ברכת מאורי האש

הברכה שמברכים על אור הנר במוצאי שבת ובמוצאי יום הכיפורים.

טעם המצווה

מצוה לברך על הנר במוצאי שבת, לפי שתחילת ברייתו של אור האש היתה במוצאי שבת, שכן במוצאי שבת נתן הקב"ה דעת באדם הראשון והביא שתי אבנים ושחקן זו בזו ויצא מהן אש. ויש סוברים, שברכת הנר היא על ההנאה לאורו, שבכל השבת נאסרה הבערת אש, וביציאת השבת - הותרה.

מוצאי יו"כ

באשר למוצאי יום הכיפורים, נחלקו אמוראים אם מברכים על הנר: יש אומרים שאין מברכים, שכן טעם הברכה במוצאי שבת הוא משום שתחילת ברייתו של אור האש היתה במוצאי שבת, וזה הרי לא שייך במוצאי יום הכיפורים. ויש אומרים שמברכים. לדעתם, טעם הברכה במוצאי שבת הוא, לפי שבכל השבת נאסרה הבערת אש, ובמוצאי שבת - הותרה, וטעם זה שייך אף בנוגע ליום הכיפורים. וכן הלכה.

ברם, אין מברכין את ברכת הנר במוצאי יום הכיפורים אלא על נר שדלק ביום הכיפורים או על נר שהדליקו במוצאי יום הכיפורים מנר שדלק במשך היום.

הנאה מהנר

"אין מברכין על הנר עד שייאותו לאורו", כלומר: עד שיעמדו סמוך לנר באופן שיוכלו ליהנות ממנו. בגמרא נתנו שיעור לכך: כדי שיהא מכיר בין מטבע של מדינה זו למטבע של מדינה אחרת. ונוהגים להשתמש ממש לאור הנר על ידי שמסתכלים בצפרניים בשעה שמברכים. טעמים שונים נאמרו בענין ההסתכלות בצפרניים: יש מבארים, מפני שהצפרניים גדלות והגידול הוא סימן ברכה, ולכן מסתכלים בהן לסימן טוב בתחילת השבוע. ויש מבארים, שכשמבדילים בין הצפורן לבשר, הרי זה כמו שמבדילים בין מטבע למטבע. ויש מבארים, לפי שאדם הראשון הסתכל בגופו לאור האש שהדליק משני הרעפים שהכישם זה בזה, וראה את עצמו ערום מלבד הצפרניים ושמח. ויש מבארים, שעל ידי ההסתכלות בצפרניים נזכרים בכתנות של צפרניים שאדם הראשון היה לבוש בהן, שהיו מאירים כענני כבוד. בירושלמי סמכו דין זה - "אין מברכין על הנר עד שייאותו לאורו" - על מה שכתוב (בראשית א, ד): "וירא אלהים את האור כי טוב" ואחר כך: "ויבדל אלהים".