מסירה

הגדרה

המוכר מוסר את הבהמה לקונה (הסוגיא בקידושין כה:).

לדוגמא, המוכר אוחז את הבהמה באפסר או בשערה ומוסרה ללוקח (קידושין כב: ורש"י כה: ד"ה נקנית במסירה).

דינים דומים: מסירה נכללת במשיכה^[1], דהיינו כשמושך בעצם גם עושה קניין מסירה (שהרי מסירה אינה צריכה שהמקנה ימסור ללוקח את הבהמה ביד, אלא די בזה שהקונה אוחז בבהמה), אך אעפ"כ כשמושך אינו מועיל מדין מסירה, כי גלי דעתיה דניחא ליה במשיכה ולא במסירה (רשב"א בבא בתרא עו: ד"ה ולעניין).

מקור וטעם

במקורה כתבו החינוך^[2] (שלו ד"ה ואין ספק) והרמב"ם (ספר המצוות עשה רמה) שהיא מדרבנן. והפני יהושע (קידושין כה: ד"ה משנה) כתב שמסירה כמשיכה, ותלוי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש האם משיכה מדאורייתא או מדרבנן^[3].

בטעמה כתב הריטב"א שהיא תולדת משיכה (קידושין כה: ד"ה והא: עיקר הפסוק "או קנה מיד עמיתך" מלמד על קניין משיכה, אך מסירה והגבהה אתרבו ממנה והם תולדה שלה, דן בדבריו מנחת אשר בבא בתרא מב-ו). והרעק"א (שו"ת מהדורא קמא רכב-כג) כתב שהיא מדין קניין יד, כיוון שצריך לאחוז במקצת הבהמה (פרי משה קניינים כז-ג ד"ה ועוד)^[4].

בסוג הקניין (מבין ארבעת הסוגים: תמורה, רשות, ראיה לגמירות דעת, והפגנת בעלות^[5]) נחלקו האם הוא הכנסה לרשותו או הוראת בעלות (תורת הקניינים ח"א עמוד שנט: אינה הכנסה לרשותו אלא הוראת בעלות. ריטב"א קידושין כה: ד"ה והא: תולדת משיכה, דן בדבריו מנחת אשר בבא בתרא מב-ו. ברכת אברהם בבא מציעא סז בדפיו אות ב: הכנסה לרשותו, והיא תולדת משיכה).

וכתבו האחרונים (חתם סופר יו"ד שיג בסופו, פני יהושע קידושין כה: ד"ה משנה, ודברי יחזקאל כה-ו ד"ה ולדעת) שהגבהה משיכה ומסירה הם סוג קניין אחד, וכולם נכללים במשיכה דקרא (אך בשו"ת טוב טעם ודעת (ח"ב קמא) כתב שהגבהה ומשיכה הם שני קניינים נפרדים. דן בזה תורת הקניינים ח"א עמוד שלה).

הנכס

הנכסים הנקנים הם:

בהמה גסה (בבלי:קידושין כה:).

ספינה, בגלל שאי אפשר להגביהה, ויש במשיכתה טורח, לא הצריכוה משיכה אלא נקנית במסירה (בבא בתרא עו:, רמב"ם מכירה ג-ג, שו"ע חו"מ קצח-ז).

שטרות שדרכם להגביה לתוס' (בבא בתרא עו. ד"ה רבי נתן) נקנים רק בהגבהה, ולשאר הראשונים (רמב"ן נימוקי יוסף ור"ן שם) רק במסירה.

גט שכתוב על בהמה, הסתפק הירושלמי האם האשה יכולה לקנותו במסירה (גיטין ב-ג, דן בזה שו"ת רעק"א מהדורא קמא רכב-כג).

חפצים שאינם יכולים לזוז (שלא כבעלי חיים וספינה) אינם נקנים במסירה (תוס' בבא בתרא עו. ד"ה אי ורא"ש שם).

פרטי הדין

באופן הקניין נחלקו הראשונים: רוב הראשונים (רשב"ם בבא בתרא עה: ד"ה בטלפה, רשב"א ר"ן וריטב"א חדשים בבא מציעא ח:) כתבו שאין צריך דווקא שהמוכר ימסור לקונה, אלא די שהמוכר יאמר לו לקנותה. אך הריב"א (בתוס' שם ד"ה אחזה, וכן משמע מלשון רש"י "שמוסרין אותו ללוקח") כתב שצריך למסור לו ממש.

האדם המחיל את הקניין (המקנה או הקונה) במסירה הוא המקנה^[6] (חידושי הרי"ם אה"ע כז-א, דן בדבריו בתורת הקניינים ח"א עמוד שנט).

מקום הקניין - יש חילוק בין שלושה סוגי מקומות:

1. ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם - מועילה (בבלי:בבא בתרא עו:, ר"ן קידושין כו.).
2. בסימטא - לר"ת מועילה. לרשב"ם (הביאם ודן בדבריהם ספר המקנה יג-ב בתחילתו) ולרמ"ה (בבא בתרא עו: כה) לא, וכתבו בזה התוס' (קידושין כה: ד"ה בהמה) שני טעמים: משום שכאשר המוכר הביא את החפץ לסמטא היא נעשית כחצירו, ומסירה לא מועילה ברשות המוכר, או משום שכיוון שבסימטא יכול לקנות במשיכה והיא עדיפה, א"א לקנות במסירה.
3. ברשות המוכר - לרש"י מועילה (בבלי:בבא קמא יא: ד"ה במסירה תנן, וקידושין כה:) ולרשב"ם לא (בבא בתרא עו: ד"ה משני).

מיד ליד - נחלקו בזה רש"י (בבלי:קידושין כה:) ותוס' (שם ד"ה בהמה גסה): לרש"י צריך שהמקנה ימסור את הבהמה לקונה, ולתוס' לא צריך שהמקנה ימסור, אלא רק שיאמר לו לך חזק וקני.

כשאינו אוחז בבהמה, כגון שקורא לה והיא באה, אינה מסירה (אלא משיכה) (רמב"ן, דן בדבריו הפרי משה קניינים כז-ד).

חוזק

בחוזק הקניין כתב החינוך (שלו ד"ה מדיני) שמסירה חלשה יותר מהגבהה. ולגבי משיכה נחלקו הראשונים: לרש"י מסירה עדיפה ממשיכה, ולתוס' (קידושין כה: ד"ה בהמה גסה) ולחינוך (שם) משיכה עדיפה.

המקנה

מן ההפקר א"א לקנות במסירה (רמב"ן, דן בדבריו הפרי משה קניינים כז-ד).

ראה גם

• [[יד^[7]]]

• משיכה

הערות שוליים