שיחה:פאה נכרית

מזה שנים מתפרסמות בחוברות ובכתבי עת ואף במודעות רחוב, טענות נגד נשים הנוהגות לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים, ואחת הטענות החוזרות ונשנות היא שהפאה שדנו הפוסקים בענינה היתה עשויה משיער עיזים, ומראיה היה כמראה קש ואניצי פשתן, וכל הרואה אשה החובשת פאה נכרית ידע בבירור דכיסוי ראש הוא, וממילא גם גדולי הפוסקים שהתירו לאשה לצאת בפאה נכרית, לא עלה על דעתם להתיר את הפאות בימינו שהנשים היוצאות בהם נראות כפרועות ראש. ואמרתי דאין ראוי ללמוד הלכה ממודעות ופרסומים, וראוי לעיין בדברי הפוסקים עצמם, האמנם כצעקתה הבאה אלי, או שמא אין טענה זו באה אלא לעקר ולבטל את דברי גדולי הפוסקים שהתירו, ואשר כל בית ישראל נשען עליהם.

השלטי גבורים על הרי"ף במסכ' שבת (דף כט. מדפי הרי"ף) מביא ראיות וסמך לנשים היוצאות בפאה נכרית, ותוך דבריו כתב: ופירשו המפרשים כי פאה נכרית היא מגבעת ידבקו בה שיער "נאה" והרבה, ותשים אותו האשה על ראשה כדי "שתתקשט" בשיער. עוד כתב שם: ומשמע להדיא שמותרות בנות ישראל "להתקשט" בהם. ועוד שם: ונראה דלא שנא שערות דידה לא שנא שערות חברתה, כל עוד דעבידי לכיסוי השיער.

העולה מדבריו שפאה נכרית שהוא מדבר בה ומתירה, עשויה משיער טבעי משלה או משל חברתה, והפאה מהווה תכשיט לאשה היוצאת בה, ופשוט וברור דפאה ששערה דומה לקש או לאניצי פשתן לא שייך בה תואר נאה ותכשיט, וכ"ש שמפורש בדבריו שלא משיער עיזים היא עשויה אלא משיער אשה הנחתך, משלה או משל חברתה.

ואולם עדיין לא מפורש בדברי הש"ג, האם מי שלבשה פאה נכרית היתה נראית בה כפרועת ראש או היה ניכר עכ"פ דשיער חתוך הוא, ולצורך בירור דבר זה נעיין במה שכתב הוא ז"ל במקום אחר, בספרו עין משפט במסכ' נזיר דף כ"ח ע"ב.

במשנה נזיר דף כ"ח ע"א נחלקו ת"ק ור"מ האם בעל יכול להפר נזירות אשתו בנזירות טהרה, דת"ק ס"ל שאינו מפר, ור"מ ס"ל דמפר "שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מגלחת". ובגמ' שם בע"ב, ות"ק אמר לך אפשר בפאה נכרית, ומפרש רש"י ות"ק אמר לך, משום תגלחת לא אפשר להפר דלא הויא עליה מנוולת משום תגלחת, דאפשר לה בפאה נכרית ומחזיא כאינה מגלחת. ובעין משפט שם על הדף כתב בשיטת ת"ק בזה הלשון "נראה לי היתר מכאן לשערות שהנשים נשואות נותנות בראשיהם. יהושע בועז" (הוא בעל הש"ג).

וביאור דבריו דודאי אית לבעל טענה דאי אפשי באשה מגולחת דמנוולת בעיניו, ואם משום דאפשר לה בפאה נכרית ומחזיא כאינה מגלחת לכן אינו יכול להפר, מיניה וביה דשרי לאשה נשואה לשאת פאה נכרית על ראשה, הרי מבואר באר היטב דלפאה נכרית מראה כשיער טבעי ונראית בה אף לבעלה כבלתי מגולחת, ובפאה זו בא הש"ג להתיר לנשים נשואות לצאת בהן (במפרשים דנו בראייתו דמניין לו ברה"ר שמא רק בביתה, והבאתי מדבריהם וביאור ראייתו בספרי כדת וכדין בפרק ח').

ונראה דאין ראיה זו מוכרחת, דאפי' אי נימא דאינה נראית בפאה נכרית כבשערה ממש, אך ודאי הניוול הגדול של מגולחת ליכא בה בהיותה עם פאה, ושוב לית לבעלה טענה, דבשלמא בכיעור גדול איכא מכלל דברים שבינו לבינה, אך בכיעור קטן ודאי שלא, וכמו שאין אשה משועבדת לבעלה ללבוש דוקא בגדים יפים, וא"כ מדברי הגמ' לכשעצמם איכא למימר דאין הכרח גמור דהפאה נראית בשיער טבעי ויפה, אבל עכ"פ ודאי זוהי משמעות פירוש רש"י שם בנזיר שכתב דע"י הפאה "מחזיא כאינה מגלחת", והעין משפט סתם וכתב דמשם ראיה להיתר הפאה נכרית, וא"כ ודאי זוהי פשטות דבריו, ומדברי הבר פלוגתא של השלטי גבורים - שנביא דבריו להלן - מוכח בשופי על איזה פאה קאי השלטי גבורים.

המהר"י קצלנבוגן, המכונה המהרי"פ, בן דודו של השלטי גבורים, יצא בתשובה ארוכה הנדפסת בשו"ת באר שבע סי' י"ח, להוכיח שפאה נכרית אסורה מכמה וכמה טעמים, ומאריך לדחות את כל צדדי ראיות הש"ג, ובין שאר טענותיו על היתר הש"ג כותב: איך יעלה על הדעת שיהיה מותר להראות עצמה כעוברת על דת, דהא לצאת בשיער עצמה מגולה אסור מן התורה, וכו'. ומלבד דבריו הארוכים בתשובה הנ"ל, עוד הוסיף דברים על נדון זה בספרו י"ב דרשות (סוף דרוש ראשון) וזה לשונו, "ושלא יתקשטו בפאה נכרית, כי שיער באשה ערוה ולמראה עין יראה כאילו הוא שיער שלהם". ועוד שם, "ולקחתי גילוי שיער וקישוט בפאה נכרית למשל (כלומר לדוגמא, לעורר על כך) כי בנות עירי נכשלות בזה מאוד". הרי להדיא דהיה נפוץ בזמנם התקשטות בפאה נכרית כזאת הנראית למראה עין כשיער עצמה, ועל פאות אלו נתווכח הוא עם בעל השלטי גיבורים שהתיר. העולה מדברי ראשי המדברים בענין הפאה נכרית, הש"ג שהתיר ומהרי"פ שאסר, דבפאה נכרית שנעשית משיער יפה וטבעי משלה או של חברתה, שהיתה תכשיט לאשה שחבשה אותה, והיתה נראית בה כיוצאת בשיער עצמה, בה היו רגילות בנות אותו דור לצאת לרה"ר, ועל ענינים אלו יצא השלטי גיבורים בראיות וסמך להיתר, ואילו מהרי"פ האריך לדחות ראיותיו ואסר. והנה שני חכמים אלו הם ראשי המדברים בענין פאה נכרית, ועל דבריהם וראיותיהם המשיכו הפוסקים לדון והוסיפו ראיות וטענות שונות מש"ס ופוסקים ואף מסברא, מי להיתר ומי לאיסור, ויש לעיין בדברי הפוסקים הבאים אחר החכמים הנ"ל, האמנם אף הם דיברו באותן פאות, או שמא דיברו בפאות גרועות בטיב ובמראה.

הרמ"א באורח חיים סי' ע"ה המדבר בענין האיסור לקרות ק"ש כנגד שיער אשה מגולה, מביא את דברי השלטי גיבורים ומתיר לקרות ק"ש כנגד פאה נכרית, ובדרכי משה שם מפנה לעיין בדבריו בדרכי משה בסי' ש"ג, ושם כתב: "מצאתי כתוב בהגהות אלפסי החדשים (הוא הש"ג), ומותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא אם היא עשויה משערותיה או משיער חברתה, דאין שיער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה, אבל לא התלושים העשויות לכסות שערותיה האחרות, ואע"ג דעבדא לקישוט שתהא נראית בעל שיער", ע"כ. ובפשוטו בכל המשמעויות העולות מהשלטי גיבורים עצמו כן עולה אף מדברי רמ"א אלו.

אולם יש לעיין בלשונו בהיתר לקרות ק"ש כנגד פאה נכרית, דאף הלבוש אזיל בתריה אך שינה מלשונו. דבשו"ע (סי' ע"ה ס"ב) פסק: "שיער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות כנגדו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר". וכתב הרמ"א: "וכ"ש שיער נכרית (הגירסה פאה נכרית, מג"א) אפי' דרכה לכסות, הגהות אלפסי החדשים". וכן פסק הלבוש, וזה לשונו: וכ"ש פאה נכרית "שאינה שלה", אפי' דרכה לכסות מותר. ונחלקו הפוסקים בהדגשת הלבוש "שאינה שלה", כנגד סתימת הרמ"א בזה. העטרת זקנים הבין שהלבוש בא לאפוקי העשויה משיער תלוש של עצמה, שזו אסורה, ואילו הרמ"א שסתם אזיל לשיטתו בדרכי משה סי' ש"ג שהעתיק שם במפורש מהשלטי גיבורים דאף פאה משיער של עצמה שרי, וכן הבין המגן גיבורים. אך הפרי מגדים, הברוך טעם והתשובה מאהבה דחו הבנה זו, ופירשו שכוונת "שאינה שלה" היינו תלוש ולא מחובר, אך בתלוש התיר הלבוש כפי שהתיר הרמ"א הן משל חברתה והן משלה.

ויש לעיין במה שונה פאה משיער חתוך שלה לפאה משיער של חברתה, להבנת העטרת זקנים והמגן גיבורים, שהלבוש מפריד ביניהם ופליג על הרמ"א שהתיר בכל אופן. ובפשוטו נראה דשיער שלה נראית בו פרועת ראש, ואיכא מראית העין טפי מאשר בפאה משיער של חברתה. ואם זה הביאור, לכאורה נחלקו הרמ"א והלבוש האם איכא בפאה נכרית משון מראית העין או לא, דהרמ"א לא חשש וכהשלטי גיבורים סבירא ליה, והלבוש חשש ואסר, ופשוט דאי איכא בפאה משום מראית העין, אף בפאה משיער של חברתה אם נראית בה כפרועת ראש יאסור הלבוש, ויתיר רק בפאה נכרית הנראית כשיער תלוש המכסה שערה, והרמ"א יתיר בכל אופן. ונראה לדחות הבנה זו במחלוקת הרמ"א והלבוש, הן מדברי המגן גיבורים שהבין דאכן פליגי ונראה שאף נקט להלכה ולמעשה כהלבוש, והן מדברי הפרי מגדים שדוחה הבנה זו וס"ל דלא פליגי כלל. דהפרי מגדים מקשה על הבנת העטרת זקנים דפליגי "ומאי שנא משערותיה או מחברתה דשרי". ואי איכא בין הנך פאות נפק"מ בענין מראית העין, איך אינו מבין מאי שנא. ועל כרחך סבירא ליה דאף בשל חברתה אינו עדיף מאשר בשיער עצמה התלוש. ומהמגן גיבורים הראיה שונה, דהוא דוחה את טענת המהרי"פ לאסור פאה נכרית משום מראית העין, וטענתו היא, "ברבים שנהגו כן לא שייך מראית העין, דלא חשידי, וכו', וכ"ש בזה שכל הנשים נהגו כן היאך אפשר דכולהו יעברו על דת משה ויהודית עכ"פ, ומכל שכן למאן דסובר דהוא דאורייתא (כלומר פריעת ראש בנשים, דאיכא דס"ל מדרבנן ורק רמז איכא מדאורייתא, ואיכא דס"ל דאסור מדאורייתא כפשוטו). ועל כרחך ישפטו הכל שהיא פאה נכרית", ע"כ. וא"כ דהמגן גיבורים דהוא מריה דשמעתא דליכא בפאה נכרית משום מראית העין, מה טעם שיבוא ויאסור בפאה משיער עצמה טפי משיער של חברתה.

גם מסברא אינו ברור לומר שיש בשיער של עצמה טפי מראית העין, ויעוין ברש"י שבת דף ס"ד ע"ב לענין חוטי שיער שהנשים נותנות בראשיהן, דאין היכר בין משלה למשל חברתה, אמנם אין ראיה כ"כ משם, דשמא אין להם מראה פריעת ראש. (ויעוין בענין זה דחוטי שיער וצורתם, בספרי כדת וכדין פרק י"ז - י"ח). וכן כתב בן דודו של הרמ"א בשו"ת מהר"ם פרובינצאלו סי' צ' (בתשובה משנת ש"ל) דנשאל אי שרי לאשה ליתן על מצחה פאה משיער של עצמה החתוך, וענה שאין דעתו נוחה מפאה "אבל איני רואה הבדל באותן השערות אחר שנתלשו בין שלה לשל זולתה", ויש לפרש בדרכים אחרות את ההבדל בזה, וביארתי דעתם בכמה פנים בספרי בפרק ג'.

העולה מדברי הרמ"א והלבוש, וכפי שהבינו דבריהם העטרת זקנים, הפרי מגדים, התשובה מאהבה, המגן גיבורים, והברוך טעם, דפאה נכרית דשריא לצאת בה לרשות הרבים ולקרות ק"ש כנגדה, היא אף פאה נכרית משיער טבעי (עכ"פ משל חברתה) המהווה תכשיט שיער לאשה, ולביאור המגן גיבורים, אף שנראית בפאה נכרית כפרועת ראש. וזו שיטת השלטי גיבורים, שהרמ"א והלבוש פסקו כן להלכה, וכן הכריעו למעשה הפרי מגדים והמגן גיבורים.

גם בספר כנסת הגדולה כתב בענין המחלוקת בדין פאה נכרית, והוסיף בה דברים מדיליה, דהטור באה"ע סי' כ"א פסק "ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה", וכתב ע"ז בכנסת הגדולה בהגה"ט אות א', "ודוקא בשיער הדבוק בבשרה ממש ונראה גם בשרה עם השיער, אבל שיער מכסה שערה לא שנא שיער דידה לא שנה שיער חברתה כל עוד דעבידי לכיסוי שערה והן תלושות, אע"ג דקישוט הוא לה כדי שתיראה בעלת שיער, אין בו משום שיער באשה ערוה, שלטי גיבורים פרק האשה. אבל בבאר שבע הביא בשם מהר"י קצלנבוגן שמחה על קודקוד סברה זו והעלה לאיסור". ועוד הוסיף שם כנסת הגדולה וכתב באות ז': ויש מקצת נשים שלוקחות משי שחור ומשימים בפדחתם כדי להתייפות ואפי' בזה רע עלי המעשה, שבני אדם הרואים טועים שהם שערות שלהם, אלא הנח להם לישראל וכו', משא מלך וכו'. ומדברי שלטי הגיבורים שכתבנו למעלה תראה שזה מותר גמור מקל וחומר דשערות אחרות, "ואפי' לסברת מהר"י קצלנבוגן שהובא בספר באר שבע". ע"כ. מבואר מדבריו דפאה נכרית איכא טפי מראית העין מכיסוי משי שחור על הפדחת, ולשלטי גיבורים דאף פאה נכרית שריא, כל שכן שכיסוי משי שחור שרי. ואפי' למהרי"פ דפאה נכרית אסירא, אך כיסוי משי שחור שרי.

ויש לעיין במה עדיף כיסוי משי שחור מפאה נכרית, אם הרואים טועים וסוברים שכיסוי המשי שערות שלהם הוא, כטענת המשא מלך.

והנראה דס"ל לכנסת הגדולה דיסוד איסור מראית העין הוא כשהמעשה הנעשה ידוע לרואים עניינו, ורק לא ידעי הסיבות למעשה או שאר פרטים שאינם ניכרים לעין, אך בענין זה דכיסוי משי כל הרואה נכונה רואה דאינו שיער אלא כיסוי משי, ורק אלו העומדים מרחוק ואינם רואים את אשר לפניהם הם טועים, ובכה"ג לא נאמר איסור מראית העין, וא"כ נחזה אנן מאי טעמא סבירא ליה לכנסת הגדולה דפאה נכרית חמירא לדעת מהרי"פ, אי אף פאה נכרית אין האשה היוצאת בה נראית כפרועת ראש וכל הרואה נכונה רואה דהוא שיער תלוש, א"כ עניינה ממש ככיסוי משי שחור, ופשוט שאין שום נפק"מ במרחק בו נמצא זה שאינו רואה את אשר לפניו. ולדוגמא אי נימא דממרחק של י' אמות ניכר הן דפאה נכרית אינו משערה והן דכיסוי משי אינו שיער, אך מכ' אמות כבר נראית הפאה נכרית כשיער עצמה, ועדיין המשי נראה דהוא כיסוי, ואילו מל' אמות שוב אף הכיסוי נראה כשיער עצמה, האם יעלה על הדעת לאסור את הפאה ולהתיר את הכיסוי משי, כפי שמבין הכנסת הגדולה בדעת מהרי"פ, וכי יש איזו הוה אמינא דאיסור מראית העין תלוי במרחק שבו הרואה אינו רואה את אשר לפניו, אלא פשוט וברור דפאה נכרית שונה במהות מכיסוי משי, דכיסוי משי נראה לכל הרואה נכונה שאינו שיער עצמה ואין שייכות בו לאיסור מראית העין, לדעת כנסת הגדולה, ואילו פאה נכרית כן נראית לרואים כשיער עצמה וכפי שכתב להדיא המהרי"פ בספרו י"ב דרשות (הבאנו דבריו לעיל) ורק לא ניכר לרואים מה שתחת הפאה נכרית, אם מחוברות השערות לראש או תלושות, ובזה ודאי שייך לאסור מפני מראית העין, וכן ס"ל למהרי"פ.

העולה מדברי כנסת הגדולה, דפאה נכרית דנחלקו בה השלטי גיבורים ומהרי"פ, היא פאה הנראית לעין הרואה כשיער עצמה המחובר, והיוצאת בה לרשות הרבים נראית כפרועת ראש, והשלטי גיבורים התירה ומהרי"פ אסרה, וזו המשמעות העולה אף מדברי הש"ג ומהרי"פ עצמם, וכן מדברי הרמ"א והלבוש לפי הבנת הפוסקים בהם, וכפי שהבאנו דבריהם לעיל וביארנו דעתם.

ודברי כנסת הגדולה כיון דאתי לידן נימא בהו מילתא, דכמה מהפוסקים הביאו את דבריו הנ"ל בסעיף ה' ולמדו מלשונו שם "אבל בבאר שבע הביא מהרי"פ ז"ל שמחה על קודקוד סברה זו והעלה לאיסור", דסבירא ליה לכנסת הגדולה לדינא כשיטת מהרי"פ לאסור פאה נכרית. והנני תמה טובא על הבנה זו בדעת הכנה"ג, דהא מיד בס"ק ז' מפורש בדברי הכנסת הגדולה ההיפך הגמור, דמביא בענין כיסוי משי שחור שיטת שלטי הגיבורים בענין פאה נכרית כעיקר ללמוד ממנה בדרך כל שכן להיתר משי שחור, והוסיף והביא את שיטת מהרי"פ לרווחא דמילתא שאף אליביה כיסוי משי שרי, ואי הוי ס"ל לעיקר כמהרי"פ הוי ליה למימר איפכא, דמסברא מהרי"פ אסר רק פאה נכרית דחמירא ענינא ולא כיסוי משי, ולהוסיף לרווחא דמילתא דכ"ש דלשלטי גיבורים שרי, ומוכח ומבואר דאינו כן אלא דאיהו ס"ל לעיקר כשיטת השלטי גיבורים. ולשונו בסעיף ה' שמהרי"פ היכה על קודקוד סברת הש"ג אינו סברת עצמו אלא סיכום אריכות דבריו של מהרי"פ, שהרבה בראיות וקושיות נגד היתר השלטי גיבורים, וע"ז כתב הכנסת הגדולה שהוא היכה על קודקוד סברת הש"ג, ואין בזה שום התייחסות לשיטת הכנה"ג עצמו. ובספרי כדת וכדין פרק כ' הבאתי שכך מוכח נמי מדברי הכנה"ג באו"ח סי' ש"ג הגה"ט (שיטה א') שמביא את דברי השלטי גיבורים דשרי לאשה לצאת בפאה נכרית, ולא מביא מי שחולק. וכן בשיירי כנסת הגדולה שם אינו מביא חולק על הש"ג, על אף שמביא שם את תשובת מהרי"פ בבאר שבע לענין אחר, והיא אותה תשובה שמאריך בתחילתה לדחות היתר פאה נכרית. ומדלא חש להביא את ריש התשובה הנ"ל, מוכח שנקט לדינא דהעיקר כשלטי גיבורים שהביא את דבריו בכנה"ג ללא חולק.

ואף מהפמ"ג משמע שהבין מדבריו כן, דבסי' ש"ג מציין הפמ"ג שיש לעיין בענין זה בכנסת הגדולה וגם בשיירי כנה"ג. ולכאורה, בשלמא מה שמפנה הפמ"ג לעיין בדברי הכנה"ג ניחא, שהרי שם מביא את דברי הש"ג, אך לאיזה ענין הוסיף הפמ"ג שיש לעיין גם בשיירי כנה"ג, ששם לא דיבר בזה כלל. על כרחך כוונת הפרי מגדים דמשתיקתו שם בשיירי כנה"ג מוכח שלא הכריע לאיסור, וכדביארנו. ועוד, דגם בשיירי כנה"ג סי' ע"ה מוכח דסבירא ליה דפאה נכרית שריא, שמביא את הרמ"א דשרי לקרות ק"ש כנגד פאה נכרית ושוב ללא חולק, ואף שבאה"ע הביא את המהרי"פ שאוסר לענין הסתכלות בשיער ערוה, ועל כרחך דס"ל שלמהרי"פ אסור לקרות ק"ש כנגד פאה, ואפי' הכי לא הביאו כנגד היתר הרמ"א.

והנה בספר יביע אומר חלק ה' אה"ע סי' ה' הביא את דברי הכנסת הגדולה באות ז' הנ"ל בשינוי לשון, והוציא ממנו להיפך, שדעתו לאסור, זה לשונו שם: וגדולה מזו כתב בעל עצמות יוסף בספר משא מלך על אודות איזה נשים שלוקחות משי שחור ונותנות בפדחתן וכו' והובא בכנה"ג אה"ע (סי' כ"א הגה"ט אות ז') והעיר ע"ז שלפי מש"כ בשלטי הגיבורים להתיר פאה נכרית כ"ש בזה שמותר גמור הוא, ואפי' לסברת הב"ש בשם מהר"י קצלנבוגן "שמחה על קודקוד סברה זו והעלה לאיסור" יש לומר שבכה"ג שרי, ע"כ. "נמצא שאף לכנה"ג בפאה נכרית יש להחמיר יותר, שיש בזה עכ"פ משום מראית העין". ע"כ מספר יביע אומר.

וכל הרואה נכונה יתמה איך היפך את שיטת הכנסת הגדולה מהיתר לאיסור, דהא באות ז' לא כתב הכנה"ג לשון זה דהב"ש מחה על קודקוד סברה זו והעלה לאיסור, אלא באות ה' כשמביא את עיקר שיטות השלטי גיבורים ובאר שבע, ואילו באות ז' לא בא אלא ללמוד ממחלוקתם בפאה לענין כיסוי משי שחור, וכאמור מביא בעיקר את שיטת הש"ג שמתיר, ובנוסף לרווחא דמילתא כתב שאפי' למהרי"פ שרי, אך שירבוב הנ"ל "שמחה על קודקוד סברה זו" לאות ז' משמעותו דאף כאן מדגיש הכנה"ג זאת כאילו למנוע מהלומדים שנקט לדינא כשלטי גיבורים להתיר. וברור דבעל היביע אומר כתב מזכרון את הדברים ונתערב לו לשון כנה"ג באות ה' עם דבריו באות ז', וע"פ זה הסיק דכנה"ג אוסר, וכאמור ההיפך הוא הנכון וכפי שמוכח אף בכנה"ג באו"ח סי' ש"ג ובשיירי כנה"ג שם ובסי' ע"ה, ובפמ"ג בסי' ש"ג בדעתו וכנ"ל, ויש לתמוה למה את כל משמעויות האלו לא הזכיר היביע אומר אפי' ברמז, ולמה לא הביא דכנה"ג באה"ע סי' קט"ו מביא את הש"ג לענין עוברת על דת דפאה נכרית לא חשיבא כיוצאת וראשה פרוע, ושוב ללא חולק, ודבריו אלו כבר הביאם השדי חמד מערכת ד' אות ג'.

ועתה נחזור לנד"ד. בספר תשובה מאהבה חלק א' סי' מ"ז מובאת תשובה לר' ברוך ייטלס, וזו פתיחת התשובה: זה ימים אחדים ואני הייתי במסיבה אחת של נגידים וקצינים, ושאל אותי אחד מן השועים, האם אמת הדבר שאין איסור לנשים נשואות "לקשט" את עצמן בפאה נכרית... להיות כאחד השרים והשרות בוץ וארגמן וכו'. ובסי' מ"ח עונה לו בעל התשובה מאהבה, ואף הוא פותח בדברים דומים, זה לשונו: כבר נשאלתי ע"ז מאת גביר אחד ירא וחרד על דבר ה', על אודות אשתו הגבירה, אם יש היתר לצאת בפאה זו. העולה מדבריהם אלו, דהפאה שהיתה נהוגה בזמנם (לפני מאתיים שנה ויותר) היתה תכשיט מכלל שאר התכשיטים שמחמתם היו נראות כאחת השרות, והיו מעוררות עליהן את קנאת עם הארץ, וברור לכל מודה על האמת שמדובר בפאות יפות מאוד ולא כעורות שיער עיזים או כמראה קש ואניצי פשתן, ולכן אותן נשי נגידים וקצינים ושועים חפצו לצאת מקושטות בהן. ואף במראה הפאה נראה מתוך תשובה מאהבה שהיה לה מראה של שיער טבעי, זה לשונו בתשובה מ"ח: הא כתב בעל אליה רבה באו"ח סי' צ"א חשיבא כיסוי והוא הדין שערות פרוקים (פאה נכרית), אך מפני מראית העין יש להיזהר, א"כ יש לומר שערות חמירא טפי קל וחומר מכובעים הקלועים מקש לענין ברכה, כי בזה נראין הן עוברים על איסור תורה "כאילו יוצאות בשערות ראשן פריע פרעות בלי כיסוי כלל". העולה מדבריו דפאה נכרית מראיה כמראה שיער טבעי, והיוצאת בה נראית ללא כיסוי ראש, ועל פאה זו שהתיר הרמ"א והפמ"ג דן הרב בעל תשובה מאהבה עם עמיתו הגאון ר' ברוך ייטלס ז"ל.

ויש להעיר דבשו"ת הסבא קדישא חלק ב' או"ח סי' א' הביא דברים אלו של התשובה מאהבה, וכתב בשמו שהאליה רבה סבירא ליה לאסור פאה נכרית עכ"פ מפני מראית העין. ודבריו תמוהים, דהאי כל שכן לאסור לא האליה רבה כתבו אלא בעל התשובה מאהבה, ואדרבה, מהאליה רבה נראה דלא ס"ל להאי כ"ש, דהא בסי' ש"ג מביא הפרישה את היתר פאה נכרית בשם הרמ"א והשלטי גיבורים, ומבארם, והאליה רבה שם מביא את דברי הפרישה ולא העיר עליו כלום, ומשמע שקיבל דבריו, וכן הבין בדעתו הברכי יוסף שם שכתב על האליה רבה שנעלם ממנו שהב"ש הפליא לתמוה על היתר פאה נכרית, עכ"פ מבואר דהאליה רבה עצמו התיר לצאת בפאה נכרית ולא חש כלל לשיטת עצמו דאיכא מראית העין בפאה נכרית של איש לענין ברכה ללמוד משם כ"ש לפאה נכרית של אשה לאסור לה לצאת עמה לרה"ר, ואולי סבירא ליה דבשל גברים אינו שכיח ואיכא משום מראית העין, ואילו בשל נשים שכיח, ואם כן כולהו ידעי דודאי פאה נכרית היא ושרי, או לאידך גיסא, דבאיש הוא מידת חסידות ושפיר יחשדוהו דמיקל בזה, אך באשה דפריעת ראש אצלה איסור חמור הוא, ודאי ישפטו הכל דפאה נכרית היא ולא עוברת בפרהסיה איסור תורה, ומקור סברות אלו מהמגן גיבורים, הבאנו דבריו לעיל, שכותב דפאה נכרית כיון שנהגו בה רבים לא שייך מראית העין, דלא חשידי וכו', "וכ"ש למאן דסובר דאורייתא", ועל כן ישפטו הכל שהיא פאה נכרית.

עכ"פ בין כך ובין כך מבואר להדיא הן באליה רבה והן בתשובה מאהבה והן בשו"ת הסבא קדישא, דאשה היוצאת בפאה נכרית נראית כפרועת ראש, ועל פאה זו נסוב הדיון בין גדולי הפוסקים אם לאסור או להתיר.

גם בספר ישועות יעקב או"ח סי' ע"ה כתב המחבר תשובה גדולה בענין פאה נכרית, ובסוף התשובה כתב: ולגוף הדין, כיון דהך דיוצאה וראשה פרוע מטעם פריצות קאתינן עלה, "וכיון שאינו ניכר אם הוא משיער גופה או משיער נכרית" (חסר הסיום). גם מדבריו מבואר להדיא דמראה הפאה נכרית כמראה שיער, והיוצאת בה נראית כיוצאת פרועת ראש.

וכן מבואר בתפארת ישראל על המשניות, על המשנה בשבת (פרק במה אשה משנה ה') יוצאה אשה... ובפאה נכרית לחצר, וכתב התפארת ישראל (בועז אות א'): וקשה לי הרי אסור משום מראית עין "דמחזי כפרועת ראש" וכו', והרי אפי' באיסור דרבנן אסור משום מראית עין.

ועוד יותר מכל המשמעויות המובאות לעיל, מפורש בספר תורת שבת (נדפס לפני כמאה ושבעים שנה), זה לשונו בסי' ש"ג ס"ק י': "וכן הוא אצל פאה נכרית דנשי דידן, שאין אדם יכול להבחין אם בשיער עצמה או בפאה נכרית היא מתקשטת".

גם מדברי הגאון ר' שלמה קלוגר בספריו עולה ברור מה מראה היה לפאה נכרית בזמנם. דבספרו שנות חיים תשובה שט"ז כותב: עיין מגן אברהם מה שהשיג על הבאר שבע ודעתו להתיר... אבל בזה הזמן הרבה פרוצות שהולכות בכוונה בשיער שלהן, א"כ אף ההולכות בפאה נכרית מה מהני זה, "הרי הרואה לא יידע ויסבור דשלה הוא". וכו'. מבואר להדיא מדבריו מה היה מראה הפאה בימיו, דהרואה אשה חבושה בפאה נכרית לא ידע דהיא פאה וסבר דפרועת ראש היא.

וגם בספרו קנאת סופרים (בתשובה ע"ב) כותב בנידון זה ומוכיח לאסור מדין המשנה ריש פרק האשה שנתארמלה, אם יצאת בהינומא וראשה פרוע כתובה מאתיים, דהוא ראיה שבתולה נישאת, ושואל ר' שלמה קלוגר, דמה ראיה דראשה פרוע, דלמא הוי שיער נכרית, "דהרי אי אפשר להכיר בלי הבחנה אם הוא שיער שלה או של אחרת" וכו'. מבואר בדבריו באר היטב דפאה נכרית מראה כפריעת ראש גמורה, ואולם כאן לראשונה מתוך המשמעויות בדברי הפוסקים משמע שעכ"פ שייך להכיר אם הוא שיער שלה או שיער פאה נכרית, וכלשונו על ידי "הבחנה".

גם בשו"ת חסד לאברהם (לפני מאה וחמישים שנה לערך) תניינא אה"ע סי' פ"ז, מדבר במראה הפאה. דפותח שם: מה שנהגו הנשים ללבוש פאה נכרית בראשן "עד שנראה כאילו הולכות בשערות עצמן מגולות". ומאריך מאוד, ותוך דבריו כותב עוד: מה לי שיער עצמן או שיער נכרית, "שעשויות באופן שנראין כשיער עצמן" וכו'.

ואולם דברים אחרים לגמרי כותב בשו"ת רבי עזריאל (הילדסהיימר) אה"ע סי' ל"ו. דתחילה דן על הפאה ופוסק להיתר, ואח"כ מוסיף: ואם כי הנשים נראות על ידי זה כיוצאות בפירוע ראש ממש חלילה, הנה נודע כי כל אשה ובתולה "מיד רואה ההפרש הגדול בזה". ומוסיף: "וגם האנשים הפרוצים הצופים בנשים בודאי יראו החילוק" והנשים בעצמן יודעות, כי נודע הדבר. העולה מדבריו, דתחילת התפשטות הפאה אכן לא היה ניכר לרואים שהוא שיער תלוש, אך אח"כ נודע, ויש לידע האם נודע מחמת הטיב של הפאות שפחת וירד בזמנו, או שמא מאז ומעולם ניתן היה להבחין שאין פאה נכרית שיער טבעי של האשה, אך כל עוד שלא הכירו את הפאה לא שמו על לב שהיוצאות בה מכוסות ראש הן, ואחר התפשטות הפאה שוב ראו בשופי דהוא כיסוי ראש ולא פירוע ראש. עכ"פ מדברי הפוסקים שהבאנו לעיל, וביותר מדברי התורת שבת, מבואר דלא ניתן היה להכיר בין פאה נכרית לפריעת ראש, וכן הוא משמעות דברי הישועות יעקב, התפארת ישראל, והחסד לאברהם, ויותר נראה בהבנת דברי רבי עזריאל כביאור הראשון שביארנו דבריו, שבזמנו פחת טיב הפאות ושוב לא נראה כפירוע ראש, וראה עוד להלן.

ובאוצר הפוסקים אה"ע סי' כ"א הביא מספר סתרי ומגיני, וזה לשונו: "וגם לחוש אחשדא שיסברו הרואים שהן שערות עצמה היא חומרא גדולה, דכיון דיודעים העולם שיכולים עתה לעשות פאה נכרית יפה כל כך שתיראה כשיער עצמה, אמאי נחשוד אותה". וגם מדבריו עולה ברור שהפאות בימיו (לפני כמאה שנה) היו נראות כשיער עצמה של האשה, ועוד יותר, שהיה כבר ידוע לכל שניתן לעשות פאות כאלה הנראות כשיער עצמה, וזה דלא כדברי ר' עזריאל, וקרוב לומר שבימיהם בחילוקי מקומות היה הדבר תלוי, ולא מראה הפאה בארץ זו כמראה בארץ אחרת.

העולה מדברינו הוא, דמהפוסקים כולם (פרט לר' עזריאל הילדסהיימר ז"ל) מוכח שהפאות הנידונות בפוסקים מימי השלטי גיבורים ומהר"י פדוואה ועד לפני כמאה שנה, כולם משיער טבעי היו והיוו קישוט לנשים הנושאות אותן, ואותן נשים היו נראות כיוצאות פרועות ראש בלא כיסוי, ועל פאות אלו נחלקו הפוסקים לדורותיהם, האם מותרות או אסורות. ולשיטת המתירים הרי הם מותרות בשופי.