מסטיקא

מסטיקא היא שרף עצי האלה המופקת בעיקר מהסוג הנקרא אלת המסטיק שממנו מפיקים את תבלין המסטיקא ונקרא גם בשמות נוספים כגון "מסטיק תימני" או "מסטיק ערבי". בתנ"ך מתוארים עצי האלה בשם "בכאים" (מלשון "בכי") בגלל השרף הדומה לדמעות הבוכה. משמש גם בתור סם מרפא לתעשיית חומרי חיטוי לפצעים ותרופות המטפל בבעיות של הרחם ועוזר לנשים הרות, עוצר דימומים ופצעים, ומונע זיהומים בבטן. משמש גם חומר קשירה או חומר מייצב להכנת ממתקים או קינוחים מזרחיים כגון רחת לוקום או גלידה מסטיק ומתאים להכנת פודינג, מלבי, וסחלב (משקה), וגם להסמכה של ריבה, ועוגה ומשמש גם בתור תחליף ל"קורנפלור" ו"ג'לטין". ויכול להחליף את החומר הנקרא "אבקת C.M.C" המשמש לייצוב גלידה במקום אבקת חלב. חיקוי סינתטי של החומר ללעיסה משמש כמרכיב מרכזי בייצור מסטיק כבר 2400 שנה. לשרף המסטיקא ישנם שימושים נוספים לקוסמטיקה ותעשייה. ניתן להפיק שרף מסטיקא גם מסוגים אחרים של עצי אלה כגון "אלה ארצישראלית" (Pistacia palaestina) הידועה בספרות חז"ל במדרשים ובתלמוד. ישנו שרף נוסף הנקרא "לבונה" המופק מעץ הלבונה (Boswellia) ונקרא אף הוא בחנויות תבלינים, בתי מרקחת, ובתי טבע בשם "מסטיק ערבי" או "מסטיק תימני" בגלל הדימיון לשרף עץ האלה ובפי יהודי תימן נקרא גם בשם "לובן". ביבשת אפריקה ישנו שרף המיוצר מעץ השיטה ונקרא בשם דומה "גומי ערבי" (או "גומי ערביקום" בשפה מקצועית) ומשמש אף הוא בתור תבלין להסמכה של מאכלים וגם בתור דבק. כמו כן ישנם גם הרבה חיקויים למסטיקא. מסטיקא נחשבת תבלין יקר (10 גרם מסטיקא = 16 שקל בערך) ולכן ניתן להשיגה רק בחנויות תבלינים בכמות קטנה בצורת גרגירים או בצורת אבקה לאחר שהגרגירים נטחנו, בנוסף ישנו גם "שמן מסטיקא" המיוצר בעיקר במקומות בהם מפיקים את התבלין. ישנם מוכרי גלידה מסטיק הנוהגים להחליף את המסטיקא בגלוקוזה או בחומר קשירה אחר בגלל מחירו הגבוהה של התבלין. כיום מגדלים את עצי אלת המסטיק בדרום האי "כיוס" (ביוונית "חיוס") הנמצא בים האגאי ליד חופי טורקיה וממנו מייצאים את גרגירי המסטיקא לכל העולם ובמיוחד לארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. המסטיקא בצורתה הגבישית הקשה יכולה להתאים גם להפקת קטורת בדיוק כמו שרף הלבונה. הפקת השרף והפיכתו לתבלין נעשית בתקופת הקיץ בחודשים שבין יוני לספטמבר כאשר השמש החזקה מייבשת את הנוזל לכדי חומר קשה שנחתך לכדי חתיכות קטנות.

שימוש ברפואה

השימוש במסטיקא ידוע עוד מימי קדם ואף במקורות בתור סם ריפוי ובעל חשיבות רבה ברפואה העממית והמסורתית של המזרח התיכון ושל יוון העתיקה כאשר שימש בתור תרופה נגד ארס של נחשים. בהודו ופרס העתיקה שימש בתור חומר לסתימת חורים בשיניים. במאה הראשונה לספירה חי רופא בוטנאי יווני בשם דיוסקורידס שכתב ספר בשם "אודות רפואי חומרים" על תכונות הריפוי של המסטיקא. מסטיקא טובה בעיקר לבעיות של נשים, לחיזוק הרחם בזמן ההריון, לשיכוך כאבי המחזור ועצירת דימום הוסת. וטובה לעצירת הצטננות בחורף. מטפלת בבעיות דלקת חניכיים, עצירת דימומים כללים, מטפלת בזיהום מעיים. בעת לעיסת גרגירי מסטיקא משתחררות בתוך הפה תרכובות לקטילת חיידקים, מניעת עששת והכנת משחות להרגעת דימומים בחניכיים. ברפואה העממית הערבית ישנו שימוש רב בשרף עץ האלה לטיפול בכאבי בטן, למניעת שילשולים, להפגת ריח רע מהפה, לטיפול בצרבות, לטיפול בכיב קיבה (אולקוס), כאבי שיניים, אקזמה, להמרצת העיכול ולעצירת שטפי דם מן הרחם, ולהכנת שיקוי לנשים מניקות. במחקר שנערך בטכניון הוכח שהשרף מכיל כמויות של נוגדי חימצון המגינים על הכבד, צריכה מרובה של מסטיקא עוזרת לקליטת הכולסטרול בגוף ובכך להקל על לחץ דם גבוהה והורדת הסיכון של התקף לב. "שמן מסטיקא" עוזר לבעיות עור ולייצור פלסתרים. בשנים האחרונות נערכים מחקרים על מאפייני הריפוי של המסטיקא. במחקר שנעשה בשנת 1985 על ידי אוניברסיטת סלוניקי ואוניברסיטת מייקאי גילה כי על ידי מסטיקא ניתן להפחית את פלאק החיידקים בשיניים ב-41.5 אחוז. מחקר שנעשה בשנת 1998 באוניברסיטת אתונה גילה לשמן המסטיקא ישנם תכונות אנטי-בקטריאליות לשיניים ואנטי-פטרייתיות לרגליים. מחקר נוסף של אוניברסיטת נוטינגהם שפורסם במגזין "New England Journal of Medicine" טוען כי מסטיקא יכולה לרפא כיב פפטי (אולקוס) על ידי הרג חיידקי Helicobacter pylori הגורמים לכיב פפטי. מחקרים נוספים הראו שאין השפעה של מסטיקא על החיידקים לתקופת זמן קצרה, אולם באחרונה הראו מחקרים חדשים כי המסטיקא משחררת פולימר מסיס ודביק (Poly-β-myrcene) היורד מהגוף לאחר זמן רב. ניתוח נוסף של המחקר הראה כי רק חלק קטן של החומצה הוא פעיל באופן בקטריאלי. ואילו החלק הפעיל ביותר היה חומצה הנקראת isomasticadienolic.

במקורות היהודיים

לשרף הנוטף מעץ האלה קראו היהודים בשם "הומה". את ההומה כינו "עסיסי הנבואה", ומי ששתה מעסיס זה עברה בו רוח נבואה מלאכותית, רוח תרדמה היתה נופלת עליו והיה חוזה בעיני רוחו דברים שלא חזה בעיני בשר. אבותינו לעסו את שרף עץ האלה כדי להפיג ריח פה, וחז"ל כתבו משנה שלמה בתלמוד העוסקת בסוגיה אם מותר ללעוס את שרף המסטיקא ביום שבת. בגמרא בתוספתא, מסכת שבת פרק י"ג, משנהז' נאמר " אין לועסין מוסתכין (מסטיקא) בשבת אימתי בזמן שמתכוין לרפואה אם מפני ריח הפה ה"ז (הרי זה) מותר. אסף הרופא מציין שריחו של השרף הוא ערב והוא טוב להילוך המעיים. הרמב"ם טוען בספריו ששרף האלה מחזק את הקיבה. הרב אוחנה כותב בספר "מראה הילדים" מצוין שהשרף "מנקה את הגוף מכל חלאה וזוהמה". השימוש בשרף המסטיקא היה בעיקר בעדות המזרח. יהודי מרוקו היו קונים גושי שרף עץ האלה אצל מוכר התבלינים (העטאר) וקוראים לו "מסטכה", הם נהגו ללעוס אותם כדי למנוע הפרשה יתרה של מיץ קיבה. יהודי טוניס היו מוהלים כפית של שרף מסטיקא בכוס מים ושותים כדי לעודד תיאבון. יהודי לוב היו נוהגים לעיתים להכין משקה שקדים הנקרא "רוזטה" בתוספת של מסטיקא כתושה. יהודי תימן השתמשו בשרף עץ האלה לריפוי פצעים, מחלות כבד, צרבת, ושטפי דם מן הרחם. לדעת אשתורי הפרחי ורבי יצחק אברבנאל בושם "הצרי" (מור) שהיה אחד מסממני הקטורת בבית המקדש הראשון הוא שרף אלת המסטיק.