ביטול חמץ

הגדרה

מצווה על האדם לבטל את חמצו קודם הפסח {{{1}}}.

מקור וטעם

במקור ובטעם שהביטול מועיל יש חמש שיטות במפרשים {{{1}}}:

א) לתוס' הוא מדין הפקר, ומקורו מהדרשה {{{1}}} "לא יראה לך - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים" {{{1}}}.

ב) לרש"י הוא מגזירת הכתוב {{{1}}} "תשביתו" {{{1}}}. וביטול הוא שמבטלו מתורת לחם ומשווי ליה כעפרא {{{1}}}. ואינו מדין הפקר, שאם היה הפקר לא היה צריך לכך פסוק מיוחד {{{1}}}.

ג) לר"ן כיוון שהחמץ ממילא אינו ברשותו של אדם, אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, על כן כשמבטלו ואינו רוצה בו, ממילא התורה לא עשאתו כאילו הוא ברשותו {{{1}}}.

ד) ר' שמואל {{{1}}} חידש בדעת הרמב"ם שכיוון שאין לו צורך בחמץ נחשב כאילו אינו ברשותו.

ה) אבן האזל {{{1}}} חידש בדעת הרמב"ם שמקורו מדרשת הספרי "לא יראה לך - בטל בליבך". וביאר שמ"לך" דורשים שהאיסור הוא רק אם רוצה בו (מחזיקו) שיהיה אצלו, אך אם מבטלו - אינו עובר.

חמץ שאינו ידוע כתב הב"ח {{{1}}} שחייב לבטלו רק מדרבנן, אך מדאורייתא חייב לבטל רק חמץ ידוע.

פרטי הדין

הכח המחיל את הקניין (כח האדם או כח המעשה^[1]) - חקר הברכת אברהם האם האדם בעצמו מחיל את הדין (כח האדם, כמו בקניינים, שהאדם עצמו פועל את הקניין), או שהאדם רק מסכים וממילא החמץ מתבטל (כח המעשה, כמו בשחיטה, שהאדם רק שוחט והבהמה ניתרת ממילא) {{{1}}}.

הדעת (מחשבה או התרצות^[2]) - נחלקו האחרונים האם צריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו), או רק התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא). כגון, אדם שרצה לבטל את חמצו, ושכח - האם נחשב שביטלו, ומותר לאחר הפסח, או שעדיין לא ביטלו, והוא חמץ שעבר עליו הפסח {{{1}}}^[3]{{{1}}}^[4]{{{1}}}.

ביטול חמץ בלב - הר"ן סובר שלא מועיל, שדברים שבלב אינם דברים. אך חלקו עליו {{{1}}} משני טעמים:

א) דברים שבלב אינם דברים הוא רק בדינים שבין אדם לחבירו, אך ביטול חמץ, שהוא בין אדם למקום, מועיל גם בלב, דרחמנא ליבא בעי {{{1}}}^[5].

ב) משום שמוכח שבדעתו היה לבטלו, שאנן סהדי שביטל כדי שלא יעבור באיסור חמץ {{{1}}}^[6].

לא מועיל לאחר זמן איסורו - ובטעם לזה יש כמה דעות:

א) הוא משום שאינו ברשותו (כיוון שאסור בהנאה).

ב) ביטול מועיל רק שהתורה לא תכניס את החמץ לרשותו (בזמן איסורו), אך לא להוציאו מרשותו (ולאחר זמן איסורו הוא כבר ברשותו) {{{1}}}.

ג) ביטול מועיל רק לבטל חמץ חשוב, שמבטלו מחשיבותו, אך לאחר איסורו שממילא כבר אינו חשוב - לא שייך לבטלו, שהביטול לא מעלה ולא מוריד {{{1}}}.

לאחר שביטלו מצווה מדרבנן לבערו שמא יבוא לאוכלו {{{1}}}. וחקר ר' שמואל האם הוא איסור בל יראה מדרבנן, או איסור מחודש {{{1}}}.

המוצא חמץ ביום טוב כופה עליו כלי {{{1}}}. ויש לחקור האם הוא מדין ביטול חמץ, או רק דין היכר {{{1}}}.

ע"י שליח יש אומרים שא"א לבטל משום שביטול מדין הפקר, וא"א להפקיר ע"י שליח {{{1}}}^[7]{{{1}}}.

והרבה סוברים שאפשר לבטל ע"י שליח {{{1}}}, וביאר בדעתם הבית יוסף {{{1}}} שני טעמים:

א) כיוון שחמץ ממילא אינו ברשותו של אדם, אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו - בגילוי דעתא בעלמא שאינו רוצה בו סגי, ואפילו ע"י שליח.

ב) כל מה שהפקר לא מועיל ע"י שליח הוא משום שהפקר מדין נדר, ואין שליחות בנדרים, אך ביטול חמץ אינו מדין נדר.

אתי דיבור ומבטל דיבור - נחלקו האחרונים האם דין זה נאמר גם על ביטול חמץ (לדעת רש"י שאינו הפקר אלא השבתה בלב), שיוכל לבטל את ביטולו: החלקת יואב {{{1}}} כתב שאדם יכול לבטל את ביטולו (אלא שהוסיף שדין אתי דיבור הוא רק מכאן ולהבא), והסטייפלר {{{1}}} סובר שלא שייך אתי דיבור בביטול, משום שלדעתו ביטול הוא מציאות שהחמץ אינו חשוב בעיניו, ולא שייך לבטל מציאות {{{1}}}^[8]{{{1}}}.

האוכל חמץ מבוטל, יש מי שחידש שכיוון שביטלו ועשאו כעפר דינו כאוכל עפר ופטור {{{1}}}. אך דחוהו הראשונים: ספר המכתם כתב שביטול מועיל רק שלא יחשב ממונו אך במציאות הוא עדיין חמץ {{{1}}}, והמהר"ם חלאווה {{{1}}} כתב שכיוון שאוכלו הרי הוא מחשיבו וממילא חוזר בו מהביטול.

ראה גם

אכילת חמץ והנאתו

בדיקת חמץ

ביעור חמץ

חמץ משש שעות ולמעלה

הערות שוליים