בדיקת חמץ
|
|
הגדרה
מצווה לבדוק את רשותו מחמץ בליל י"ד בניסן בכל מקום שרגילים להכניס חמץ {{{1}}}.
לדוגמא, בודק ע"י נר באוצרות שרגיל להכניס בהם חמץ {{{1}}}.
מקור וטעם
במקור דין בדיקה כשלא ביטל את החמץ נחלקו המפרשים לארבע דעות:
א) חייב מדאורייתא מהפסוק "תשביתו" {{{1}}}, שפירוש "תשביתו" הוא או ביטול או ביעור, ואם לא ביטלו - מתחייב לבודקו כדי לבערו {{{1}}}.
ב) חייב מדאורייתא מדרשה מיוחדת: "ושמרתם את המצות" {{{1}}} - אם לאכילת מצה כבר כתוב "שבעת ימים מצות תאכלו" {{{1}}}, אלא אם אינו עניין לאכילת מצה תנהו עניין לביעור חמץ {{{1}}}, דהיינו שצריך לבודקו {{{1}}}.
ג) חייב מדאורייתא מסברא, שכיוון שהחמץ מצוי חייב לבודקו כדי לא לעבור עליו, כשם שפירות שדרכן להתליע במחובר צריכים בדיקה מדאורייתא כיוון שהוא דבר המצוי {{{1}}}. ולשיטה זו הבדיקה אינה מצווה בפני עצמה אלא רק עצה כיצד לא לעבור על איסור, כמו שבדיקת פירות אינה מצווה {{{1}}}.
ד) חייב רק מדרבנן, ואע"פ שלא ביטלו אינו חייב מדאורייתא, משני טעמים: מדאורייתא אינו עובר על חמץ שאינו ידוע {{{1}}}, או שמדאורייתא המצווה רק לבטל ואין לביעור עיקר מן התורה כלל {{{1}}}.
מקור דין בדיקה כשביטל את החמץ הוא מדרבנן, שהרי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי {{{1}}}. ובטעם שתקנו חכמים נחלקו הראשונים לשלוש דעות:
א) רש"י {{{1}}} כתב בפשטות שבודקים את החמץ כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. וביארו האחרונים שכוונתו שאע"פ שביטל חוששים שמא ימצא גלוסקא ויחזור בו מביטולו ויחשוב עליה לאכילה ויעבור בבל יראה {{{1}}}. ויש מי שפירש שחוששים שמא ישכח את ביטולו {{{1}}}.
ב) תוס' {{{1}}} כתבו שתקנו בדיקה שמא יבוא לאוכלו. וביאר ר' שמואל שאינו דין מחודש, אלא תקנו איסור בל יראה מדרבנן אע"פ שביטלו, וממילא צריך לבדוק כדי שלא יעבור בבל יראה דרבנן {{{1}}}.
ג) הר"ן {{{1}}} כתב שתקנו לבדוק משום שחששו חכמים שאנשים יקלו בביטול ולא יוציאו את החמץ מליבן לגמרי.
במהותה חקר הברכת אברהם {{{1}}} האם תקנו שהחמץ צריך בדיקה אחריו ולהוציאו מביתו (התקנה על החפצא - החמץ), או שהאדם יבדוק את ביתו בליל י"ד לאור הנר (התקנה על הגברא - בעל הבית).
ור' שמואל חקר האם המצווה היא על הבדיקה (הפעולה) או על הביעור (התוצאה). ונפק"מ כשלא מצא חמץ - האם קיים את המצווה, כי עשה את פעולת הבדיקה, או שלא קיים, כי לא ביער כלום {{{1}}}.
פרטי הדין
מקום שאין מכניסים בו חמץ אין צריך בדיקה - וחקר הברכת אברהם {{{1}}} האם חיוב בדיקה הוא רק במקום שמכניסים בו חמץ, או שהחיוב הוא בכל מקום, אך מקום שאין מכניסים בו הוא כבדוק ולכן פטור מבדיקה. ומחקירה זו הגיע להסתפק מה הדין במקום שהאדם מסופק האם מכניסים בו חמץ, ויש לזה שלושה צדדים:
א) פטור מלבודקו, כי חיוב הבדיקה הוא רק במקום שבוודאי מכניסים בו חמץ.
ב) חייב לבודקו, כי חיוב הבדיקה הוא על כל מקום חוץ ממקום שבוודאי אין מכניסים בו חמץ.
ג) ספק האם צריך לבודקו, כי יש ספק האם מכניסים בו חמץ. ולכן במקרה שהבדיקה דאורייתא (שלא ביטל את החמץ) - ספיקא דאורייתא לחומרא, ובמקרה שהבדיקה דרבנן (שכן ביטל את החמץ) - ספיקא דרבנן לקולא.
הפקיר את החמץ, אע"פ שכבר אינו שלו חייבוהו חכמים לבודקו. ויש לחקור האם חכמים חידשו עליו דין בל יראה ובל ימצא, או שהפקיעו את ההפקר {{{1}}}.
היוצא מביתו קודם ל' יום ודעתו לחזור בפסח חייב לבדוק את ביתו {{{1}}}. וכתב הברכת אברהם {{{1}}} שאינו מדין מצוות בדיקה, אלא רק מניעת איסור, שלא יכשל בחמץ כשיחזור לביתו, וכמו בדיקת תולעים.
ברכת ביעור חמץ מברך גם אם לא ימצא חמץ - ויש לחקור האם הוא משום שהמצווה היא הבדיקה עצמה (ולא הביעור), או שהמצווה היא הביעור, אך תיקנו ברכה גם על מה שמתעסק במצווה אפילו אם לא יקיימה {{{1}}}.