רבי ישראל יהושע טרונק
|
|
רבי ישראל יהודע טרונק (מכונה לפעמים ר' יושל'ע קוטנער) היה רבה של העיר קוטנא ומראשוני תומכי העליה וההתיישבות החקלאית בארץ ישראל.
תולדות חייו ויחסו לישוב הארץ
נולד בפלוצק בכסלו תקפ"א לר' דויד, בשם ישראל אליהו יהושע (על שם הבעל שם טוב, הגר"א והפני יהושע), אולם בעקבות מנהגו לכתבו ישראליהושע, בשילוב שלושת השמות, השתרש שמו כישראל יהושע. את תחילת לימודו למד מאביו, והצטיין מאד בזכרונו ובהתמדתו. בגיל אחת עשרה נפטר אביו והוא נאלץ ללמוד בעצמו. בגיל צעיר ביותר היה בקיא בש"ס ובפוסקים. בגיל ארבע עשרה נשא לאשה את פריווא בת ר' חיים מראביץ, והיה סמוך על שולחן חותנתו האלמנה האמידה בשמך שש שנים. באותה תקופה נסע לרבי מנחם מנדל מקוצק, שהתרשם מאד ממנו על "גודל בקיאותו ומידת האמת שבו שאיננו נושא פני איש".
בשנת ת"ר נתקבל לרבנות בעיר שרנסק ויסד בה ישיבה גדולה. בשנת תר"ז עבר לכהן כרב בגומבין ובתר"י כרב בוורקי, וכבר אזהחלו להפנות אליו שאלות הלכתיות מכל רחבי המדינה. בשנת תרי"ג התקבל כרב בפולטוסק, ובתרכ"א החל לשמש כרב ואב בית דין בעיר קוטנא. בקוטנא התפרסם מאד, ואפילו רבנים מארצות המזרח שלחו אליו שאלות בהלכה. חוץ מגאונותו בתורה, נודע מאד במידותיו- היה בעל חוש צדק, רדיפה אחר האמת, בריחה מפרסום ושנאת בצע[1], וכן נודע בפיקחות וביחס אוהב לבריות. לא רק בענייני הלכה התייעצו איתו, אלא אפילו לפשר בענייני מחלוקות ומריבות. הוזמן לשבת בכסא הרבנות בערים רבות, וביניהן לובלין, אולם הוא העדיף להישאר בקוטנא. כשהחלו הניצנים הראשונים של התישבות בארץ, תמך באופן נלהב בצעדים אלו. כשהגיע לידיו ספרו של הרב צבי הירש קלישר, דרישת ציון, שמח מאד והגיב לו במכתב ברכה שכתב לו בו' בטבת תרכ"ה, ונדפסה בין ההסכמות למהדורה השניה לספר (וכן נוספה כהסכמה לספר אם הבנים שמחה מאת הרב ישכר שלמה טייכטל, שכתב כי בודאי אם היה ראוה את הספר היה מסכים לו, ולכן צירף את הסכמתו). באגרת זו, חיזק את ידיו כנגד המתנגדים, אולם הדגיש כי לדעתו הרב לקישר "הגדיש את הסאה" במה שכתב אודות חידוש הקרבנות. מאז נשמרו ביניהם קשרי ידידות בכתב ובעל פה[2].
גם רבי נתן פרידלנד, הפעיל הגדול למען ישוב הארץ, זכה לעידודו וסיועו, והסכים לספריו.
יחד עמו, פעל רבות למען נושא זה חתנו רבי חיים אלעזר וואקס מקאליש, בעל "נפש חיה". שניהם ראו חשיבות בכך שהתנועה לישטב ארץ ישראל תפעל להעברת הישוב היהודי בארץ מישוב שניזן מכספי תרומות לישוב יצרני המתפרנס בעמל כפיו. כאשר ר' חיים אלעזר קנה שטח בכפר חיטין שע"י טבריה ונטע בן מטע אתרוגים, ברך אותו חמיו על כך, וסייע לו בתעמולה באירופה למען אתרוגי ארץ ישראל. בנושא זה גם דן בתשובותיו, ומסביר מדוע אתרוגי א"י עדיפים על אתרוגי קורפו שנחשבו אז למהודרים ביותר (ישועות מלכו או"ח מו, ומח).
בשנת תרמ"ו ערכו סיור בארץ, בירושלים, ביפו ובפתח תקווה, שם עודדו את המתיישבים שנואשו וכבר חשבו על עזיבת המקום.
בשנת תרמ"ח עלתה שאלת העבודה החקלאית בארץ בשנת השמיטה. היה ברור כי איסור עבודב מוחלט בשביעית, ימיט חורבן על מפעל ההתיישבות החקלאית בארץ. לצורך זה, נועד עם הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק ורבי שמואל זאנוויל קלאפפיש מוורשה. לאחר שדנו שלושתם בבעיה, הציגו בכ"ח בשבט תרמ"ח את ההיתר, שנודע מאוחר יותר בשם היתר המכירה: "וזכינו בעזרתו יתברך שנתכוננו כמה כפרים הנקראים קלוניות (מושבות) של יהודים, המתפרנסים מעבודת האדמה, הן משדי תבואות והן מטעי כרם, ואם נאסור עליהם לשדד את האדמה ולתקן את הכרמים תישם הארץ ותיפוק מזה חורבן הקולוניות חלילה, וכמה מאות נפשות ימוגו ברעב חלילה- על כן להצלת נפשות והצלת ישוב הארץ, הצלת הגוך והצלת ממון, מצאנו היתר על שנה זו שנת תרמ"ט למכור בקיץ הבא עלינו לטובה את השדות והכרמים וכל השייך לעבודת האדמה לנכרים..." הם מציינים כי שטר המכירה יכתב בבית הדין שבירושלים, ומדגישים כי ההיתר הוא לשנה זו בלבד, וכי העבודה תעשה על ידי נכרים אצל העשירים והעניים יעבדו בעצמם. כמו כן, תנאי נוסף להיתר זה הוא הסכמתו של רבי יצחק לאחנן ספקטור מקובנה, שאכן הסכים להיתר.
בשנת תר"ן, נוסד "הועד לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלכאכה בא"י ובסוריא" קרא לתמוך בו (שיבת ציון לרא"י סלוצקי ח"א עמ' 18).
באותה שנה השיב לשאלתו של רבי חיים ישראל מורגנשטרן מפילוב, ששאל האם יש מצווה לעלות ולהתיישב בארץ: "ואין ספק שהיא מצווה גדולה כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה. ונאמר עוד אקבץ עליו לנקבציו (ישעיה נו ח) ועיין ביבמות דף ס"ד שאין השכינה שורה בפחות משתי רבבות מישראל, ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה באנשים פחותי ערך הן בבינונים הן בישרים בליבותם קרוב לודאי שנתנוצץ רוח הגאולה" (ישועות מלכו יו"ד סו). הקדיש תשובה ארוכה בספרו (יו"ד סז) לבירור גבולו הארץ, בו הוא נוטה מאד להרחיב.
בשנה זו חלה במחלה קשה, ונפטר בכ"ה בתמוז תרנ"ג.