ארבע אמות (קניין)
|
הגדרה
אדם קונה חפץ שנמצא בארבע אמותיו {{{1}}}.
מקור וטעם
מקורו מדרבנן, שתיקנוהו כדי שלא יריבו על המציאות {{{1}}}.
בטעמו מצאנו שלוש שיטות באחרונים[1]:
א) מדין חצר, שהחפץ מונח ברשותו {{{1}}}.
ב) מדין משיכה, כיוון שמכניס את רשותו מתחת לחפץ {{{1}}}.
ג) קניין נפרד {{{1}}}.
סוג הקניין (מבין ארבעת הסוגים: תמורה, רשות, ראיה לגמירות דעת, והפגנת בעלות[2]) הוא הוראת בעלות {{{1}}}.
בדינים שונים
מתנה לרוב הראשונים {{{1}}} נקנית בארבע אמות, אך מרש"י {{{1}}} משמע שלא.
מכר לרא"ש {{{1}}} ולנימוקי יוסף נקנה בארבע אמות, אך הרמב"ם והטור השמיטו את דין זה {{{1}}}.
הנכס
הנכסים הנקנים הם:
מטלטלין.
גט - תקנו שגם הוא יקנה, משום עיגונא {{{1}}}.
כסף קידושין, שטר קידושין וגט, לרא"ש {{{1}}} נקנים בארבע אמות, ולתוס' לא {{{1}}}.
גניבה לא נקנית בארבע אמות, שלא תיקנו בשביל גנב {{{1}}}.
פרטי הדין
באופן הקניין חקרו רבים האם חכמים הקנו לו את הארבע אמות וממילא קונה את החפץ, או שרק הקנו לו את החפץ {{{1}}}. והצפנת פענח הוסיף שנפק"מ כשהחפץ היה מונח שם קודם שהאדם בא לארבע אמות {{{1}}}.
לדעה שקונה את הארבע אמות חקרו כיצד קונה אותן - בקניין חזקה או מתקנת חכמים {{{1}}}. והברכת אברהם {{{1}}} כתב שהזכות בארבע אמות היא בגדר שאלה ושכירות לזמן שנשאר במקום זה.
מקום הקניין בסימטא או בצידי רשות הרבים, אבל ברשות הרבים ובשדה של חבירו לא קונה {{{1}}}.
בשיעור הארבע אמות הסתפק הברכת אברהם {{{1}}} האם הוא כמו בדיני שבת, שנמדדות לפי האמות של אותו האדם, ונמדדות עם אלכסונן, שהן חמש אמות ושלוש חומשין.
שלא מדעתו קונה בקניין ארבע אמות {{{1}}}. ורק אם כיוון לא לקנות - אינו קונה {{{1}}}.
במהלך נחלקו האם קונה בקניין ארבע אמות {{{1}}}: הרא"ש סובר שקונה, והראב"ד כתב שלא קונה אלא רק אם עומד במקומו {{{1}}}.
המקנה
מציאה (הפקר) - נקנית בארבע אמות {{{1}}}.
ראה גם