוטה למות

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

א. הגדרת המושג

ראה בהגדרת המושג לחלק א.

  1. דיני גוסס[1]

מקור השם יש אומרים, שהוא לשון גססין[2], שפירושו חזה, וכוונתו, שסמוך למיתתו מעלה האדם ליחה בגרונו מפני צרות החזה[3]; יש אומרים, שהוא לשון מגיס בקדירה[4], שהליחה מתהפכת בגרונו כמו המגיס קדירה, שמהפך מה שבקדרה[5]; יש אומרים, שהוא מלשון גוסה[6], שכוונתו בערבית הוצאת קול מהגרון לאחר מאכל כבד, ואף הגוסס מוציא קול מגרונו[7]; ויש אומרים, שהוא מלשון גוס, שפירושו פיהוק, שדרך הנוטה למות לפהק כמו לפני שינה[8].

כללים והנהגות

זמן הגסיסה גוסס הוא חולה הנמצא בפרק המוות[9], היינו במצב שהמוות יבוא בתוך זמן קצר ביותר. יש מי שכתב, שדרך גסיסה להיות שלושה ימים[10], אך מצינו גם זמנים אחרים, כגון שלושה או ארבעה ימים[11], או שני ימים או שלושה[12], או מעט ימים[13]; ויש מי שכתב, שגדרים אלו הם דווקא במצב טבעי, אבל בזמננו שיש אמצעים מלאכותיים להאריך חיי הגסיסה, אפשר להגדיר חולה כגוסס גם אם יחיה יותר ימים בגלל אותם אמצעים[14].

סימני הגסיסה לא מצינו כלל בחז"ל ובראשונים סימני גסיסה מה הם, אלא שלחברי חברא קדישא בעבר היתה קרוב לוודאי מסורת על סימני הגסיסה. יש מי שכתב, שלעניין סימני הגסיסה אין הרופאים מכירים בהם, ואולי הוא מחמת שמצד הרפואה אין חשיבות להגדרה מדוייקת, שכן אומות העולם אינם חוששים לקירוב מותו של הגוסס על ידי נגיעה קלה, אך אנשי חברא קדישא היו בקיאים בזה, ורופאים הרוצים לדעת יכולים להשתדל להיות אצל חולים כשנוטים למות, וללמוד את סימני הגסיסה[15]. ואמנם, כיום לא ברורה ההגדרה של גוסס מבחינה רפואית- מעשית, ולכן בדרך כלל לא ניתן להגדיר מצב של חולה נוטה למות כגוסס, שכן על פי רוב לא ניתן לקבוע בוודאות שהמוות יבוא תוך זמן קצר, לאור אפשרויות הטיפול החדישות[16]. ויש מי שכתב, שכל חולה שאין לו אלא חיי שעה, ואין בו הצלה ממש - דינו כגוסס[17].

מצב הגוסס על פי עקרונות ההלכה יכול הגוסס להיות בהכרה מלאה, ואף לדבר[18].

הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו[19], והיינו דווקא בעודו לפנינו[20], ויש הלכות התלויות בהגדרה זו, כמבואר להלן; אבל רוב גוססים למיתה[21], ויש הלכות התלויות בהנחה זו, כמבואר להלן.

גדרי הלכות הנוגעות לגוסס יש מהראשונים הסוברים, שבכל הדברים התלויים בדעתו ובמעשיו של האדם, הגוסס הוא כמת גמור, ואין דבריו ומעשיו קיימים, פרט לענייני הקדש, מפני חומרתם[22], ולא אמרו שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אלא לענין דברים החלים ממילא, ואינם תלויים בדעת האדם[23]; ויש הסוברים, שגוסס הרי הוא כחי לכל דבר, גם במה שתלוי בדבורו ובדעתו, בתנאי שדעתו מיושבת עליו[24]. בשיטה זו יש הסבורים, שהדברים אמורים דווקא כשהגוסס מדבר[25]; ויש הסבורים, שבדברים שאין צורך בדיבור, מועילה רמיזתו, לאחר שבדקוהו שהוא מיושב בדעתו[26].

דינים הנוגעים לטיפול בגוסס אסור לעשות פעולה כל שהיא, שתקרב את מותו של הגוסס, והעושה כן הרי הוא שופך דמים. חז"ל והפוסקים מנו דוגמאות שונות של פעולות המקרבות מותו של גוסס - חלקן בגלל הזזתו, וחלקן בגלל טירוף דעתו, היינו פעולות שמקובל לעשותן למת, והגוסס החי יקח אל ליבו, שמתייחסים אליו כבר כמת[27]. ואלו הפעולות האסורות[28]:

אסור לעצום[29] את עיניו; אסור לקשור את לחייו, כדי שלא יפתח את פיו; אסור להדיח אותו, כדי לנקות הזוהמה שעל גופו; אסור לסוך אותו; אסור לפקוק את נקביו, כדי למנוע חדירת אוויר דרך האף ופי הטבעת; אסור לשימו על החול, על החרסית, או על האדמה, כדי לצנן את הגוף, ולמנוע את רקבונו; אסור לשים על כריסו כלי מתכת, צלוחית של מים, גרגיר של מלח, וכל דבר שמיקר, כמו שעושים למת שלא יסריח; אם הוא שומע, אסור לקונן עליו, או לספר בשבחו, שמא תיטרף דעתו; אין קורעים עליו; אין סופדים עליו; אין מכניסים עמו ארון ותכריכים; יש אומרים, שאין חוצבים לו קבר עד שימות, אף על פי שהדבר נעשה שלא בפניו[30], ויש מתירים[31].

נגיעה וטלטול ביחס לאיסור נגיעה בגוסס מצינו מחלוקת: יש אוסרים[32], ויש מתירים[33].

יש מי שכתב, שגוסס שמבקש שיטלטלוהו, באומרו שמצטער בשוכבו כך, אסור לטלטלו, כי זה מעשה בידיים שמקצר את חייו, ואסור לעשות זאת אפילו כדי למעט יסורים[34].

יש מי שכתב, שאסור לטלטל גוסס ולהוציאו מבית חולים, גם כשיש חשש שינתחוהו לאחר מותו[35].

גוסס השוכב במקום שמפריע לטיפול מציל חיים של אחרים, כגון שמיטתו נמצאת במעבר, או שידו נמצאת מחוץ למיטה ומפריעה במעבר - יש מי שכתבו, שמותר להזיז את ידו או את מיטתו בזהירות רבה, ואף מה שנחשב טורח מרובה בטילטולו של הגוסס, מכיוון שהטילטול נעשה לצורך גדול לנסות ולהציל חיי אדם, ומכיוון שהטילטול נעשה בזהירות, ואין ממיתו בזה הנגיעה, אלא ספק שמקרב מיתתו. אבל אסור להוציא מכשיר מפיו או מגופו של הגוסס[36].

דווקא מעשים בידיים אשר מקרבים את מותו של הגוסס על ידי הזזתו אסורים, אבל מותר להסיר דבר המעכב את יציאת הנפש[37]. ובעניין דבר הגורם להזזה קלה בלבד - נחלקו האחרונים אם דבר זה אסור או מותר[38].

הפוסקים הוסיפו לאסור פעולות סגוליות שונות, מתוך הנחה שהן מקרבות את מותו של הגוסס[39].

טיפולים מודרניים מפאת האיסור לעשות פעולות הגורמות להזזת הגוסס, כאשר אין עוד כל תקווה להצילו, אסור לעשות בו אפילו פעולות שגרתיות כמו מדידת לחץ דם, דופק וחום, כשאין עוד תועלת רפואית בכך[40]. ובוודאי שאסור להתלמד על גוסס, כגון רופאים-מתלמדים שמתקשים להכניס צינור-נוזלים לווריד של החולה, או לקיחת דם מגוסס על ידי מתלמד שאינו מיומן מספיק[41].

לעומת זאת, כשהדבר נעשה על ידי צוות רפואי לטובתו של הגוסס, כגון לצורך הטיפול בו, או כדי להקל על סבלו - מותר[42]. לפיכך, מותר לרופא לעשות כל טיפול הדרוש לטובתו של הגוסס, ואפילו אם הרופא הוא כהן, מותר לו להכנס לבית גוסס, כדי לטפל בו[43]; מותר לחלל את השבת עבור הצלת הגוסס[44]; וכן מותר להוציאו מבית שיש בו שריפה[45], שכן זה נעשה לכבודו ולטובתו. וכל אלו מותרים גם כשמזיזים את הגוסס.

אין לתת לגוסס לאכול, כי אינו יכול לבלוע, ומבחינה רפואית קיים חשש גדול שיקדים קנה לוושט וייחנק, והרי זה קירוב מותו ממש, ומה שמצינו במדרשים[46], שחולה הנוטה למות נותנים לו לאכול כל מה שרוצה, שבין כך ימות, אין הכוונה לחולה ברגעיו האחרונים, אלא לחולה שעתיד למות ממחלתו המסוכנת; אבל מותר לתת לו מעט מים, או תרופה להקל עליו[47].

אסור לרופאים ולאחיות להתלמד על גוסס, ואף לא מועילה נטילת רשות על כך, ומצווה למחות ביד העושים כן, אלא אם כן ברור שהמחאה לא תתקבל, שאז אין מצות תוכחה, ובפרט אם הדבר כרוך בחשש להפסד מקום הפרנסה[48].

התנהגות בגסיסה יש צדיקים ואנשי מעשה, כשמרגישים שנוטים למות, נוטלים ידיהם, ואומרים מזמור[49] 'הבו לה' בני אלים'[50].

לא טוב להיות יחידי בשעת יציאת נשמה, ולכן רצוי שהקרובים והידידים ישארו ליד הגוסס עד פטירתו, לפי שיש נחת רוח לגוסס לראות ידידיו ואוהביו בשעה האחרונה לחייו[51]. ואפילו הגיע זמן תפילה, לא יעזבו את הגוסס[52]. וראוי לקבץ עשרה אנשים, שיהיו נוכחים בעת יציאת הנשמה[53].

הקרובים שאינם יכולים להתאפק מבכי, מוטב שלא יהיו בחדר; אבל היכולים להתאפק, עושים חסד עם קרובם כשנשארים עמו[54].

ראוי שלא תהיינה נשים בחדר בשעת גויעה, בפרט אלו שלא טבלו לנידתן, ורצוי שגם גברים הצריכים טבילה - יטבלו מקודם[55].

נוהגים שאין עומדים לרגלי מיטת הגוסס או מראשותיו[56].

גדולי ישראל התקינו שלא לדבר שיחה בטלה אצל הגוסס, ומאד צריכים להיזהר שלא לדבר דברים בטלים[57], וכל שכן שיש איסור לאכול ולשתות, רק מי שצריך לזה יכול לצאת חוץ לחדרו של החולה, ובלבד שישארו אנשים ליד הגוסס[58]. והעומדים על יד מיטתו של הגוסס יתנו ליבם לחזור בתשובה[59]. וצריכים לדבר דברי תורה עם הנוטה למות, אם הוא מיושב בדעתו, ובר הכי הוא[60].

מצינו מנהגים שונים בזמן צאת הנשמה: להדליק נרות[61], לפתוח חלונות[62], להגיד פרקי תהלים, נשמת כל חי, אלקי נשמה, קריאת שמע, יגדל, אדון עולם, אנא בכח, עלינו לשבח, וכן להתיר נדרים וקללות[63].

בשעת יציאת הנפש אומרים שמע ישראל פעם אחת; ברוך שם כבוד מלכותו שלוש פעמים; ה' הוא האלקים שבע פעמים; ה' מלך פעם אחת[64].

=

בענייני אורח חיים===


תפילה על הגוסס גוסס שנמצא בעיר אחרת - יש אומרים, שאין להתפלל עליו ולהזכירו בתפילה, שמא אינו חי עוד, ומחשש ברכה לבטלה[65]; ויש אומרים, שיש לברכו ולהתפלל עליו, בחזקת שהוא חי, ושמא על ידי התפילה יהיה זה מן המועטים הפורשים לחיים[66].

שבת רוב הפוסקים סבורים, שמחללים שבת על גוסס, ואפילו הוא גוסס בידי אדם[67]. ולשיטה זו - מחללים שבת גם על גוסס שהוא חרש ושוטה[68], ואפילו אם הגוסס כבר אינו מדבר, מכל מקום מחללים עליו את השבת[69]; יש מי שכתב, שאין חיוב לחלל שבת עבור גוסס, אלא שמותר לעשות כן[70]; ויש מי שחולקים וסוברים שאין מחללים שבת על הגוסס[71]. ומכל מקום אם נודע שהוא גוסס כבר שלושה ימים, אין מחללים עליו את השבת[72]. ולכאורה אין דין זה נכון בימינו, אלא תלוי מה היא הערכת הרופאים ביחס לסכויי הטיפול, ובפרט שאין לנו כיום הגדרה ברורה למצב של גוסס[73], וספק פקוח נפש דוחה שבת.

=

בענייני יורה דעה===


תרומה גוסס בן כהן מאכיל את אמו הישראלית בתרומה, וגוסס בן ישראל מעכב את אמו בת כהן מלאכול בתרומת בית אביה[74].

אשת כהן, שהניחה בעלה גוסס במדינה אחרת, לא תאכל תרומה, שרוב גוססים למיתה[75], ואם היתה בת כהן הנשואה לישראל, והניחה בעלה גוסס, אינה אוכלת בתרומת בית אביה[76], ואף על פי שרוב גוססים למיתה, אין הולכים כאן אחר הרוב, כי למיעוט הגוססים שחיים מצטרפת חזקה שלא אכלה עד עכשיו.

פדיון הבן בן בכור, שהיה גוסס בתוך שלושים יום, אם חי לאחר שלושים יום, חייב אביו בפדיון הבן[77].

נדרים וערכין הגוסס אינו נידר, ואינו נערך, שאם אמר אחד על הגוסס דמיו עלי, או ערכו עלי, אינו חייב כלום, מפני שהגוסס אינו בן דמים, ואינו בהעמדה ובהערכה[78]. ויש מי שכתב, שאפילו אם אחר כך החלים וחי, אין חייב בערכו[79].

הגוסס נודר ומעריך, שאם אמר דמי פלוני עלי, או ערך פלוני עלי, חייב לשלם להקדש[80]; ויש שמשמע מהם, שאין הגוסס נודר ומעריך[81].

אבלות מי שאמרו לו שלפני שלושה ימים ראו את קרובו שהוא גוסס - יש אומרים, שצריך להתאבל עליו, שוודאי כבר מת[82]; ויש אומרים, שגם לאחר שלושה ימים אין מתאבלים עליו, עד שידעו שוודאי מת[83].

טומאת מת הגוסס אינו מטמא טומאת מת, עד שימות[84].

אמוראים[85] נחלקו בשאלה אם כהן ונזיר מוזהרים שלא לגעת בגוסס, ושלא להיכנס לבית שהגוסס נמצא בו; ולהלכה - יש הסוברים, שאין הם מוזהרים[86]; ויש הסוברים, שהם מוזהרים מדין חילול[87]. ואם נכנסו לבית שיש בו גוסס, ושהו שם עד שמת, הרי הם לוקים[88], ואין לפוטרם מדין התראת ספק, אפילו לסוברים שהתראת ספק לא שמה התראה, כי רוב גוססים למיתה; ויש מי שכתב, שהאיסור הוא דווקא להיכנס לבית שיש בו גוסס, אבל אם הכהן כבר נמצא בבית, מעיקר הדין אין הוא צריך לצאת, אלא שנכון להחמיר[89]. ואם הגוסס עדיין בהכרה, ומפחד להישאר לבדו, ורק כהן נמצא עמו, אסור לכהן לצאת מהחדר ולהשאירו לבד[90]. ויש שחילקו בין גוסס בידי אדם, שלדברי הכל מותר לכהן לגעת בו, לגוסס בידי שמים, שאסור לכהן לגעת בו[91]. ואם הגוסס הוא גוי - יש סוברים, שלדעת האוסרים על כהן ונזיר לגעת בגוסס, הוא-הדין בגוי[92]; ויש מי שכתב, שלדברי הכל אין איסור על כהן לגעת בגוסס גוי[93].

בדין כהן רופא בבית גוסס - ראה ערך כהן

יארצייט מי שהיה גוסס לפני השקיעה, ומת בין השמשות, חלוקים הפוסקים מתי לקבוע את יום היארצייט, ורבים הכריעו לקובעו ליום המחרת[94]; ואם ראו את הגוסס בחיים לפני השקיעה, ומצאוהו מת לאחר השקיעה, קובעים את כל דיני היארצייט ליום המחרת[95].

איבר ובשר הפורשים מגוסס, דינם כאיבר ובשר מן החי[96].

קבורה גוסס שפסקו לו צדקה לצורך ארון ותכריכים וקבורה ונתרפא, כסף הצדקה אינו שלו, וצריך להחזיר[97].

=

בענייני אבן העזר===


קידושין תופסים בגוססת[98], ובוודאי אם האב קיבל קידושין עבור בתו הגוססת[99]. ולעניין גוסס אם יכול לקדש אשה, הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים אם הוא יכול לגרש אשה[100].

גיטין לדעת הסוברים, שאין הגוסס יכול לעשות דברים התלויים בדעתו[101], אין הגוסס יכול לתת גט לאשתו. ואם עשה שליח למסור גט לאשתו כשהיה בריא - יש אומרים, שיכול השליח למסור הגט, אף לאחר שנעשה המשלח גוסס[102], ויש אומרים, שאף זאת לא מועיל[103]; ולדעת הסוברים, שגוסס יכול לעשות גם דברים התלויים בדעתו[104], יכול הגוסס לתת גט, בתנאי שדעתו מיושבת עליו[105], אלא שאם הגוסס יכול לדבר, כותבים לו גט לכתחילה, ואם אינו יכול לדבר, אין סומכים על רמיזותיו[106].

שליח המביא גט ממדינה אחרת, והניח הבעל גוסס, אין השליח נותן הגט לאשה, ואם נתנו לה, הרי זו ספק מגורשת[107]; ויש מי שכתבו, שיכול השליח לתת הגט לאשה בחזקת שהבעל עדיין חי[108]. ואם הניח את הבעל כשהוא בין שמונים למאה שנה, דינו כגוסס[109].

עגונה הגוסס אין מעידים עליו שמת להתיר את אשתו להינשא[110], ובדיעבד אם נישאת - יש אומרים שתצא, ויש אומרים שלא תצא[111]. ואם הוא גוסס בידי אדם - יש שכתבו, שמעידים עליו[112]. יש מי שכתב, שאף הגוסס בידי שמים, אם הוא גוסס שלושה ימים, מעידים עליו[113], וחלקו עליו והוכיחו שאין הבדל בין קודם שלושה ימים לאחר כך[114]. ואפילו מי שראוהו צלוב, והעוף אוכל בו, אף על פי שדקרוהו או ירו בו חיצים, אין מעידים עליו שמת; אבל אם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו, כגון מוחו, ליבו, או בני מעיו, הרי זה מעיד עליו שמת[115].

ייחוד יש איסור ייחוד גם עם מחוסר הכרה וגוסס[116], אבל מותר לאיש אחר לשמור ולשרת את הנוטה למות, גם כשאשתו של החולה באותו בית, ואין איסור ייחוד עמה[117].

יבום וחליצה הגוסס זוקק לייבום, שכל זמן שהוא גוסס, יבימתו אסורה להינשא; ופוטר מן הייבום, שאם מת אחד והניח בן גוסס, אשתו פטורה מייבום וחליצה[118].

מי שנטה למות, ואין לו זרע מאשתו, ואחיו גר במקום רחוק, אין לו תקנה לגרשה על תנאי, או לגרשה ולשאתה מחדש על תנאי שאם תיפול ליבם לא תהיה מקודשת, אלא כשמצבו יחמיר מאד, ויהיה חשש למותו בתוך ימים אחדים, יסדרו גט כדי שלא תיפול ליבם, ולא תתייחד אשתו עמו מאז; אבל אם יש חשש לעיגון ברור, כגון שהיבם הוא מומר, מותר לגרש ולשאת על תנאי[119].

=

בענייני חושן משפט===


קניינים לדעת הסוברים, שאין הגוסס יכול לעשות דברים התלויים בדעתו[120], אין הגוסס יכול לתת מתנה לחברו. ולדעת הסוברים, שגוסס יכול לעשות גם דברים התלויים בדעתו[121], יכול הגוסס לתת מתנה, בתנאי שדעתו מיושבת עליו[122]. ויש מי שכתב, שאין הגוסס יכול להקנות מתנה בכל מקרה[123]. ויש שמחלקים בין גוסס המדבר, שמתנתו מתנה, לבין גוסס שאינו מדבר, שאין מתנתו מתנה, או שלפחות צריך בדיקה כמו אילם[124].

יש מי שכתב, שמי שהקנה דבר שבא לעולם לחבירו, שיזכה בו בשעה שיהיה הנותן גוסס - קנה[125].

הגוסס כל זמן שהוא חי, יכול לזכות, והאומר לחברו נכסים אלו קנויים לך עם פטירתך - קנה, שהגוסס יש לו זכייה[126], ויש מי שכתב שדין זה נכון דווקא כשזיכה לו על ידי אחרים[127].

ירושה גוסס נוחל ומנחיל[128]. בן בכור, שנולד לאביו כשהוא גוסס, אינו נוטל פי שניים[129].

רציחה ההורג גוסס בידי שמים, היינו שהוא גוסס עקב מחלה, דינו כרוצח, ונהרג עליו[130], אבל ההורג גוסס בידי אדם, כגון שהכוהו עד שנטה למות - ההורגו, אין בית דין ממיתים אותו[131]. ואם עבר והרג גוסס בידי אדם, דינו כמו הורג את הטריפה[132].

=

בעניינים עתידיים===


חטאת ואשם זורקים על הגוסס דם חטאתו ודם אשמו, ואינו כחטאת שמתו בעליה[133].

השולח חטאתו ממדינת הים, והניח אותו גוסס, אין מקריבים אותה, שמא מת, והרי זו חטאת שמתו בעליה[134].

השתלות איברים דין גוסס לתרומת איברים להשתלה - ראה ערך השתלת אברים

  1. דיני שכיב מרע

הגדרה שכיב מרע הוא חולה שתשש כוח כל גופו, וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק, והרי הוא נופל על המיטה[135], או כל חולה מסוכן, אף על פי שהולך על רגליו[136]. יש מי שכתב, שאפילו אדם שהוא לכאורה בריא, או חולה שאין בו סכנה, אלא שאומר בפירוש שמרגיש שהגיע קיצו, דינו כשכיב מרע[137].

גיטין גט שכיב מרע, הוא גט שכותב אדם לאשתו לטובתה, כשמרגיש שהולך למות, ורוצה למנוע שלא תיזדקק ליבום ולחליצה, כשימות ללא בנים[138].

גט שכיב מרע מועיל רק אם בדקו את החולה, ומצאו שהיה שפוי בדעתו בעת שמצווה לכתוב הגט, ובעת שמצווה לחתום על הגט, ובעת כתיבת הגט, ובעת נתינת הגט[139]. דרך הבדיקה לא צריכה להיות כמו באילם[140], אלא בודקים אותו קצת לראות אם דעתו מיושבת עליו[141]. יש מי שכתב, שבגט שכיב מרע לא צריך כלל בדיקה, ואפילו נשתתק[142]. בדיעבד, אם כתבו גט על פי דברי שכיב מרע ולא בדקוהו, הגט כשר לדעת כולם[143].

שכיב מרע שכתב גט לאשתו, ולא הספיק ליתנו לה עד שנכנסה שבת, התירו חז"ל שיגרשה בשבת[144].

שכיב מרע שאמר כתבו גט לאשתי, הרי אלו כותבים ונותנים, אף על פי שבבריא צריך לומר במפורש שיתנו, ולא די כשאמר כתבו בלבד[145].

קניינים שכיב מרע שציווה ואמר לתת לפלוני ופלוני כך וכך, בין כתב ובין אמר, הרי הם זכו בכל מה שנתן להם לאחר מותו, ואין צריך קנין, שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים[146], היינו ככתובים - אם המתנה היא בקרקעות, וכמסורים - אם המתנה היא במטלטלים[147]. דין זה נכון בין בחול ובין בשבת[148].

מתנת שכיב מרע אינה נקנית אלא לאחר מותו[149].

שכיב מרע שאמר לשלוחו הולך מנה לפלוני, ומת המקבל בחיי הנותן, יתן השליח ליורשי המקבל[150]. ואף על פי שאין מתנת שכיב מרע נקנית אלא לאחר מותו, קנו היורשים, לפי שדעת הנותן היא שכיוון שהמקבל חי בשעת מתן המעות לשליח, שיזכו לאחר מיתתו במתנה או המקבל או היורש[151].

נחלקו הפוסקים אם מתנת שכיב מרע היא כראוי[152], או כמוחזק[153].

דברי שכיב מרע הם ככתובים וכמסורים רק לעניין מתנה, אבל לא לעניין מכירה[154].

דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים למקבל משעת נתינה ולמפרע[155].

דברי שכיב מרע הם ככתובים וכמסורים דווקא אם נתן כל נכסיו ולא שייר כלום, אבל אם שייר משהו לעצמו, דינו כמתנת בריא, וצריכים קנין[156]. אבל אם ציווה את נכסיו מחמת מיתה, כגון שאמר בפירוש שנותן מתנת שכיב מרע, או אפילו כשנראה מדבריו שמצווה מחמת מיתה, כגון שמתאונן על מיתתו, הרי זה קונה בלא קנין כמתנת שכיב מרע, אף על פי ששייר לעצמו[157]. יש אומרים, שדווקא שלושה ימים הראשונים דינו כשכיב מרע, שאם שייר מקצת צריך קנין; אבל אחר שלושה ימים, או שקפץ עליו החולי אפילו בתוך שלושה ימים, דינו כמצווה מחמת מיתה, ולא צריך קנין, אפילו אם שייר לעצמו[158]; יש הסבורים, שענין שלושה ימים אינו מעלה ואינו מוריד, וההבדל בין מתנת שכיב מרע סתם לבין מצווה מחמת מיתה תלוי רק אם קפץ עליו החולי או לא[159]; ויש הסבורים, שאין לחלק בכל מקרה, גם אם קפץ עליו החולי[160].

כל ההבדל בין שכיב מרע לבריא הוא רק לעניין הצורך בקנין, שאמירתו של שכיב מרע במקום קנין של בריא, אבל דברים שאין קנין מועיל בבריא, כגון דבר שלא בא לעולם, או הקניית דבר שאין בו ממש - אין אמירתו של שכיב מרע מועילה כלום[161].

שכיב מרע שהודה לפני מיתתו שחייב לפלוני, ולא אמר תנו, אנו אומרים שאדם עשוי שלא להשביע את יורשיו, וטענת השבעה שייכת גם בשכיב מרע[162]. ודין זה הוא דווקא כשהודה בדרך שיחה, אבל אם אם אמר לעדים הריני מודה לפניכם, יש אומרים, שאין אומרים בשכיב מרע אדם עשוי שלא להשביע את יורשיו[163], ויש אומרים, שגם בזה אין הבדל בין בריא לשכיב למרע[164]. ואם אמר השכיב מרע תנו, אין חוששים לכלל שאדם עשוי שלא להשביע את יורשיו[165].

=

נוסח שטר מתנת שכיב מרע[166]:

"זכרון עדות שהיתה בפנינו עדים הח"מ, איך שפב"פ שלח אחרינו ובאנו אליו, ומצאנו שוכב מוטל על ערש דווי, ומלולו בפיו, ודעתו מיושבת עליו, ויודע לדבר ולישא וליתן כבני אדם ההולכים בשוק, וביקש מאתנו לכתוב ולחתום כמבואר בשטר זה, וציווה בפנינו בצוואת שכיב מרע כדקציר ורמי על ערסיה, שאחר פטירתו הנה אותו פב"פ הראוי לירש אותו מדאורייתא, יירש סך כך וכך, ושאר כל הנכסים, הן נכסי דלא ניידי הן נכסי דניידי, הן כסף ושווה כסף, הן משכונות או חובות, בשטר או בעל פה, או מוחזק גלוי, או טמון, יטלו פב"פ ופב"פ. וכל מי שיבוא לערער על צוואה זו, יהיו דברי המערער בטלים ומבוטלים. וכך אמר לנו פב"פ החולה הנ"ל: שטר צוואה זו כתבוהו בשוקא וחתמוהו בברא, כי היכי דלא ליהווי כמילתא דטמירתא. ופב"פ מת מתוך אותו החולי ושבק חיים לעם ישראל, ומה שציווה בפנינו היתה בצוואת שכיב מרע, ולראיה באנו על החתום היום וכו'".

נוסח מקוצר של צוואת שכיב מרע[167]:

"אנחנו החת"מ מעידים בזה, איך שאנחנו נכנסנו אצל מר פב"פ לבקרו, ומצאנוהו שוכב על ערש דווי, ולשונו ומלולו עדיין בפיו, ודעתו צלולה ומיושבת עליו כשאר בני אדם, ויודע להשיב על הן הן ועל לאו לאו, וכך אמר לנו: הנני מצווה לפניכם, שתהיו אתם עדים בדבר שיהיה כך וכך וכו', ומתוך אותו החולי הלך לעולמו ונפטר וחיים שבק לנו ולכל ישראל, וכתבנו כל הדברים כהווייתם היום יום וכו'".

  1. דיני חיי שעה

הגדרה לא מצינו בחז"ל הגדרה ברורה של המושג חיי שעה. יש הסבורים, שהמצב של חיי שעה מוגדר כמו טריפה, היינו מי שלא יחיה ממחלה זו יותר מי"ב חודש, ואין הבדל אם ימות ממחלה זו, או ממחלה אחרת בתוך י"ב חודש, הרי זה חיי שעה[168]; יש מי שכתב, שבכל מקרה שמצב הסכנה שאנו יודעים שיגרום בהכרח למותו של האדם התחיל כבר, הרי זה בגדר חיי שעה, בין אם המוות יבוא במוקדם או במאוחר[169]; ויש מי שכתב, שחיי שעה הוא גם גוסס וגרוע מגוסס, שבגוסס רק רובם מתים, אבל בחיי שעה אין אפילו מיעוט שבמיעוט שנותר בחיים[170].

חיוב הצלה בכל מקרה צריך לפעול לטובתו של החולה השרוי בחיי שעה[171]. לפיכך, חייבים לטפל בו ולהצילו ככל האפשר, ואף מחללים שבת עבורו[172]. ומאידך, אם הדבר הוא לטובתו של החולה, אין חוששים לחיי השעה שלו, ומותר לסכנם אפילו עבור ספק חיי עולם שלו. ולכן, כשיש אפשרות להציל את החולה לחיי עולם, אך מאידך עלולים לקצר חיי שעה, אין חוששים לחיי השעה, ועושים מה שצריך להציל לחיי עולם[173].

חיי שעה מול חיי עולם יש מי שכתב, שמה שחוששים לחיי שעה הוא דווקא כשאין חיי קיום נגדם, אבל כשיש חיי קיום של אחר נגדם, חיי עולם של הזולת קודמים, ואפילו ספק חיי קיום עדיף על וודאי חיי שעה, ומותר להציל עצמו בגרמא של הריגת חיי שעה של חברו, ואולי אף לעשות מעשה בידיים[174].

שבת מחללים שבת גם על חיי שעה, כגון מי שנפלה עליו מפולת, ונתרוצץ ראשו, מפקחים עליו את הגל[175]. יש מי שהוסיף, שאפילו ברור לרופאים שימות, ועל ידי טיפולים אפשר להאריך חייו במספר שעות, מותר לחלל עליו את השבת[176], ואפילו לא יחיה אלא שעה אחת[177], ואפילו ברור שלא יוכל לחיות כלל[178], אלא כל זמן שיש בו חיות כלשהיא, אפילו אין סיכוי שיחיה יותר משעה, ואין סיכוי שיעשה תשובה באותה שעה, מחללים עליו את השבת[179]. ודבר זה מותר אפילו בשביל חיי שעה של חרש, שוטה וקטן, אף על פי שלא יגיעו לכלל מצוות[180]. ולעומת זאת, יש הסבורים, שמה שהתירו חילול שבת עבור חיי שעה הוא דווקא כשיכול לחזור בתשובה[181].

יש מי שכתב, שמחללים שבת על חיי שעה רק באיסורי דרבנן[182], אבל להלכה משמע מכל הפוסקים, שמחללים שבת גם באיסורי תורה[183].

ובעניין מי שנתחייב מיתה בבית דין - יש מי שכתב, שאף על פי שנותרו לו רק חיי שעה, מחללים עליו את השבת[184]; ויש מי שחולק, כיוון שגברא קטילא הוא[185].

גיטין מי שנשחטו שני הסימנים, או שראוהו מגוייד, או צלוב, או שנפל מהגג, ורמז ואמר כתבו גט לאשתי, כותבים ונותנים שלא יכול לדבר[186].

ירושה אשה שחלתה ונטתה למות, והכניסוה לחופה כדי שיירשנה בעלה, ומתה מחוליה ולא קרב אליה, יש אומרים, שאין זו חופה, ואין בעלה יורשה[187].

נִכְפֶּה

  1. הגדרת המושג

כפיון היא מחלה מוחית, הנובעת מהתפרצויות חשמליות פתאומיות של גלי המוח, והמתבטאת בהתקפים של שינוי במצב ההכרה, או אובדן הכרה, עם או בלי תנועות בלתי רצוניות של חלקי גוף שונים, או כיווצים של שרירים. לא כל מצב של איבוד הכרה או שינוי בהכרה הוא כפיון, ומאידך גיסא קיימות צורות רבות ומגוונות של התקפים כפיוניים, ועל כן לא מדובר במחלה אחת, אלא בקבוצה גדולה של מחלות.

הענף ברפואה העוסק בהיבטים המחקריים, האבחנתיים והטיפולים התרופתיים במחלת הכפיון הוא נוירולוגיה, והענף הרפואי העוסק בטיפול במחלה זו בדרכים ניתוחיות הוא נוירוכירורגיה[188].

בערך זה יידונו ההיבטים ההיסטוריים, הרפואיים וההלכתיים הנוגעים למחלה זו.

  1. רקע היסטורי

כללי המאורעות המיוחדים של מחלה זו, שבה אדם נתקף באופן פתאומי בהתקף חמור אשר נראה כאילו מביא למותו של האדם, ולאחר ההתקף החולה חוזר לאיתנו, גרם להתייחסות מיוחדת אל מחלה זו.

=

העולם הקדמון וימי הביניים===


שמות הקדמונים כינו מחלה זו בשמות שונים: "מחלת האלים", "מחלת השדים", "המחלה הקדושה"[189], כל אלו מתוך מחשבה שהיא נגרמת על ידי כוחות על-טבעיים, או משום שהיא נובעת מהמוח שבראש, שהוא המשכן הקדוש; "המחלה הגדולה"[190], "מחלת הנפילה", אשר ניתן למחלה זו לראשונה על ידי הרומים, ואחר כך עבר לשפות אחרות, ועד היום מקובל שם זה במקומות רבים; "מחלת היריקה", שם שניתן למחלה זו על ידי פליניוס, מתוך מחשבה שהמחלה מדבקת, ולכן נהגו לירוק, כדי להרחיק את ההדבקה[191]. השם המקובל למחלה זו הוא אפילפסיה[192]. שמות רבים אחרים ניתנו למחלה על שם גיבורים וקדושים שונים, בין מתוך הנחה שאישים אלו סבלו ממחלה זו, או מתוך התייחסות חריגה למחלה זו. ואמנם יש לציין כי אישים מפורסמים בהיסטוריה סבלו ממחלת הכפיון. בין השאר היו אלו סוקרטס, יוליוס קיסר, נפוליאון, דוסטוייבסקי, דנטה, הנדל ואחרים.

יחס לחולים כפיוניים כל הרופאים וחוקרי הטבע ברפואה בכל הדורות תיארו מחלה זו בצורות שונות, ניסו להסביר את מקורה, ואף ניסו טיפולים שונים. בעבר היה מקובל לחשוב שיש אישיות מיוחדת ושלילית לחולי כפיון, ושחולים אלו סופם שמגיעים לפיגור שכלי, ולהפרעה אישיותית-נפשית ניכרת. בגלל סיבות אלו ואחרות היו החולים הכפיוניים מנודים בחברה, מוגבלים בתעסוקתם, נחשבים כמשוגעים ושוטים, וההתייחסות אליהם מצד האנשים הבריאים היתה שלילית מאד. המחלה נחשבה כבזויה, והיוותה דוגמא לקללה[193].

סיבות להיתהוות המחלה בין רופאי יוון העתיקה רווחה הדעה, שהמחלה נגרמת על ידי אחת או יותר מארבעת הליחות. כמו כן הם סברו, שאדים הנוצרים מן המזון עולים דרך הוורידים למוח וגורמים להתקפים. תרבויות אחרות, כגון ההודים, הבבלים, והנוצרים הראשונים, וכן האצטקים והאינקה במרכז אמריקה[194] ייחסו את המחלה לאלים, לשדים, או לכישוף. היו שייחסו את המחלה להשפעת הירח, לגרמי שמיים אחרים, או להשפעות אקלימיות שונות. היו שסברו, שיחסי מין גורמים להתקפים, ואף הציעו לסרס את חולי הכפיון. יש שייחסו השפעה למחזור הווסת ו/או להריון בגרימת התקפים כפיוניים או במניעתם. עוד יש שייחסו חשיבות רבה למצבים נפשיים משתנים, לחרדות ולדאגות. כמו כן היו שייחסו חשיבות לשינויים תחושתיים שונים, כגון שינויי ראיה או שמיעה פתאומיים וחזקים, תחושות כאב וכיו"ב[195].

טיפולים למחלה טיפולים שונים הוצעו על ידי הקדמונים. בין הטיפולים להתקפים כפיוניים בעת העתיקה מזכיר פליניוס את שתיית דם הגלדיאטורים, כאשר הדם היה חם וטרי מהפצע, וכן היו משתמשים בעצמות מן המת, ובעיקר בחוליות הצוואריות העליונות. בימי הביניים הדגישו יותר את היסוד המאגי, כגון רוח רעה, או דיבוק, וגם דרכי הטיפול היו בהתאם - קמיעות, כישופים וכיו"ב.

=

העת החדשה===


רק במאה הי"ט למניינם הפך העיסוק והטיפול בחולים כפיוניים להיות מדעי-רפואי, וחל שינוי בהתייחסות לחולים אלו.

בשנת 1860 נפתח לראשונה בית חולים מיוחד בלונדון למשותקים ונכפים[196], ואחד הרופאים הראשונים בבית חולים זה, אשר הכניס סדר רפואי למחלת הכפיון, היה ג'קסון[197].

הספר הרפואי-מדעי ראשון על מחלת הכפיון פורסם בשנת 1881[198].

המהפך הרציני ביותר לקידום האיבחון במחלת הכפיון היה המצאת המכשיר הרושם את הגלים החשמליים של המוח = אלקטרו-אנצפלו-גרם[199], אשר הומצא על ידי ברגר[200] בשנת 1929.

במאה העשרים למניינם חלה התקדמות רבה בהבנת המנגנונים הגורמים למחלת הכפיון, בדרכי האיבחון, ובדרכי הטיפול.

  1. רקע רפואי

הגדרה מחלת הכפיון מוגדרת כהתפרצות חשמלית מוחית חדה, פתאומית ומהירה, הבאה מקליפת המוח, או מגרעינים מוחיים עמוקים, מאזור מוחי אחד, או מאזורים מוחיים אחדים, או מכל אזורי המוח.

ההסתמנות הקלינית היא מגוונת ביותר, ויכולה להתבטא במיגוון גדול ביותר של צורות: איבוד הכרה, שינוי במצב ההכרה, ניתוק, הפרעות התנהגות, הפרעות תחושתיות, תנועות גוף מהירות חלקיות או כלליות, כיווץ שרירי הגוף באופן חלקי או כללי, נפילה לארץ, הקאות, הטלת שתן ו/או צואה, והוצאת קצף מהפה. ההפרעות הן כרוניות, חוזרות, ופתאומיות. בין ההתקפים יכול החולה להתנהג בצורה רגילה לחלוטין, או יכול להיות פגוע מוחית בצורות שונות.

צורת ההתקף כל התקף כפיוני כשלעצמו יכול להתחלק לשלושה שלבים: השלב המבשר[201], שבו יש תחושה מוכרת לחולה, שבעקבותיה יבוא ההתקף עצמו; ההתקף הקליני[202], שכאמור יכול להתבטא בצורות רבות מאד; השלב שלאחר ההתקף[203], שמתבטא בעייפות, ישנוניות, מצב בלבולי, ומיחושים שונים. משך כל התקף בודד משתנה מחלקי שניות ועד שעות רבות.

שכיחות מחלת הכפיון באוכלוסיה הוא כ-1%. מחלת הכפיון יכולה להתחיל בכל גיל, ותוארו אף פרכוסים בעוברים. מרבית חולי הכפיון מתחילים את מחלתם בגיל הילדות, ואמנם בילדים שכיחות המחלה גבוהה יותר.

צורות כפיוניות מן הראוי להדגיש, כי הצורות הכפיוניות השונות נבדלות אלו מאלו כמעט בכל קנה-מידה אפשרי: הביטוי הקליני, הביטוי החשמלי, הגורם הסיבתי, התורשתיות, התגובה הטיפולית, והתחזית לטווח מיידי וארוך. המשותף לכל הצורות הכפיוניות היא רק העובדה שכולם נובעים מהפרעה חשמלית-מוחית.

קיימות שיטות חלוקה שונות של מחלות הכפיון השונות, המתבססות על הצורה הקלינית של ההתקפים, על הביטוי החשמלי של ההתקפים בתרשים החשמלי-מוחי, על גיל ההופעה, או על הסיבה להיתהוות מחלת הכפיון.

סיבות קיימות סיבות רבות להיתהוות מחלת הכפיון: גורמים תורשתיים - יש להדגיש, כי לא כל סוגי האפילפסיה הינם תורשתיים, וגם אלו שהם תורשתיים, לא בכולם ההעברה היא באחוזים גבוהים ומוגדרים; מומי-מוח מולדים; נזקים מוחיים נרכשים, כגון לאחר לידה קשה, לאחר חבלת ראש, או לאחר דלקת מוח; מחלות מוחיות, כגון מחלות אגירה, מחלות של חילוף- החומרים; או מחלות כרומוזומליות. רק בחלק מחולי הכפיון ניתן למצוא את הסיבה הראשונית למחלתם; בחלק אחר לא ניתן לגלות את הגורם, ולפיכך מדובר בכפיון ראשוני.

הטיפול הטיפול בחולי כפיון מתחלק לטיפול בזמן התקף, ולטיפול מונע קבוע. הטיפול המונע מורכב בעיקרו מטיפול תרופתי. קיימות קבוצות רבות של תרופות נוגדות-כפיון, הניתנות לחולים יום-יום כדי למנוע התקפים כפיוניים. אם הטיפול התרופתי נכשל, והחולה סובל מפרכוסים בלתי-נשלטים, יש אפשרות לשקול דיאטות מיוחדות, או ניתוחי מוח מיוחדים לבעיית הכפיון[204].

מהלך החיים של חולי כפיון חלק ניכר מהחולים הכפיוניים נהנים מאיכות חיים תקינה ורגילה, ללא הפרעה שכלית, וללא הפרעה חברתית; רק מיעוט מהחולים הכפיוניים סובל גם מבעיות שכליות, או מבעיות התנהגותיות- חברתיות. בחלק מחולים אלו הבעיה המוחית הראשונית משותפת להתפתחות ההתקפים והכפיוניים ולפיגור השכלי, בעוד שבחלק אחר של החולים ריבוי ההתקפים הכפיוניים הוא הגורם לפיגור השכלי. חלק ניכר מהחולים הכפיוניים מגיע לריפוי מלא, ולמצב שאין הם נזקקים לטיפול תרופתי מונע.

  1. המחלה בחז"ל ובראשונים

שמות המחלה מוזכרת פעמים אחדות בתלמוד. החולה הזכר במחלת הכפיון נקרא על ידי חז"ל נכפה, והנקבה נקראת נכפית. שם זה הוא משורש 'כפה', היינו שהחולה בזמן ההתקף כפוי לעשות פעולות שאינן ברצונו; או שהוא משורש 'כפף', היינו שהחולה מתכופף ונופל בזמן ההתקף[205].

בלשון הראשונים נקראת מחלת הכפיון בשם חולי הנופל[206]. יש המזהים את הקורדייקוס[207], ואת הבולמוס[208] כצורות של מחלת הכפיון[209].

אישים במקרא יש מי שסבור[210], שבלעם[211] ושאול[212] סבלו מהתקפי כפיון. לעומתו יש אחרים שרואים בנפילת בלעם רק התעלות אקסטטית, כמו נביאים אחרים; ובעניין שאול יש הסבורים שהיה זה התקף שגעון[213].

סיבות יש מי שכתב, שמקור המחלה הוא במוח, בקיבה, או באחד האיברים שממנו עולה הארס למוח[214]. בין הראשונים, יש מי שייחס חשיבות מרכזית לליחות ולאדים בגרימת התקפים כפיוניים[215], ויש מי שייחסו חשיבות לשדים[216].

ממקורות שונים בחז"ל משמע, שקיום יחסי אישות במקומות ובזמנים בלתי נאותים יכולים לגרום לצאצאים מחלת כפיון[217]: המשמש מיטתו לאור הנר, יהיו לו בנים נכפים[218]; המשמש מיטתו על מיטה שתינוק ישן עליה, אותו תינוק יהיה נכפה, והיינו דווקא כשהתינוק פחות מבן שנה, והוא ישן לצד רגליו, ואין הוא מניח ידו עליו באותה שעה[219]; היוצא מבית הכסא ושימש מיטתו, יהיו לו בנים נכפים, ולכן צריך לשהות עד שיעור חצי מיל[220]; אשה המקיימת יחסי אישות בבית הריחיים, יהיו לה ילדים נכפים[221]; הקיז דם ושימש מיטתו, יהיו לו בנים נכפים[222]. ואמנם היתה רווחת הדעה, שריבוי תשמיש מחמיר את בעית הנכפה[223].

ההסתמנות הקלינית - הראשונים התייחסו בעיקר למרכיב הנפילה במחלה, אך הזכירו גם את הפרכוסים[224], ואת איבוד ההכרה בזמן ההתקף[225].

חז"ל הבחינו בין נכפה שקבוע לו זמן, ובין נכפה שאין לו זמן קבוע[226].

תורשתיות מחלת הכפיון נחשבה כתורשתית, ולפיכך נקבע שלא ישא אדם אשה ממשפחת נכפים, והיינו דווקא אם הוחזקו שלוש פעמים שיבואו בניהם כך[227]. יש אומרים, שמשפחה נקראת משפחת נכפים רק אם המחלה חזרה שלוש פעמים[228]; ויש אומרים, שזה דווקא אם המחלה קרתה בבני משפחה רחוקים, אבל שתי אחיות שילדו שני צאצאים נכפים, הרי זו משפחת נכפים[229].

הדבקה בין הראשונים מצינו דעות שמחלת הכפיון היא מחלה מדבקת[230]. יש שציינו, שיש סכנה בקיום יחסי אישות עם נכפית[231], ואף שלא פירשו מה הסכנה, מסתבר שהתכוונו לאותה סכנה של הדבקה; ויש שכתבו, שאין מחלת הכפיון מחלה מדבקת[232], ועל פי חוות דעתם של הרופאים בזמנינו, אין הכפיון מחלה מדבקת כלל, ואינה מזיקה אפילו לאשת חיקו[233], ומכיוון שאין מדברי התלמוד כל ראיה להנחה שהכפיון היא מחלה מדבקת, ויש מחלוקת בזה בין הפוסקים, הרשות נתונה לקבל את דעת הרופאים בימינו, שקובעים בוודאות גמורה שאין זו מחלה מדבקת[234].

אבחנה אבחנת המחלה שלא בזמן התקף אפשרית רק על פי עדות השכנים שראו התקפים, ולעתים ניכרת המחלה על פניו של החולה[235]. יש לציין, שעל פי ידיעותינו הרפואיות כיום אכן נעשית האבחנה של כפיון על פי סיפור המאורעות ההתקפיים על ידי מי שראו אותם, בתוספת בדיקת רישום חשמלי של גלי המוח[236].

  1. פרטי דינים

כללי

הגדרה יש אומרים, שאפילו אם היה התקף אחד, ואפילו עבר זמן רב מאז אותו התקף, דינו כחולה נכפה[237]; ויש אומרים, שדווקא אם היו שלושה התקפים, הרי הוא מוגדר כנכפה[238].

יש מי שכתב, שאם עבר זמן רב מההתקף האחרון, ולא היו עוד התקפים, אין דינו כנכפה, אבל אם יש התקפים חוזרים, גם אם הם באים לעתים נדירות, הרי זה נכפה, ואין הבדל אם ההתקפים הם קלים או קשים[239].

בעצם האבחנה של מחלת הכפיון אין להבדיל בין הסוגים השונים, כגון אם ההתקפים הם כלליים או חלקיים, או אם יש נפילה לארץ, או שאין נפילה, אלא כל הסוגים הם בגדר מחלת הנכפה[240].

יש לציין, שמבחינה רפואית מקובלת הקביעה שהתקף בודד איננו הופך את האדם לחולה כפיוני, שכן יש אחוז מסויים באוכלוסיה, שסובל מהתקפים בודדים, ולא יהיו להם עוד התקפים; רק אם היו התקפים חוזרים, מגדירים את האדם כחולה כפיוני. ואמנם לעצם הגדרת החולה ככפיוני אין הבדל בין התקפים קלים לבין התקפים קשים, אבל יש הבדלים בין סוגי המחלות הכפיוניות בהתאם לאופי ההתקפים.

מעמדו ההלכתי הנכפה נחשב כעתים חלים עתים שוטה, כשהוא בריא, הרי הוא כפיקח לכל דבריו; וכשהוא חולה, הרי הוא כשוטה לכל דבריו[241].

פיקוח נפש יש אומרים, שחולה נכפה הוא במצב של סכנת נפשות, ודינו כחולה שיש בו סכנה[242]; ויש אומרים, שאין זה מצב של סכנה[243]. לשיטת הסבורים, שהנכפה הוא חולה שיש בו סכנה, נאמרו שני טעמים: הטעם האחד הוא, שחולה כזה בזמן התקף פרכוסי הוא במצב של סכנה, כי פעמים שהוא מסתכן ונופל לאש או למים[244], והיינו שאף שאין המחלה כשלעצמה מסוכנת, אבל היא יכולה להביא למצב של סכנה[245]; הטעם השני הוא, שמחלת הנכפה היא כמכה של חלל, ובמהותה היא מחלה שיש בה סכנה[246].

=

בענייני אורח חיים===


שליח ציבור חולה נכפה יכול להיות שליח ציבור בזמן שאינו בהתקף, ואפילו בימים נוראים, אלא אם כן אין זמן קבוע להתקפיו, ואין סיבה ידועה להתקפיו[247].

ברכת הגומל לאחר התקף כפיוני צריך לברך ברכת הגומל[248].

שבת לשיטת הסוברים שהנכפה הוא מצב של סכנה, מותר לחלל עליו את השבת.

יום הכיפורים לשיטת הסוברים שהנכפה הוא מצב של סכנה, מותר לו לקחת תרופות מתאימות אפילו ביום-הכיפורים[249]. ויש מי שכתב, שיתכן שיש להתיר לחולה כפיוני שיאכל כמה פעמים ביום הכיפורים פחות מכשיעור[250].

דעת רוב המומחים בנוירולוגיה שאין כל נזק לחולה כפיוני לצום, ואדרבה יש מצבי כפיון שהטיפול בהם הוא חיקוי למצב של צום (דיאטה קטוגנית). אכן, יש מיעוט חולים כפיוניים, שמצבי דחק ולחץ גורמים להם להתקף, והם צריכים לאכול פחות משיעור. וביחס לתרופות נוגדות-כפיון, אם החולה מטופל בקביעות בתרופות כאלו שזמן מחצית החיים שלהם (היינו זמן הפירוק שלהם בגוף) הוא קצר יחסית, ולפיכך עליהם לקחת את התרופות פעמיים או שלוש פעמים ביום, חייבים להמשיך בכך גם ביום הכיפורים, אבל אם הם נוטלים תרופות שזמן מחצית החיים שלהם ארוך יותר מ-24 שעות, יכולים הם לקחת את התרופה בערב יום הכיפורים בעת הסעודה המפסקת, ולחזור ולקחת את המנה הבאה בגמר הצום במוצאי יום הכיפורים.

פסח אכל כזית מצה בפסח והוא נכפה בעת שטותו, ואחר כך נתרפא, חייב לאכול שוב כזית מצה לאחר שנרפא[251], והיינו דווקא אם נרפא באותו לילה, שהרי למחרת אין עוד חובת אכילת מצה, ואין תשלומים למצווה זו[252].

=

בענייני יורה דעה===


שחיטה יש מי שכתב, ששוחט הסובל מהתקפים כפיוניים אסור לו לשחוט, ואפילו אחר עומד על גביו[253], אך רוב הפוסקים סבורים, שמותר לו להיות שוחט, בפרט אם יש שם שני שוחטים, או שאחר עומד על גביו ומשגיח עליו, או שהוא יודע להרגיש מתי יבוא התקף, ויזהר באותו זמן מלשחוט[254].

טיפולים סגוליים בעבר היו מקובלים דרכי ריפוי שונות ומשונות לחולים ניכפים, ושאלת ההיתר של הטיפולים הבאים נידונה בהלכה:

היה מקובל באופן סגולי שחולה נכפה היה הולך למקום שבו יש אדם מת קודם הקבורה, ולוקח את יד המת בידו, ואומר הלחש "קח ממני החולי שאינו מזיק לך, ולי אתה מטיב" - יש מי שהתיר לכהן נכפה לעשות סגולה כזו במת גוי, אם הכהן נטמא ממת ישראל באותו יום, ואפילו אם יש ספק אם רפואה זו היא בדוקה[255]; ויש מי שאסר[256].

השבעת הרוחות והשדים של הנכפה על ידי כמרים בהזכרת שמות עבודה זרה - אסורה[257].

קמיעות עם שמות - מותרים[258], אבל דווקא למניעת המחלה ולמניעת התקפים, אבל לא להתרפאות, משום שאסור להתרפא בדברי תורה[259], ומותר לצאת בשבת לרשות הרבים בקמיע של מומחה, היינו שכבר ריפא שלוש פעמים, ואפילו כשהמטרה היא מניעתית[260].

אכילת ביצת עוף טמא ושרץ העוף, ששרפו אותם והכינו מהם מרקחת - מותר, אך בתנאי שידוע שהרפואה היא בדוקה[261]; ויש מי שהסתפקו להתיר אפילו אם אין הרפואה בדוקה[262].

בעקרון יש להעיר, שלאור ידיעותינו כיום, שדברים אלו אינם מועילים לרפואת הנכפה, ומאידך יש תרופות יעילות למרבית החולים, הרי שהשימוש בטיפולים העממיים הנ"ל יהא אסור.

=

בענייני אבן העזר===


קידושין

מום לשידוכים מחלת כפיון ברורה היא סיבה לביטול השידוכים, אבל כשיש ספק אם אחד מהצדדים סובלים ממחלת הכפיון, או שהיתה עדות שאחד מהם סבל מכפיון בילדותו ונרפא - נחלקו הפוסקים אם זה עילה לבטל את השידוכים[263].

מום לקידושין אשה נכפית, אם יש לה עתים קבועים להתקפים, הרי זה מום שבסתר, כי היא נזהרת ביום זמנה מלצאת בין הבריות; ואם אין לה עתים קבועים, הרי זה מום שבגלוי[264]. אם היו לה עתים קבועים, הרי זה מקח טעות בקידושין, והפסידה כתובתה, ומכל מקום צריך הבעל להוכיח בעדים שהיה לאשה מחלה זו קודם הנישואין[265].

גירושין - אשה נכפית

נכפית לפני הנישואין אשה שהיה לה התקף לפני נישואיה, ובמשך שנה לא היו לה עוד התקפים, והתארסה, יכול הבעל לטעון שלא ידע שהיא נכפית, כי עבר זמן רב מאז ההתקף, ויוצאת בלא כתובה, אבל כופים עליה לקבל גט[266].

לעניין אם לא גילתה את מחלתה לפני הנישואין - ראה ערך קדושין וגרושין

נכפית אחרי הנישואין אשה שחלתה בכפיון אחרי הנישואין, והבעל טוען שאינו יכול לחיות עמה - רוב הפוסקים סבורים, שכופים עליה להתגרש, כי מצב זה הוא מום גדול, ולא חל על מצב זה חרם דרבינו גרשום שלא לגרש בכפיה[267]; יש אומרים, שיש מחלוקת אם מצב זה הוא עילה ברורה לכפיית גט, ולכן כיום אין לכפות גט גם באשה נכפית, אבל מכל מקום יכול הבעל למנוע ממנה שאר כסות ועונה[268]; ויש מי שאסר לגרש אשה נכפית גם בעת פקחותה, כדין עתים חלים עתים שוטה, שאסור לכמה דעות לגרשה, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר בעת שטותה[269].

כפיון ידוע אשה שנתקפה במחלת הכפיון, והבעל ידע שאשתו סובלת מכפיון, ובכל זאת המשיך לחיות עמה, והוא-הדין להיפך, כשהבעל חולה במחלת הכפיון והאשה ידעה על כך, ובכל זאת המשיכה לחיות עמו - יש אומרים, שבכך גילו דעתם שמחלו על המחלה, ולא יכולים עוד לגרש בעל כורחם[270]; יש אומרים, שגם אם הבעל המשיך לחיות עמה איזה זמן, אין אומרים שסבר וקיבל ומחל, אלא יכול לדרוש גירושין גם לאחר זמן[271], אך חייב לתת לה כתובתה[272]; ויש מי שכתבו לחלק בין נכפית במצב חמור, שהשתיקה אמנם אינה סימן למחילה, לבין נכפית במצב קל ומאוזן על ידי טיפול, שהשתיקה היא סימן למחילה[273].

מי שסבלה ממחלת הכפיון ונרפאה יש אומרים, שמכל מקום זה נחשב כמום, ויש לחשוש שמא יחזרו ההתקפים לקדמותם, ולכן יכולים לכוף לגרשה[274]; יש מי שחילקו, שאם חלתה קודם הנישואין, ולא ספרה לבעלה על כך, יכול בעלה לגרשה גם אם נרפאה מהמחלה, אבל אם חלתה לאחר הנישואין ונרפאה, אין לכופה להתגרש, ולא הפסידה כתובתה[275]; ויש מי שכתבו לחלק בין איש נכפה, שאין לכופו כל עוד אין עדות ברורה שהמחלה עדיין מקוננת בו, לבין אשה שיכולים לכופה גם בתנאים כאלו[276].

יש מי שכתבו, שחולה בכפיון שניתן לרפאותו בתרופות, אין לכפות גירושין[277].

חרם דרבנו גרשום יש מי שכתב, שגם לשיטת הסוברים שכופים אשה נכפית להתגרש, אין להתיר חרם דרבינו גרשום שיוכל בעלה של הנכפית לשאת אשה אחרת רק על סמך עצם האבחנה של מחלת כפיון, אלא צריך לדעת בבירור מה חומרת המחלה, ואם באמת היא בדרגה שאין הבעל יכול לסבול[278].

דרגת הכפיון יש דרגות שונות וחומרות שונות במחלת הכפיון, ויש לבית הדין להתחשב בכך כשבאים לכפות גירושין[279]. יש מי שכתבו, שאשה הסובלת מכפיון בצורה קלה, ומאוזנת היטב על ידי תרופות, ואין כל הפרעה במהלך החיים המשותפים, אין זה נחשב כמום באשה שמצדיק כפייתה לקבל גט, ואפילו אם יש סיכון קטן של תורשתיות[280].

גירושין - איש נכפה

איש שחלה בכפיון נחלקו הפוסקים אם כופים עליו לגרש את אשתו: יש אומרים, שכיוון שלא נמנה הכפיון בין המומים הגדולים באיש[281], ואשה מוכנה לקבל יותר את מומי הבעל[282], ואין מום זה נחשב כצער הגוף לאשה, וגם המום אינו מונע ממנו מלהוליד[283], אין כופים את הבעל לגרש את אשתו, אבל מכל מקום אין כופים אותה שתהיה עמו, הואיל ובאתה מחמת טענה[284]; יש אומרים, שמום הנכפה הוא מום גדול, וכופים את הבעל לגרש את אשתו[285], ובפרט אם הוא במצב שאינו יכול להרוויח לפרנסת ביתו[286]; ויש מי שכתבו, שמעיקר הדין היה מקום לכפות לגרש את אשתו, אלא שבגלל חומרת איסור אשת איש, ועל פי הכלל[287], שכל מקום שיש מחלוקת הראשונים, אין כופים גט, מחשש לגט מעושה - לא הסכימו לכוף[288].

בהפרעה לתשמיש יש מי שכתבו, שאם מחלת הכפיון מתגברת מחמת תשמיש המיטה, והתשמיש קשה עליו עד שמבטל מצות עונה, יש לכפות הגירושין, גם לשיטת הסוברים שבדרך כלל אין כופים במחלת הכפיון[289].

הסברים מצינו מספר הסברים בשיטת הפוסקים הסבורים שיש לכפות גט בחולה נכפה: יש אומרים, מפני שזו מחלה מדבקת, ומסכנת את האשה[290]; יש מי שכתבו, שהנכפה הוא מום קשה בגלל הנזק הנפשי שהתקפים כפיוניים גורמים לאלו שרואים זאת[291]; ויש אומרים שהנכפה הוא מום גדול, שאי אפשר לסובלו, ויש מקום לטענת "מאוס עלי" מחמת המחלה, ואשה שטוענת כך על בעלה הנכפה, אין בדבריה משום מורדת, ויכולה לקבל גט מבלי לאבד את כתובתה[292].

טענת "מאוס עלי" מתקבלת דווקא אם האשה באמת טוענת כך, וגם יש אמתלה לדבריה, אבל אם מסכימה לחיות עמו, אפילו מתוך חוסר ברירה, אין כופים על הבעל לגרשה[293]. יש מי שכתב, שטענת מאוס עלי היא דווקא בזמן התקף כפיוני, אבל שלא בזמן התקף, אם טוען שמאוס עליו, מקבלים טענתו, אבל אם לא טוען כך בעת שנודע לו על מחלת הכפיון, ורק אחר כך בא לטעון שמאוס עליו, אין מקבלים טענתו זו[294].

חיי אישות גם לשיטת הסוברים שאי אפשר לכוף בעל נכפה לגרש את אשתו, מכל מקום אין לכוף על אשתו לחיות עמו, ומקבלים טענתה שמאוס עליה, ואין לה דין מורדת[295]; יש מי שכתבו, שגם לשיטת יראי ההוראה שנמנעו מלכוף גט במצב כזה, בכל זאת יכול בית הדין לפסוק על החיוב לגרש בלבד, ולפי זה תוכל האשה לגור בנפרד מבעלה, והוא יהא חייב במזונותיה[296], ואין לחשוש לגט מעושה אם מחמת כך יבוא לגרשה[297]; ויש מי שכתב, שאמנם מתחילה אין לכוף על הבעל הנכפה לגרש את אשתו, ורשאית היא להיפרד ממנו אם אינה יכולה לסבול את מחלתו, ואם עברו שנתיים כשחיו בנפרד, ולא הסכים הבעל לתת לה גט, רשאי בית הדין לכופו בשלב זה[298].

=

בענייני חושן משפט===


עדות חולה נכפה פסול לעדות בעת כפייתו, בין אם הוא נכפה מזמן לזמן, או נכפה תמיד בלא עת קבוע; ובעת שהוא בריא, הרי הוא כשר, ובתנאי שלא תהיה דעתו משובשת תמיד, שהרי יש נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מטורפת עליהם, וצריך להתיישב בעדות הנכפים הרבה[299].

נהג נכפה יש חובה על רופא למסור מידע רפואי על חולה כפיוני לרשויות הרישוי לנהיגה כדי שיחליטו אם הוא רשאי לנהוג, או שיש לשלול את רשיונו, כי נהיגתו עלולה לסכן את עצמו ואת האחרים[300].

בעניינים עתידיים

כהן נכפה פסול לעבודה, אפילו אם ההתקפים הם לעתים נדירות וקבועות[301].

המוכר עבד או שפחה , ונמצא שהם נכפים, הרי זה מקח טעות[302].

תזאורוס לוגי

הערות שוליים

  1. ↑ ראה גם בחלק א, הע' 15 ואילך.
  2. ↑ תרגום יונתן ישעיה ס ד.
  3. ↑ רמ"א אבהע"ז קכא ז; רמ"א חו"מ ריא ב.
  4. ↑ מכשירין ה יא.
  5. ↑ תויו"ט ערכין א ג.
  6. ↑ איכה רבה ג לב.
  7. ↑ ערוך ע' גסס @, פיהמ"ש לרמב"ם ערכין א ג. כל הפירושים הללו מתכוונים למצב שבו הנוטה למות משמיע קולות רמים במהלך נשימתו בגין הפרשות במערכת הנשימה. מצב זה מכונה death rattle.
  8. ↑ תפא"י ערכין א ג. וראה בשו"ת צמח צדק החדש סי' נט אות ה.
  9. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם אהלות א ו.
  10. ↑ פרישה יו"ד סי' שלט סק"ה. וראה בשו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עה אות ה, שסמך על הגדרה זו.
  11. ↑ רא"ש מו"ק פ"ג סי' צז.
  12. ↑ מרדכי מו"ק פ"ג.
  13. ↑ ס' חסידים סי' רלד.
  14. ↑ הרב ג.א. רבינוביץ, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' קב ואילך. וראה להלן בהערות הבאות.
  15. ↑ שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עג אות ג. וראה גם בשו"ת בית אב"י חחו"מ סי' קנג.
  16. ↑ שמעתי מפי הגרש"ז אויערבאך. וראה א. שטינברג, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 424 ואילך. וראה בטושו"ע אבהע"ז קמא סח, שכל אדם בין שמונים שנה למאה שנה - דינו כגוסס, ויש לומר שזה דווקא לעניין גיטין, ואולי דווקא בזמנם, וי"ל.
  17. ↑ הגר"י קנייבסקי בקריינא דאגרתא, מכתב קצ.
  18. ↑ משנה ערכין א ג; ס' חסידים סי' רלד; רמ"א אבהע"ז קכא ז. וצ"ע על הגר"א בביאורו למשנה אהלות א ו, שכתב שגוסס אין דעתו צלולה, וכן בשו"ת עמוד הימיני סי' לב אות ב, כתב שהגוסס הוא נטול כל חושיו.
  19. ↑ שמחות א א; רמב"ם אבל ד ה; טושו"ע יו"ד שלט א.
  20. ↑ ש"ך יו"ד סי' שלט סק"ח. וראה בשו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עה אות ה, בביאור הדברים.
  21. ↑ ראה גיטין כח א; נזיר מג א; שבועות לג א; ערכין יח א; רמב"ם ערכין א יג; ש"ך יו"ד סי' רכח סקכ"ב. וראה קרבן נתנאל על הרא"ש גיטין פ"ג אות מ, שיתכן שיש גוססים שאין רובם למיתה, עיי"ש.
  22. ↑ ראה להלן הע' 80-81.
  23. ↑ תוס' קידושין עח ב ד"ה לא צריכא, בדעה א; רבנו יואל מבונא - הובא ע"י רשב"א, ר"ן, ומרדכי גיטין ע ב, רא"ש קידושין פ"ד סי' טו, ס' התרומה סי' קל; תוס' ר"י הזקן קידושין עח ב, בשם בעל התרומה; רש"י קידושין עח ב ד"ה כשהוא; ר"ח - הובא בראשונים הנ"ל, ובטור אבהע"ז סי' קכא. וראה בשו"ת אגרות משה חחו"מ ח"א סי' סא.
  24. ↑ תוס' קידושין שם, דעה ב; ר"י - הובא ברא"ש קידושין שם, רשב"א, ר"ן, ומרדכי גיטין שם, סמ"ג עשין נ; ר"ן מו"ק פ"ג; רשב"ם ב"ב קכז ב; המחבר באבהע"ז קכא ז. וראה פחד יצחק ע' גוסס @.
  25. ↑ מרדכי גיטין שם; סמ"ג שם; סמ"ק סי' קפד; רמ"א אבהע"ז קכא ז, בשם י"א; ב"ש שם סק"י.
  26. ↑ ב"י אבהע"ז סי' קכא, בשם הר"י ורא"ש קידושין שם; רבנו ירוחם נכ"ד ח"ד; המחבר אבהע"ז קכא ז. וראה ב"ח שם; גט פשוט שם סקל"ב.
  27. ↑ ראה שבת קנא א-ב; רמב"ם שבת כו כ; טושו"ע או"ח שיא ז.
  28. ↑ הפרטים דלהלן נימנו בשמחות א ב; שבת קנא ב; רי"ף ור"ן מו"ק פ"ג; רמב"ם אבל ד ה; רמב"ן, תורת האדם, עניין הפטירה; טושו"ע יו"ד שלט א.
  29. ↑ אם הגירסה היא מאמצין או מעמצין - ראה דקדוקי סופרים שבת קנא ב. וראה שבת עז ב.
  30. ↑ שו"ת הריב"ש סי' קיד; רמ"א יו"ד שלט א.
  31. ↑ ב"י שם. וראה ב"ח שם.
  32. ↑ כך היא הגירסא במס' שמחות א ד. דין זה מוזכר ברי"ף מו"ק פ"ג; רמב"ם אבל ד ה; ש"ך יו"ד סי' שלט סק"ה; חכמת אדם קנא יד.
  33. ↑ איסור נגיעה בגוסס לא מוזכר כלל בטושו"ע. וראה בדרישה על הטור יו"ד סי' שלט, שהאריך בזה. וראה בשו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עג אות ג, שאוסר נגיעה בגוסס, אך מהמשך תשובתו משמע לכאורה שלא מדבר על נגיעה ממש, אלא על קירוב מותו של גוסס, עיי"ש. וראה בס' תורת הרפואה, עמ' 70. וכן שמעתי מהגרש"ז אויערבאך, שאין לאסור נגיעה בגוסס.
  34. ↑ תפא"י סוף יומא, בבועז אות ג.
  35. ↑ שו"ת באר משה ח"ח סי' רלט-רמג. וראה בע' נתוח המת.
  36. ↑ הגרש"ז אויערבאך, והגר"ש וואזנר, הובאו דבריהם בחוב' אסיא, נה, תשנ"ה, עמ' 45-43.
  37. ↑ ראה ע' נוטה למות @, 149 ואילך.
  38. ↑ ט"ז ונקודות הכסף יו"ד שלט סק"ב. וראה מאמרו של הרב ג.א. רבינוביץ, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' קב ואילך.
  39. ↑ ראה - ס' חסידים סי' תשכג; שלטי גבורים על הרי"ף מו"ק פ"ג; רמ"א יו"ד שלט א.
  40. ↑ נשמת אברהם חיו"ד סי' שלט סק"ג.
  41. ↑ ראה תשובתו של הרב י. זילברשטיין, ספר אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 80-81. ומכל מקום כתב שם, שאם אחות רואה שנוהגים כך, וסבורה שמחאתה לא תישמע, ואדרבה יש חשש שיקפחו את פרנסתה, אין עליה חובה למחות. וראה השגותיו של י. לויט, חוב' אסיא, נו, תשנ"ו, עמ' 20 ואילך, ותשובותיו של הרב זילברשטיין, אסיא, שם, עמ' 27 ואילך.
  42. ↑ שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתעב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ג אות טז, על פי שו"ת שבות יעקב ח"א חאו"ח סי' יג, ושו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלח. ודלא כמו שכתב הרב צ. שכטר, חוב' אסיא, מט-נ, תמוז תש"ן, עמ' 119 ואילך. וראה עוד בשו"ת חמדת צבי ח"ג סי' מו. אך לפי התפא"י לעיל הע' 34, לא משמע כן. וראה בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' עה, שבגוסס אם יש חשש שמקרב מיתתו, ולא עושה כן כדי לרפא אותו לגמרי, זה וודאי כשופך דמים, וחוששים במצב כזה לחיי שעה. לעומת זאת בח"א סי' יג כתב השבו"י עצמו, שמחללים שבת בטיפול בגוסס, אף כדי למנוע ממנו גסיסה לפי שעה, למרות שיש חשש שמקרב מותו על ידי הזזתו, וראה בשו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ז, שנשאר בצ"ע בזה.
  43. ↑ ראה ע' כהן הע' 89 ואילך. וראה תוס' ב"מ קיד ב ד"ה אמר, שאליהו שהיה כהן היה מותר להיטמא לנער המת כדי להחיותו, ומשום פיקוח נפש.
  44. ↑ ראה להלן הע' 67 ואילך.
  45. ↑ ס' חסידים סי' תשכד; חי' רעק"א יו"ד סי' שלט; קיצושו"ע קצד ב - והוא קודם להצלת ספרי קודש.
  46. ↑ תנחומא, משפטים, ג; שם, שמיני, ו; שמות רבה, ל יח; ויקרא רבה יג ב; קהלת רבה ה ד.
  47. ↑ ס' חסידים סי' רלד; מעבר יבק שפתי צדק פכ"ו. ובמקור חסד על ס' חסידים שם כתב - ושמעתי שמרן החת"ס זצ"ל ברגעיו האחרונים אמר להגיש לו לשתות, אם כי כבר היתה השתיה קשה לו, ובירך ברכת שהכל; כמו כן שמעתי על צדיקים ואנשי מעשה שנהגו כן, שביקשו לשתות ברגעיהם האחרונים, וברכו ברכת שהכל.
  48. ↑ הרב י. זילברשטיין, אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 80 ואילך.
  49. ↑ תהלים כט, על פי כתובות קד א.
  50. ↑ ס' חסידים סי' תקס; רבנו ירוחם נתיב כח ח"א. וראה במקור חסד על ס' חסידים שם, ובס' פני ברוך, סי' ז הע' 31, בעניין ברכת על נטילת ידיים.
  51. ↑ רמ"א יו"ד שלט ד; מעבר יבק מאמר ה פכ"ח.
  52. ↑ ס' חסידים סי' תשמב; חי' רעק"א על יו"ד סי' שלט.
  53. ↑ מעבר יבק שפתי רננות פ"ג; קיצושו"ע קצד ד; ערוה"ש יו"ד שלט ח; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונט' רמת רחל סי' לד.
  54. ↑ מעבר יבק מאמר ה פכ"ז.
  55. ↑ גשר החיים ח"א פ"ב סע' ב-ו.
  56. ↑ מעבר יבק שפתי רננות פ"ו.
  57. ↑ מעבר יבק שפתי רננות פ"ד.
  58. ↑ כל בו על אבלות ח"א עמ' 22, בשם תקנות חברא קדישא דק"ק ניקלשבורג.
  59. ↑ גשר החיים ח"א פ"ב סע' ב-ז.
  60. ↑ מעבר יבק מאמר א פכ"ד; ס' חסידים סי' תמח, ובמקור חסד שם.
  61. ↑ מעבר יבק שפת אמת פט"ו; פחד יצחק ע' גוסס @; גשר החיים ח"א פ"ב ס"ג.
  62. ↑ מעבר יבק שפתי צדק פכ"ו.
  63. ↑ פני ברוך סי' ז סט"ו. וראה עוד מנהגי אמירות בגשר החיים שם, ובס' פני ברוך, סי' ז הע' 55.
  64. ↑ גשר החיים ח"א פ"ב ס"ג.
  65. ↑ ערוה"ש או"ח רפח יז.
  66. ↑ שו"ת נחלת שבעה סי' לט וסי' עח. וראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונ' רמת רחל סי' יח.
  67. ↑ תוס' נידה מד א ד"ה איהו, וראה חיד' מהר"ץ חיות שם; שו"ת תרומת הדשן סי' נח; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' יג; א"ר או"ח סי' שכט סק"א; פרמ"ג או"ח סי' שכט במ"ז סק"ב; ברכ"י או"ח סי' שכט אות ד; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלח; ביאוה"ל סי' שכט ס"ב; שו"ת פרי השדה ח"ב סי' יז; מנ"ח סוף מוסך השבת; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונ' רמת רחל סי' כח; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ג אות טז; ילקוט יוסף ח"ד שבת כרך ד סי' שכט ס"ב. וראה בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' סה.
  68. ↑ וראה ע' חרש הע' 105 ואילך.
  69. ↑ גליון מהרש"א יו"ד סי' שכט.
  70. ↑ שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' פו; שו"ת ישיב משה סי' נ, בשם הגרי"ש אלישיב.
  71. ↑ כנה"ג או"ח סי' של; שו"ת בית יעקב סי' נט. וראה קרבן נתנאל על הרא"ש יומא פ"ח סי' יג אות כ; תורת הרפואה עמ' 57 ואילך (הרב ש. גורן, מאורות, 2, תש"מ, עמ' 28 ואילך); לוית חן סי' צד; ילקוט יוסף ח"ד שבת כרך ד סי' שכט הע' ב.
  72. ↑ מחצית השקל או"ח סי' שכט סק"ד; שערים המצויינים בהלכה סי' צב סק"ב.
  73. ↑ ראה לעיל הע' 16.
  74. ↑ אהלות א ו, ובפיהמ"ש והרע"ב שם.
  75. ↑ גיטין כח א; רמב"ם תרומות ט ג.
  76. ↑ רמב"ם שם; רדב"ז על הרמב"ם שם.
  77. ↑ יש"ש ב"ק פ"א סי' ל. וראה בחי' רעק"א יו"ד סי' שה סי"ב, שנסתפק בגוסס בידי אדם.
  78. ↑ ערכין ו ב; רמב"ם ערכין א יג. וראה בתוס' ר"י הזקן קידושין עח ב.
  79. ↑ אור שמח ערכין שם.
  80. ↑ ערכין ו ב. וראה בלח"מ ערכין א יג. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ע' גוסס הע' 123.
  81. ↑ ראה משל"מ ערכין א יג; צפנת פענח שם; גט פשוט סי' קכא סקל"ב. וראה באנציקלופדיה תלמודית, שם, הע' 126-124.
  82. ↑ רא"ש מו"ק פ"ג סי' צז; מרדכי שם סי' תתסד; טושו"ע יו"ד שלט ב. וראה בס' פני ברוך סי' ז הע' 6.
  83. ↑ חי' רעק"א יו"ד סי' שלט ס"ב; שו"ת משכנות יעקב חיו"ד סי' סט. וראה בפת"ש יו"ד סי' שלט סק"ג.
  84. ↑ אהלות א ו; נזיר מג א; רמב"ם טומאת מת א טו; טושו"ע יו"ד שע א.
  85. ↑ נזיר מג א.
  86. ↑ בה"ג הל' טומאת כהנים; שאילתות סי' קג; רי"ף, הל' טומאה; האשכול ח"ב עמ' 178; ב"י יו"ד סי' שע, בשם הנמוק"י מו"ק כו ב; רמ"א שם, בשם יש מתירים.
  87. ↑ רא"ש סוף הל' טומאה; יראים השלם סי' שכב; או"ז ח"ב סי' תכו; ראבי"ה הל' טומאת כהנים; הג"א מו"ק פ"ג סי' עה; מרדכי סוף מו"ק; טור והמחבר יו"ד שם; ב"ח שם; ש"ך שם סק"ג. וברמ"א שם כתב 'וטוב להחמיר'. וראה עוד בקרן אורה נזיר ד ב; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סה אות ה; העמק שאלה, שאילתא קג סק"י; תו"ת במדבר פ"ו אות נט.
  88. ↑ תוס' הרא"ש נזיר מג א.
  89. ↑ ש"ך שם סק"ד; חכמת אדם קנא יג. וראה בשו"ת באר משה ח"ח סי' רלט סק"ג, מה שתמה על כך.
  90. ↑ הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' שלט סק"ד.
  91. ↑ פי' הרא"ש נזיר ד ב, בנזיר, ובקרן אורה שם - שהוא-הדין בכהן.
  92. ↑ תוס' נזיר ד ב ד"ה דילמא; שטמ"ק שם, בשם הרא"ש.
  93. ↑ קרן אורה נזיר מג א. וראה פרטי דינים בנידון באנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ע' גוסס, עמ' שצז-שצח.
  94. ↑ כל בו על אבלות פ"ה סי' ד ס"ב.
  95. ↑ הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד סוף חיו"ד.
  96. ↑ שמחות א א. וראה עוד בע' אברים ורקמות, חלק ד.
  97. ↑ שו"ת הרא"ש כלל לב סי' ו.
  98. ↑ טיב קידושין אבהע"ז סי' לז סק"ב, הובא באוצה"פ סי' לז סק"ג אות ב.
  99. ↑ פתחי עזרה שם סק"ג, הובא באוצה"פ שם.
  100. ↑ פתחי עזרה שם. וראה להלן בהערות הבאות.
  101. ↑ ראה לעיל הע' 22 ואילך.
  102. ↑ שו"ת הרשב"א ח"ב סי' שכז; רא"ש קידושין פ"ד סי' טז, בדעת רבנו יואל. וראה קצוה"ח סי' קפח סק"ב וסי' רנ סק"ח.
  103. ↑ רשב"א, ר"ן ומרדכי גיטין ע ב, בדעת רבנו יואל.
  104. ↑ ראה לעיל הע' 22 ואילך.
  105. ↑ ראה שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' אלף לד (תרח); ש"ך יו"ד סי' שלט סק"א; חכמת אדם קנא יג. וראה עוד ב"ב קכז ב, וברשב"ם שם.
  106. ↑ שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' רו; ערוה"ש אבהע"ז קכא לב. וראה עוד בדיני גירושין בגוסס בשו"ת קול מבשר ח"א סי' עב; שו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' ל.
  107. ↑ גיטין כח א; רמב"ם גירושין ו כח; טושו"ע אבהע"ז קמא סח. וראה בקרית ספר על הרמב"ם שם. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך יד, ע' חזקת חיים, הע' 70.
  108. ↑ ראב"ן גיטין שם; נחלת שבעה ח"ב סי' לט. וראה קרבן נתנאל על הרא"ש גיטין פ"ג אות מ.
  109. ↑ טושו"ע אבהע"ז קמא סח.
  110. ↑ תוס' יבמות לו ב ד"ה הא; שם קכ ב ד"ה למימרא; תוס' בכורות כ ב ד"ה חלב; רא"ש בכורות פ"ג סי' ב. וראה בשו"ת שאילת דוד סי' ז בהגהה, ובאוצה"פ סי' יז סקרנ"ז, אות כב, הע' ב-ג, שאין לדין זה מקור פשוט בש"ס.
  111. ↑ ראה באריכות שיטות הפוסקים באוצה"פ סי' יז סקרנ"ז אות' כד-כו. וראה בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' מא ענף ד.
  112. ↑ תוס' יבמות קכ ב ד"ה למימרא; ב"ש שם. וראה מה שתמהו על זה בס' ישרש יעקב, יבמות שם; שו"ת צמח צדק החדש חאבהע"ז סי' נט. וראה באריכות באוצה"פ סי' יז סקרנ"ז, אות כח.
  113. ↑ ב"ש שם.
  114. ↑ שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סוסי' נט; פת"ש אבהע"ז סי' יז סקקל"א; שו"ת שאגת אריה החדשות סי' א; ערוה"ש אבהע"ז יז רח. וראה באריכות באוצה"פ סי' יז סקרנ"ז אות כב.
  115. ↑ יבמות קכ א; רמב"ם גירושין יג יח; טושו"ע אבהע"ז יז לא. וראה באריכות באוצה"פ שם.
  116. ↑ שו"ת הרשב"א סי' אלף רמג. הובא בב"ש סי' קמח סק"ו.
  117. ↑ ס' דבר הלכה, בשו"ת בסוף הספר סי' ד. וראה בשו"ת נובי"ק חיו"ד סי' סט.
  118. ↑ אהלות א ו; שמחות א א; טושו"ע אבהע"ז קנו ג. וראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"א סי' כג-כה.
  119. ↑ שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קמז. וראה רמ"א אבהע"ז קנז ד.
  120. ↑ ראה לעיל הע' 22 ואילך.
  121. ↑ ראה לעיל הע' 22 ואילך.
  122. ↑ ראה ש"ך יו"ד סי' שלט סק"א; חכמת אדם קנא יג.
  123. ↑ שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' אלף לד (תרח). וראה עוד ב"ב קכז ב, וברשב"ם שם.
  124. ↑ ראה המחבר חו"מ רנ ו; רמ"א אבהע"ז קכא ז, ובנו"כ שם. וראה בכל השיטות בס' דיני ממונות ח"ג עמ' קכו.
  125. ↑ מחנה אפרים הל' זכייה ומתנה סי' טז, על פי ב"ב קלז א.
  126. ↑ שו"ת הרשב"א, ח"ב סי' שכז, הובאו דבריו בב"י חו"מ סי' רנז.
  127. ↑ נתה"מ סי' רמח ביאורים סק"י.
  128. ↑ שמחות א א. וראה בפירוש נחלת יעקב שם. ולעניין זמן חלות הירושה אם הוא "לאחר גמר מיתה" או "עם גמר מיתה", ומה הגדרת זמנים אלו - ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כה, ע' ירושה עמ' קכז-קכח.
  129. ↑ נמוק"י ב"ב פ"ח; רמ"א חו"מ רעז ג.
  130. ↑ סנהדרין עח א; רמב"ם רוצח ב ז. וראה בשו"ת שרידי אש ח"ג סי' קכז.
  131. ↑ סנהדרין שם, מחלוקת תנאים; רמב"ם שם. וכתב במנ"ח מ' לד, שזה גזירת הכתוב, שכיוון שכבר נעשה בו מעשה הממית, דינו כמת, וההורגו פטור. וראה באור שמח שם, שמדין מלך ישראל חייב מיתה, ויכול המלך להורגו, וראה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' סו. וראה בשיטמ"ק נזיר ד ב, בשם הרא"ש, שמשמע מדבריו, שגוסס בידי אדם נחשב יותר כחי מאשר גוסס בידי שמים, וכבר תמהו עליו האחרונים, שמגמ' סנהדרין שם משמע, שגוסס בידי אדם נחשב כגברא קטילא, מה שאין כן גוסס בידי שמים - ראה שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלח; הגה' מהר"ץ חיות נזיר שם; שו"ת באר משה ח"ח סי' רלט, וסי' רמא; אוצה"פ סי' יז סקרנ"ז, אות כח, הע' א.
  132. ↑ ראה ע' טרפה הע' 106 ואילך.
  133. ↑ שמחות א א; ירושלמי גיטין ז א.
  134. ↑ משל"מ פסולי המוקדשין ד יד.
  135. ↑ ב"ב קמו ב; רמב"ם זכיה ומתנה ח ב; טושו"ע חו"מ רנ ה.
  136. ↑ ב"י חו"מ סי' רנ.
  137. ↑ הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חחו"מ סי' רנ סק"ג.
  138. ↑ ראה כתובות ב ב, ורש"י שם ד"ה דילמא; רמב"ם גירושין ט כ; שו"ת מהר"ם לובלין סי' קכג; ערוה"ש אבהע"ז קמה א. על נוסח הגט המיוחד הזה, על זמן חלותו, על דינה של האשה בין נתינת הגט לבין מות הבעל, ועל הדין אם הבריא הבעל מחוליו - ראה בפירוט באנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ע' גט שכיב מרע, עמ' תשמב ואילך.
  139. ↑ תוס' גיטין ע ב ד"ה התם; טושו"ע אבהע"ז קכא ד; ח"מ שם סק"ד; ב"ש שם סק"ה. וראה בערוה"ש אבהע"ז קכא טו.
  140. ↑ ראה ע' אלם הע' 27 ואילך.
  141. ↑ רמ"א אבהע"ז קכא ד.
  142. ↑ ס' העיטור ח"א מאמר ז, הובא בטור וב"י שם.
  143. ↑ ב"י שם; ב"ש שם סק"ה.
  144. ↑ גיטין עז ב; תוס' שם ד"ה ותיזיל; טושו"ע או"ח שלט ד; שם תקכד ב; שם אבהע"ז קלו ז.
  145. ↑ גיטין סה ב; רמב"ם גירושין ב יב; טושו"ע אבהע"ז קמא טז.
  146. ↑ ב"ב קנא א; שם קנו א; גיטין טו א; רמב"ם זכיה ומתנה ח ב; טושו"ע חו"מ רנ א. על תוקפה ומקורה של מתנת שכיב מרע - ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, ע' דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים, עמ' קטו-ז.
  147. ↑ סמ"ע סי' רנ סק"ג.
  148. ↑ ב"ב קנו ב, מחלוקת; רמב"ם וטושו"ע שם.
  149. ↑ ב"ב קלז א; רמב"ם זכיה ומתנה ח ח; שם יב י; טושו"ע חו"מ רמח ד; שם רנב א. וראה בקצוה"ח סי' רנ סק"א, במחלוקת הראשונים אם המתנה נקנית למפרע משעה שציווה, או דווקא לאחר מותו.
  150. ↑ תוס', רשב"א ותוס' הרא"ש גיטין יד ב; שו"ת הרשב"א ח"ז סי' קעז; רי"ו מישרים נכ"ח ח"א; טושו"ע חו"מ קכה ב.
  151. ↑ תוס' ורשב"א, גיטין שם. וראה אבן האזל זכיה ומתנה ט יג.
  152. ↑ שו"ת תרומת הדשן סי' שנ; שו"ת דברי ריבות סי' קכח; קצוה"ח סי' רנ סקי"ט.
  153. ↑ בה"ג סוף הל' נידוי; שו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' מד; ב"ש סי' ק סקי"ג.
  154. ↑ נמוק"י ב"ב קמט א.
  155. ↑ תוס', רשב"א ותוס' רא"ש, גיטין יד ב; טושו"ע חו"מ קכה ט. וראה עוד שו"ת מהרי"ט ח"ב חחו"מ סי' עד; קצוה"ח סי' רמח סק"ט וסי' רנ סק"א; נתה"מ סי' רנ סק"א וסקכ"ב.
  156. ↑ ב"ב קנא ב; רמב"ם זכיה ומתנה ח טו; טושו"ע חו"מ רנ ד. בשיעור השיור נחלקו ראשונים - ראה סיכום דעותיהם באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' קכא.
  157. ↑ משנה פאה ג ז; ב"ב קנא ב; רמב"ם שם ח טז-יז, וראב"ד שם; טושו"ע שם רנ ז.
  158. ↑ רא"ש ב"ב פ"ט סי' יח; רמ"א שם ה, בשם י"א; סמ"ע סי' רמב סקי"א.
  159. ↑ רמב"ם זכיה ומתנה ח ב; טור וב"י שם, בדעתו.
  160. ↑ ב"י ופרישה שם אות י, בדעת ר"ש בן חפני.
  161. ↑ ב"ב קמז ב; רמב"ם זכיה ומתנה י טז; טושו"ע חו"מ רנג כא. וראה באנציקלופדיה תלמודית, שם, פרטים נוספים בדיני קנין שכיב מרע. וראה מאמרו של ח. פוברסקי, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' קצא ואילך, על מהותה ותחולתה של צוואת שכיב מרע.
  162. ↑ סנהדרין כט ב; רמב"ם זכיה ומתנה י ג; טושו"ע חו"מ רנה ב.
  163. ↑ לח"מ טוען ונטען ז א; ש"ך שם סקל"ד.
  164. ↑ תומים שם סקי"ט.
  165. ↑ ב"ב קעד ב; רמב"ם זכיה ומתנה י ג; טושו"ע חו"מ רנה ב. וראה בסמ"ע שם.
  166. ↑ === גשר החיים ח"א פ"א.
  167. ↑ גשר החיים שם.
  168. ↑ חכמת שלמה יו"ד סי' קנה ס"א, הובא בדרכ"ת שם סק"ו; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עה אות ב. וראה בשו"ת וישב משה ח"א סי' עה, מה שהקשה על דברי החכמת שלמה.
  169. ↑ שו"ת משפט כהן סי' קמד אות ג. וכן משמע משו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' לו.
  170. ↑ ביאוה"ל סי' שכט ס"ד ד"ה אלא. וראה רש"י ע"ז כז ב ד"ה חיי שעה, שכתב שהוא יחיה יום או יומיים. אך כבר הסבירו האחרונים שהוא לאו דווקא - ראה שו"ת אחיעזר ח"ב סי' טז; שו"ת משפט כהן שם; שו"ת אגרות משה שם.
  171. ↑ תוס' ע"ז כז ב ד"ה לחיי שעה; ריטב"א ע"ז שם.
  172. ↑ יומא פה א. וראה להלן הע' 175 ואילך.
  173. ↑ ראה תוס' ע"ז שם; רמב"ן תורת האדם, שער הסכנה; שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' עה. זאת על פי המבואר במל"ב ז ד, בעניין ארבעת המצורעים, שאמרו 'לכו ונפלה אל מחנה ארם, אם יחינו נחיה, ואם ימיתנו ומתנו', וראיה זו מובאת בגמ' ע"ז כז ב (ארבעה אלו היו גיחזי ושלושת בניו, וראה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' לו, והערת הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם, חיו"ד סי' קנה, הע' 14, בעניין הלימוד הזה); ועל פי ע"ז כז ב, בעניין התרפאות מגוי. וראה באריכות בשו"ת משפט כהן סי' קמד אות ג. וראה עוד בע"ע נתוחים; סכון עצמי.
  174. ↑ תפא"י סוף יומא, בבועז. וראה בנידון בשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' עב. וראה באריכות במאמרו של הרב י. דיק, אסיא, נג-נד, תשנ"ד, עמ' 48 ואילך. וראה עוד בע' קדימויות בטיפול רפואי, הע' 90 ואילך.
  175. ↑ יומא פה א; רמב"ם שבת ב יח; טושו"ע או"ח שכט ד.
  176. ↑ ערוה"ש או"ח שכט ט.
  177. ↑ שו"ת תשב"ץ ח"א סי' נד.
  178. ↑ יד המלך, רמב"ם שם; ביאוה"ל סי' שכט ס"ד ד"ה אלא. וראה מה שכתב הרב י. זילברשטיין, בשבילי הרפואה, א, תשל"ט, עמ' עד ואילך.
  179. ↑ מ"ב בביאוה"ל סי' שכט ד"ה אלא. וראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' רמה, ושם חאו"ח סי' פג.
  180. ↑ באוה"ל שם.
  181. ↑ רבנו יהונתן מלוניל, גנזי הראשונים, יומא עמ' פו; מאירי יומא פה א; גליון הש"ס יומא שם. וראה בשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' לח, שהקשה למה מחללים שבת על מי שנותרה לו שעה אחת לחיות, הרי לא יוכל לשמור שבתות הרבה, וראה מה שהשיג עליו בביאוה"ל סי' שכט ד"ה אלא; וראה באור החיים שמות לא יג, שמחללים שבת רק כדי שישמור שבתות הרבה, וראה מה שהשיג עליו בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונ' רמת רחל סי' כח; שם ח"ח סי' טו פ"ג. וראה עוד בשו"ת פרי השדה ח"ב סי' יז, שדברי האור החיים מכוונים על מומר להכעיס. וראה עוד בלוית חן סי' צג, ובילקוט יוסף ח"ד שבת כרך ד סי' שכט הע' ד.
  182. ↑ מנ"ח סוף מוסך השבת, ד"ה והנה. וראה אור החיים שמות לא יג.
  183. ↑ ראה שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קעט; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ג.
  184. ↑ פרמ"ג או"ח סי' שכט בא"א סק"ד.
  185. ↑ באוה"ל סוסי' שכט. וראה מה שכתב הרב ח.ד. הלוי, תחומין, ב, תשמ"א, עמ' 297 ואילך.
  186. ↑ גיטין ע ב; רמב"ם גירושין ב יג, וראה בהגמ"י שם; טושו"ע אבהע"ז קכא ח. וראה באוצה"פ לסי' יז סל"א, בהגדרת מצבים אלו.
  187. ↑ שו"ת הרא"ש כלל נד סי' ב; רמ"א אבהע"ז סא א. וראה בנו"כ שם.
  188. ↑ ראה ע' עצבים, מערכת ה-, הע' 2-1.
  189. ↑ היפוקרטס כתב ספר על המחלה בשם זה. המחלה נקראה כך על ידי מרבית רופאי יוון וחכמיה, כולל אפלטון, ארטיאוס, וסורנוס.
  190. ↑ morbus major; grand mal.
  191. ↑ ראה Pliny, Historia Naturalis, 28, 35 Vol. 4, p. 162.
  192. ↑ epilepsy. מקור המילה ביוונית - epilambanein, שפירושו אחיזה ותקיפה פתאומית, המבוססת על האמונה העתיקה שההתקף נגרם על ידי כוחות מגיים חזקים האוחזים ומטלטלים את הנכפה - ראה Celsus, De Medicina, III, 23, 7; או שמקורו בשתי מילים - epi = מעל; lesis = נגע, היינו הנגע מצוי למעלה, בראש.
  193. ↑ מובאת קללה בפי היהודים בימי הביניים - "הבורא יתן לך חולי נופל".
  194. ↑ ראה Elferink JGR, Epilepsia 40#, July 1999.
  195. ↑ פרטים היסטוריים נוספים על הנושא ראה - Temkin O: The Falling Sickness, 1971.
  196. ↑ The National Hospital for the Paralysed and Epileptic.
  197. ↑ Hughlings Jackson.
  198. ↑ Gowers WR: Epilepsy and Other Chronic Convulsive Diseases.
  199. ↑ electro-encephalo-gram = EEG.
  200. ↑ Hans Berger.
  201. ↑ aura.
  202. ↑ ictus.
  203. ↑ post-ictal.
  204. ↑ על תולדות הניתוחים לטיפול במחלת הכפיון ראה - Feindel W, et al, In: Greenblatt SH, Dagi TF, Epstein MH (eds), A History of Neurosurgery, American Association of Neurological Surgeons, 1997, Chapter 23.
  205. ↑ ראה פיהמ"ש לרמב"ם בכורות ז ה; רש"י בכורות מד ב ד"ה נכפה.
  206. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם גיטין ז ה; פרקי משה, מאמר ג; ערוך, ע' בן נפיל.
  207. ↑ משנה גיטין ז א.
  208. ↑ משנה יומא ח ו.
  209. ↑ רמב"ם בפיהמ"ש שם. וראה ע' מחלות הע' 63 ואילך והע' 183 ואילך.
  210. ↑ Preuss J, Biblical and Talmudic Medicine (Trans. F. Rosner), p. 299.
  211. ↑ נפל וגלוי עינים - במדבר כד טז.
  212. ↑ ויפל ערם כל היום ההוא - שמו"א יט כד.
  213. ↑ ראה ע' שוטה הע' 52 ואילך.
  214. ↑ רמב"ם, פרקי משה, מאמר כה. זו היתה שיטת גלינוס. וראה רש"י שבת סא א ד"ה נכפה, שמשמע שהמחלה באה מהמוח.
  215. ↑ רמב"ם פרקי משה מאמר טו; שם כה; פיהמ"ש לרמב"ם גיטין ז א.
  216. ↑ רש"י בכורות מד ב ד"ה נאלא (וראה רש"י תענית כב ב ד"ה מפני); שו"ת דבר שמואל (שמואל אבוהב) סי' שנט; דרכ"ת יו"ד סי' קנה סק"ח; שו"ת חיים ביד סי' לד. ממקורות תלמודיים משמע ששדים הם גורמי המחלה - ראה גיטין ע א; ר"ה כח א; ויקרא רבה כו ה. ואמנם מצינו בספרות היהודית-עממית הצעות טיפוליות שונות לנכפים המבוססות על ההנחה שסיבת הכפיון היא שדים - ראה בספר Zimmels HJ, Magicians, Theologians, and Doctors, p. 130; שו"ת שער אפרים, סי' צ. אמנם ראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ז, שכתב על מחלוקת רש"י והרמב"ם בנידון, שאלו ואלו דברי אלקים חיים, עיי"ש.
  217. ↑ וראה בספרו של פרויס, עמ' 300.
  218. ↑ פסחים קיב ב. וראה ע' מיניות הע' 356 ואילך.
  219. ↑ פסחים קיב ב.
  220. ↑ גיטין ע א. וראה ע' מיניות הע' 430 ואילך.
  221. ↑ כתובות ס ב.
  222. ↑ ויקרא רבה טז א.
  223. ↑ ראה פרקי משה, מאמר ט - ראיתי רבים היו כווצים כויצת כפיאה וכו', שהרבו המשגל בזולת עתו; שו"ת מבי"ט ח"ב סי' ריב - כי מחמת התשמיש נתחזק החולי; שו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' ק - שרוב התשמיש מתשת כוחו, והחולי מתחזקת וגוברת. וראה עוד בשו"ת אגודת אזוב סי' כב; שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' א. וראה בשו"ת רעק"א מהדו"ת סי' עד, בחשיבות הנזק הנגרם על ידי תשמיש, לעניין קביעת דרגת המום לכפיית גירושין, עיי"ש.
  224. ↑ ראה רש"י ורמב"ם משנה כתובות ז ה; פרקי משה מאמר ט.
  225. ↑ ראה שו"ת הרדב"ז ח"ו סי' רמ. היינו, מתיאוריהם של הראשונים עולה כי ידעו על הצורה הכפיונית המכונה grand mal - התקף המורכב מנפילה, פרכוסים כלליים, ואיבוד הכרה.
  226. ↑ כתובות עז א. אמנם קשה להסביר התקפים קבועים, אלא אם כן מתכוונים חז"ל להתקפים מותנים (reflex epilepsy), כגון הבהובי אור, או שהתכוונו להתקפים שקדם להם סימן-מבשר = aura, וי"ל.
  227. ↑ יבמות סד ב; רמב"ם איסורי ביאה כב ל; טושו"ע אבהע"ז ב ז. וראה שו"ת חת"ס חאבהע"ז סי' קלז.
  228. ↑ רשב"א, ריטב"א, נמוק"י, מאירי - יבמות סד ב; טושו"ע שם. וראה בבאה"ט שם סקט"ו.
  229. ↑ יש"ש יבמות, סי' לג; ברכ"י אבהע"ז סי' ב אות ח. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' א. וראה באוצה"פ סי' ב סקמ"ג.
  230. ↑ שו"ת הרא"ש כלל מב סי' א (הנחה זו מופיעה בדברי השואל, ונחלקו האחרונים אם הרא"ש עצמו קיבל הנחה זו אם לאו - ראה ב"ש סי' קנד סק"ט; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' קטז; שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חאבהע"ז סי' קג אות ג); שו"ת מהרי"ק החדשים סי' כד; שו"ת הרמ"א סי' כ.
  231. ↑ ראה שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' קד; גט פשוט סי' קיט סקל"ח; ב"ש סי' קיז סקכ"א; ח"מ שם סקי"ט. וראה שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' עד.
  232. ↑ ב"ש סי' קנד סק"ט; שו"ת מהר"ם שיק חאבהע"ז סי' קמ.
  233. ↑ שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' קטז; שו"ת עזרת כהן סי' ב; שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חאבהע"ז סי' קג אות ג.
  234. ↑ פסד"ר ח"י עמ' רמט (בי"ד רבני אזורי ברחובות). וראה עוד בנידון בפסד"ר ח"ב עמ' קכט; שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' א. וראה בשו"ת המהריא"ז ענזיל סי' פח, שתמה איך אפשר להסתמך על דעת רופאים בני זמנינו כדי לפרוך דעתו של הרא"ש (אף כי הרא"ש עצמו הסתמך על רופאים בני זמנו), אך לאור האמור אין כלל ראיה שכך סבר הרא"ש, וגם אין ראיה שכך סברו חז"ל, וראה באריכות בע' נאמנות הרופאים. וראה להלן הע' 79 ואילך, בעניין כפיית גט בחולה נכפה.
  235. ↑ שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' קפה.
  236. ↑ EEG.
  237. ↑ ח"מ סי' קיז סקי"ב.
  238. ↑ שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' לה; גט פשוט סי' קיט סל"ח.
  239. ↑ שו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' רעג.
  240. ↑ פסד"ר ח"ב עמ' קכט (בי"ד רבני הגדול).
  241. ↑ ר"ה כח א; רמב"ם חמץ ומצה ו ג; טושו"ע או"ח תעה ה. וראה עוד בע' שוטה.
  242. ↑ הגהמ"י מאכלות אסורות פי"ד אות ב (הובאו דבריו גם באו"ה כלל נט סי' לה); רש"ל בשם תשובת ר"י, הובאו דבריו בט"ז יו"ד סי' פד סקכ"ד; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלט; שם חאבהע"ז ח"א סי' קטז (אך ראה בחיו"ד סי' עו, שכתב ששאלה זו היא מחלוקת הפוסקים); מהרש"ם או"ח סי' תריח; ערוה"ש יו"ד פד צה; שו"ת מהר"ש ח"א סי' ד; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' לה סק"א. וראה בזר זהב לאו"ה שם סקט"ו, שמתוספתא שבת ה ט משמע שנכפה הוא מצב של סכנה. וראה עוד שו"ת טוטו"ד מהדות"ל ח"ב סי' ריד; שו"ת עזרת יהודה חיו"ד סי' כו; שו"ת פרי הארץ ח"ג חיו"ד סי' ב.
  243. ↑ שו"ת הרא"ש כלל מב סי' א (על פי הבנת שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' עד, ושו"ת חת"ס חיו"ד סי' עו. והב"ש והח"מ כתבו, שלדעת הרא"ש נכפה הוא סכנה, וחלק עליהם בשו"ת רעק"א שם, עיי"ש); ב"ש רסי' קיז. וראה עוד בשו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קטו סק"ה.
  244. ↑ הגהמ"י מאכלות אסורות פי"ד אות ב. וראה בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' קטז, תיאור מקרה כזה.
  245. ↑ ראה הגרא"י אונטרמן, התורה והמדינה, ד, תשי"ב, עמ' כד-כו; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רעז.
  246. ↑ שו"ת מהר"ם מרוטנברג, סי' קס; רש"ל בשם תשובת ר"י, הובאו דבריו בט"ז יו"ד סי' פד סקכ"ד.
  247. ↑ שו"ת חת"ס חיו"ד סי' ז. ויש להעיר, כי מתיאור הנתונים בתשובה זו יתכן שכלל לא מדובר בחולה כפיוני, אלא במי שנוטה להתעלפות אולי על רקע ירידה ברמת הסוכר בדם (hypoglycemia).
  248. ↑ שו"ת אור לציון ח"ב פי"ד סמ"ד, בהערות.
  249. ↑ שו"ת הרי בשמים מהדו"ת סי' קצב.
  250. ↑ ס' שבת שבתון, סי"ז סקי"ז, בשם הגרי"ש אלישיב. וראה שם דעות רופאים מומחים ביחס לאכילה ושתיה של חולה כפיוני ביום הכיפורים, וביחס לחילול שבת עבורו במצבים שונים.
  251. ↑ ר"ה כח א; רמב"ם חמץ ומצה ו ג; טושו"ע או"ח תעה ה.
  252. ↑ מ"ב שם סקל"ח.
  253. ↑ שו"ת טוטו"ד מהדו"ג סי' כח.
  254. ↑ שו"ת חת"ס חיו"ד סי' ז; שו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' ח; שו"ת שארית יעקב סי' עב; שו"ת אבני צדק חיו"ד סי' א; שו"ת אמרי בינה סי' ה.
  255. ↑ שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלט.
  256. ↑ שו"ת טוטו"ד סי' ריד.
  257. ↑ שו"ת דבר שמואל (אבוהב) סי' שנט.
  258. ↑ ס' חסידים, הובא בדרכ"ת יו"ד סי' קעט סקל"ה.
  259. ↑ שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רפא. וראה עוד בשו"ת שער אפרים, סי' צ.
  260. ↑ שבת סא א.
  261. ↑ שו"ת מהר"ם מרוטנברג, ח"ד (דפוס פראג) סי' קס; הגהמ"י מאכלות אסורות, פי"ד אות ב; או"ה כלל נט סל"ה; ט"ז יו"ד סי' פד סקכ"ד, בשם הרש"ל; מג"א סי' שכח סק"א; שו"ת אדמת הקודש ח"א חיו"ד סי' ו; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' עו, וחאבהע"ז ח"א סי' קטז; תהילה לדוד, או"ח סי' שכח סק"ב; שו"ע הרב או"ח שכח ב; ערוה"ש יו"ד פד צב. וראה עוד בשו"ת עזרת יהודה (איסר יהודה מבריסק) סי' כו; שו"ת מהר"ש אנגל, סי' ד.
  262. ↑ ראה תוס' יוהכ"פ, יומא פג א ד"ה מי שנשכו; פרמ"ג או"ח סי' שכח בא"א סק"א. באופן כללי בעניין שרץ לרפואה - ראה ב"י יו"ד סוסי' פד, ושו"ע יו"ד פד יז; רמ"א יו"ד קנה ג.
  263. ↑ ראה באוצה"פ סי' נ סקל"ו אות' ה-ו.
  264. ↑ כתובות עז א; רמב"ם אישות כה לב; רמ"א אבהע"ז לט ד; שם קיז ה. וראה תוס' כתובות עו א ד"ה ואמאי, וב"ש סי' קיז סקי"ד, שבנכפית לזמן ידוע אין אומרים חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו.
  265. ↑ שו"ת יכין ובועז ח"א סי' קט.
  266. ↑ שו"ת מהר"ח אור זרוע סי' קע.
  267. ↑ שו"ת מהר"ם מרוטנברג (בלאך) סי' קנד; שו"ת מהר"ם מלובלין, סי' א; שו"ת הרדב"ז ח"א סי' נג; ב"ש סי' קיז סקכ"א; שו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' ק; שו"ת מהרח"ש סי' לג; שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קיט; אגודת אזוב חאבהע"ז סי' כב; שו"ת מהריט"ץ סי' ג; פסד"ר ח"ב עמ' קכט (בי"ד רבני הגדול). שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' סב. ומה שדחה בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' קטז, שכיום אין הרופאים סבורים שיש סכנת הדבקה במחלת הכפיון, ולכן אין כופים להתגרש - יש שכתבו, שזה דווקא כשהכפיון הוא באיש, שעליו נחלקו הפוסקים אם כופים או לא, וראה להלן הע' 94, אבל אם זה באשה, גם החת"ס יודה שכופים, כי זה מום גדול - פסד"ר שם.
  268. ↑ ח"מ סי' קיז סקכ"א; פסד"ר ח"י עמ' רמט. וראה בשו"ת חבצלת השרון ח"ב חאבהע"ז סי' סז; שו"ת עזרת כהן סי' נו.
  269. ↑ גט פשוט (למהר"ם חביב), הל' גיטין, קיט, לח. וראה ע' שוטה הע' 306 ואילך והע' 363 ואילך.
  270. ↑ שו"ת שואל ומשיב ח"א סי' קפ. וראה בפסד"ר חי"א עמ' ד, שמשמע שיכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה, ויכול לשאת אשה אחרת על אשתו זו.
  271. ↑ שו"ת אור גדול סי' ה; שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' פד; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"א סי' קכח; שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קיט; שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' מו; פסד"ר ח"ב עמ' קכט (בי"ד רבני הגדול).
  272. ↑ ב"ש סי' קיז סקכ"א.
  273. ↑ פסד"ר חי"א עמ' ד.
  274. ↑ ח"מ סי' קיז סקי"ב; שו"ת חת"ס חאבהע"ז סי' קמא; שו"ת דברי חיים חאבהע"ז סי' ז; שו"ת תפארת צבי חאבהע"ז סי' לח; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' צח. וראה בשו"ת אור גדול סי' ה, שמביא מחלוקת בינו לבין שו"ת תפארת צבי, אם כופים לגרש אשה נכפית שכעת אין לה התקפים.
  275. ↑ פסד"ר חי"א עמ' ד.
  276. ↑ פסד"ר חי"א עמ' ד.
  277. ↑ פסד"ר ח"י עמ' רמט (בי"ד רבני אזורי ברחובות).
  278. ↑ שו"ת עזרת כהן סי' ב.
  279. ↑ פסד"ר ח"י עמ' רמט (בי"ד רבני אזורי ברחובות).
  280. ↑ פסד"ר ח"ח עמ' רסא.
  281. ↑ המומים נמנו בכתובות עז א; רמב"ם אישות כה יא-יג; טושו"ע אבהע"ז קנד א-ד.
  282. ↑ כי אשה בכל דהוא ניחא לה.
  283. ↑ שו"ת חכמי פרובינציה ח"א סי' עז.
  284. ↑ ראבי"ה סי' רא, ורבנו יואל הלוי, הובאו דבריהם במרדכי כתובות עז א, בהגהמ"י אישות פכ"ה אות א, ובהג' אשרי, כתובות פ"ז סי' יז; שו"ת מבי"ט ח"ב סי' ריב; שו"ת מהרי"ק החדשים סי' כד; כנה"ג אבהע"ז סי' קנד הגהב"י אות ו.
  285. ↑ שו"ת הרא"ש כלל מב סי' א; שו"ת הרדב"ז ח"א סי' נג (אמנם ראה בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' רס, שהכריע כדעת הראבי"ה שלא לכפות, וצ"ע); שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קיג; שו"ת מהרח"ש סי' לג; שו"ת חיים ושלום ח"ב סי' לה; שד"ח, מערכת גירושין, סי' א אות טו, בשם שער אשר. וראה שו"ת מהר"ם מלובלין, סי' א, וח"מ סי' קיז סקכ"א, שלא הכריעו בין שיטות הראבי"ה והרא"ש.
  286. ↑ שו"ת מר אהלות חאבהע"ז סי' י.
  287. ↑ ראה טור אבהע"ז סוסי' קנד.
  288. ↑ שו"ת מהר"ם מרוטנברג (בלאך) סי' קנד; שו"ת אמונת שמואל סי' ו; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' קטז; שו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' ק. וכן הרמ"א אבהע"ז קנד ה הביא את שתי הדעות (של הראבי"ה ושל הרא"ש) ולא הכריע, וראה בשו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' ק, שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' ל סק"ג, שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' מב פ"א אות ד, ושם חי"ז סי' נג, שדעת הרמ"א נוטה לדעת הרא"ש, ובכל זאת לא הכריע להלכה לכוף. וראה בשו"ת בעלי התוספות סי' נה, שמביא מחלוקת אם כופים להוציא בבעל נכפה - לדעת רבנו שמחה כופים; לדעת רבינו יואל הדבר הוא ספק; לדעת המהר"ם מרוטנברג בוודאי יכולה לסרב לפני הנישואין, ולבטל הקידושין, אבל לאחר הנישואין אין בכוחנו לכוף את הבעל לתת גט, אף שמסתבר שהנכפה הוא מום גדול. וראה עוד באוצה"פ סי' לט סקל"ב אות יט.
  289. ↑ שו"ת מבי"ט ח"ב סי' ריב; שו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' ק.
  290. ↑ ח"מ אבהע"ז סי' קיז סקי"ט; ב"ש אבהע"ז סי' קיז סקכ"א, וסי' קנד סק"ט; משאת משה חאבהע"ז סי' שח; שו"ת מהרימ"ט ח"ב סי' יד; שו"ת מר ואהלות חאבהע"ז סי' י; שו"ת מהריט"ץ ח"א סי' ג. וראה גם בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' עו, ובחאבהע"ז ח"ב סי' סב. וראה לעיל הע' 43 ואילך.
  291. ↑ שו"ת התשב"ץ ח"ב סי' רס; שו"ת מר אהלות חאבהע"ז סי' י; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' ז.
  292. ↑ שו"ת מהרי"ק שורש קז; שו"ת רדב"ז ח"א סי' נג; שו"ת מבי"ט ח"ג סי' ריב; שו"ת מהר"ם מלובלין סי' א; מנחת פתים אבהע"ז סי' קיט; שו"ת אמונת שמואל סי' ו; שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' עד; שו"ת שמחה לאיש חאבהע"ז סי' סז; שו"ת אגודת אזוב חאבהע"ז סי' כב; שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קיט סק"ד; שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' נג.
  293. ↑ שו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' ק; פסד"ר חי"א עמ' ד.
  294. ↑ שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ג סי' יט; פסד"ר חי"א עמ' ד. אכן, מיתר הפוסקים שהשתמשו בנימוק זה - לא משמע כן.
  295. ↑ שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' צו. וראה בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' קטז.
  296. ↑ שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קיג; שו"ת מר ואהלות חאבהע"ז סי' י; שו"ת נכח השולחן חאבהע"ז סי' טו; שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' מו; שם חי"ז סי' נג. אמנם בערוה"ש אבהע"ז קנד יא כתב, שאמנם אין כופים על האשה לחיות עם בעלה הנכפה, אבל מכל מקום אין הוא חייב במזונותיה.
  297. ↑ שו"ת מבי"ט ח"ג סי' ריב; שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' מו.
  298. ↑ שו"ת חיים ושלום (חיים פלאג'י) ח"ב סי' לה.
  299. ↑ רמב"ם עדות ט ט. וראה בנו"כ שם, שמקורו של הרמב"ם מדין עתים חלים עתים שוטה; טושו"ע חו"מ לה ט.
  300. ↑ שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא אות א; יחוה דעת, ח"ד סי' ס. וראה ע' סודיות רפואית הע' 121 ואילך.
  301. ↑ משנה בכורות מד ב; רמב"ם ביאת המקדש ח טז.
  302. ↑ ב"מ פ א; רמב"ם מכירה טו יג; טושו"ע חו"מ רלב יט.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=נוטה_למות&oldid=8352"