יהדות ג'רבה
|
|
יהדות גרב'ה מתוארת על ידי הרב אליהו בירנבוים בביקורו במקום באוגוסט 2008 כך:"הקהילה היהודית היחידה בעולם המוסלמי שאוכלוסייתה ממשיכה לגדול, היא גם היחידה השומרת על מסורות עתיקות המשמרות את ניחוחה של ארץ ישראל. היא אחת המופלאות שבקהילות תבל.
תולדות יהודי ג'רבה
מסורות יהודי ג'רבה הם כי היהודים הנמצאים באי - שאינם כהנים - מוצאם משבט זבולון. הדעה הרווחת היא כי שבט זה השתלט – בראשית התנחלותו – על כל ארץ הצידונים (ר' ברכת יעקב לבניו: "זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אוניות וירכתו על צידון" – (בראשית מ"ט י"ג), והגיע אל צפון אפריקה עם ההתפשטות הפיניקית. אלה , כידוע, הקימו עוד במאה התשיעית לפנה"ס את העיר קרת-חדשת, היא קרתגו, ליד תוניס של היום.
בתלמוד ישנו אזכור של הרב אבא קרתיגניא שהיה אמורא בדור השלישי או הרביעי והוא מוזכר בתלמוד הבבלי והירושלמי ככל הנראה כבן המקום. בתרגום השבעים לספר יונה ועל פי דעתו של האבן עזרא שם בפירושו, נכתב: "יונה בן אמיתי מזבולון היה. וכשרצה לברוח יצא לתרשיש (יונה א' ג') ומדוע דווקא לשם ? כי תרשיש היא עיר תונייס (טוניס) באפריקי".
הרב שאול כהן (מחבר "לחם ביכורים") מעלה סברה אחרת לגבי מקור העדה:
"ואולי מישראל הדרים במקומות אלה הם מחורבן ראשון, כי נבוכדנאצר, כשהחריב את ירושלים, עלו עימו מלכי ספרד, וכל אחד מהם נטל חלקו מהשביה, כמו שכתב מהר"י וג'רבה היא אחת מערי ספרד כמו שכתב הרב "צמח צדק".
דהיינו, על פי סברה זו אפשר ויהודי ג'רבה הגיעו לאי בעת שנבוכדנאצר החריב את ירושלים והואיל ובין בני בריתו היו גם הספרדים, הרי שאפשר שאלו לקחו עימם את היהודים שהתיישבו במושבה הספרדית, היא ג'רבה. ואכן, על פי מסורת יהודי הקהילה, קבוצת כוהנים מבית המקדש בירושלים, יסדו יישוב יהודי בג'רבה מיד לאחר חורבן בית ראשון 586 לפנה"ס והקימו שם ישוב ובית כנסת. "
בכתבי הגניזה בקהיר מן המאות ה-10 וה-11 נזכרים יהודים מג'רבה. הם נרדפו ע"י ה"מייחדים", הלא הם המוג'הידין, במאה ה-12, אך יישובם באי לא נפסק. באיגרת המיוחסת לרמב"ם נאמר שיהודי ג'רבה נוהגים בכמה דיני ישראל כקראים ומנהגים אלו נשארו בידם עד עצם היום הזה גם לאחר שרבנים גזרו איסורים כנגדם.
מנהגי העדה
ליהדות גרב'ה מנהגים שאינם מקובלים בקהילות אחרות בישראל. אולי מקורם הוא קדום - ישירות מארץ ישראל.
- בליל הסדר נוהגים לומר את ה"קידוש הארוך" שחובר ע"י רבי סעדיה גאון ולא את הקידוש המקובל.
- בשתי שבתות בשנה הם קוראים את ההפטרה בסדר שונה מהמקובל ביתר עדות ישראל, והם יודעים לספר שכשמנהגי ההפטרות שלהם הובאו לפתחו של רבי יוסף קארו הוא פסק כי מכיוון שישוב ג'רבה הוא מלפני החורבן אין לשנות ממה שקבעו ראשונים.
- שואלים על הגשמים בגרב'ה בז' במרחשוון, כמו בארץ ישראל, ולא על פי תקופת החמה (ב-5 בדצמבר) כמקובל בחו"ל.
אחד המנהגים המרשימים הוא זה של התקיעה בערב שבת. התקיעה בערב שבת היא כהכנה לבוא המשיח. בערב שבת , ניצב על גג אחד הבתים הגבוהים בחרא-כבירא (השכונה היהודית), היהודי הממונה על תקיעת שופר. הוא תקע 9 קולות פעמיים לארבע כנפות תבל, כדי להכריז על כניסת שבת והימנעות ממלאכה.
גם בספרו של רבי משה כלפון, "ברית כהונה", יש התייחסות לחשיבותו ומקורו של מנהג זה: נוהגים פה בע"ש [בערב שבת] לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת שני פעמים. פעם ראשונה כדי שימנעו הקהל מהמשא ומתן ולסגור החנויות ופעם שנית אחרי זה בשיעור מה להודיע לקהל להדליק נרות שבת...
ומנהג זה יסודותו בהררי קודש הוא שכתב מרן (אור ס' רנ"ו ס' א') כשהיו ישראל בישובן היו תוקעים בע"ש ששה תקיעות כדי להבדיל את העם מן המלאכה ובמקומות בחוצה לארץ נתבטל זה מנהג מפני פחד הגויים ועתה שאין פחד זה כשנים עברו יכולים בכל עיר ועיר לעשות כתקנה קדומה ולכן פה אחארה אכבירה שכולה ישוב אחינו בית ישראל יש תקנה זו.
ואינו רחוק (כלומר יתכן) אם הרבנים הקדמונים ז"ל בגלותם לפה אם מגלות בית ראשון אם מגלות בית שני המשיכו תקנה זו פה ולעת עתה היא נמשכת והולכת...
כהנים ולויים בגרב'ה
יהודים גרו בג'רבה בשתי שכונות : חרא כבירא (הרובע הגדול) וחרא זרירא (הרובע הקטן). בין השכונות היהודיות היה קשר, אבל כל שכונה דאגה באופן עצמאי להתנהלותה מבחינה דתית וחברתית, עד אשר הייתה תקנה שאין רבני שכונה אחת יכולים להתערב בעניינה של השכונה היהודית השנייה.
הכהנים ישבו בחרא זרירא, ובחרא כבירא ישבו ישראלים בלבד. במשך השנים התערבו אלו באלו, אבל במקורם היו אלו שתי קהילות נפרדות.
הרב בירנבוים בקש לבדוק את המסורות בדבר ריבוי הכוהנים בג'רבה והם נשמעים כאמינים ונכונים. אכן היו תכופות שהיו בתי כנסיות מלאים כוהנים, בהם לא היה מי שיעלה לתורה כישראל או לא נמצא ישראל אחד אשר יקריא לכוהנים את ברכת הכוהנים. לעיתים כאשר הכוהנים ברכו את העם, לא היה נשאר בקהל ציבור להתברך, ואז נהגו הכוהנים לא להסתובב בברכה כלפי הקהל, אלא המשיכו לשאת את כפם לעבר ארון הקודש כדי לברך את כל העם אשר בשדות ואת היהודים והציבור הנמצאים מחוץ לבית הכנסת.
לעומת זאת, מעולם לא היו לווים בקרב היהודים באי. גם על כך יש אגדה מעניינת בפי יהודי ג'רבה ובמסורות הקהילה. כאשר עזרא הסופר לא מצא לווים בין העולים עמו לארץ ישראל (עזרא ח, ט"ו), פנה אל הלווים אשר בג'רבה שיעלו עמו לארץ ישראל. לאחר שהלווים שבג'רבה סירבו הוא קיללם שלא יזכו לסיים את שנתם באי. הם מצידם קללהו שלא יזכה להיקבר בארץ ישראל - ושתי הקללות נתקיימו...
ואכן המציאות כמו מוכיחה את אמיתות האגדה, שכן מזה מאות שנים ועד עצם היום הזה אין כלל לווים בג'רבה. לויים נמנעו מלהתיישב בג'רבה משום חשש שקללת עזרא רובצת על הלויים הגרים באי.
בעת החדשה
בשנת 1878, ארגון "כל ישראל חברים" (כי"ח), מצרפת, אשר שלטה בתוניסיה, החליטה לפתוח בית ספר ללימודי חול. בית הספר נשאר ריק מתלמידים עד אשר בסופו של דבר אויש על ידי מוסלמים.היהודים בג'רבה לא רצו לעבור תהליכי מודרניזציה, הם ביקשו לא להתנתק מהעולם הישן שבו היה לדת מקום מרכזי. הם הבינו שלימוד השפה הצרפתית, איננו כלי בלבד להשתלבות בכלכלה המודרנית, אלא הוא יכול להוות גורם ליצירת קשר עם האוכלוסייה הלא יהודית ולשמש כמזרז להתערבות והתבוללות חברתית ודתית.
חכמי ג'רבה התנגדו לחדירת כי"ח, ותוקנה תקנה על ידי הרבנים, בחרם, נגד פתיחת בית ספר שלה; על ההחלטה חתומים שבעה רבנים "ושאר תלמידי חכמים וכמה מיחידי הקהל" (ראה: ר' משה כלפון, חקת משה, ג'רבה תשי"ט, דף ב ע"א).
פרופ' נחום סלושץ, מראשוני חוקרי האנתרופולוגיה היהודית שהגיעו לאי ג'רבה, הגיע לשם לראשונה בשנת 1906 (אחר כך ביקר שוב בג'רבה בשנת 1928) והוא מפרט בהערכה את עיקשותם של זקני העדה היהודית באי, ואת עמידתם על הסירוב לפתוח בית ספר של כ"יח (כל ישראל חברים – אליאנס), הוא כותב:
ידעתי מה עוללה לנו ההשכלה השטחית המוצאת סיפוקה בחיקוי למה שהנוער לומד בארצות הנאורות, הייתי האחרון לתת לכוף על קהילה שומרת אמונים ומצוינת באהבת התורה, פתיחת מוסד, שסופו לקעקע את כל בירת המעוז למסורת ולמקורות החיים של היהדות.
התנגדות זו של יהודי ג'רבה יצרה הבדל שהלך והעמיק בינם לבין אחיהם יהודי תוניס. בתי הספר של אליאנס - כי"ח יצר אצל יהודי תוניס - כמו אצל רבים אחרים בעולם היהודי - הגדרה חדשה ומודרנית של הזהות היהודית בסגנון של "צרפתים בני דת משה". עד היום, יהודי ג'רבה גאים בכך שלא קיבלו על עצמם את בית הספר המודרני ומאשימים את יהודי תוניסיה בלימוד השפה הצרפתית אשר הפכה לסמל לפתיחות כלפי החברה הסובבת וקבלת תחלואיה.
ואכן, יהדות ג'רבה היא מוצג מוזיאוני נדיר: למרות הטכנולוגיה המודרנית הקיימת באי, הקהילה למעשה לא עבר המפגש משמעותי עם המודרנה בחזית החינוכית והאידיאולוגית. בעת אשר בתוניס ההשכלה והמודרנה כבשו להם מקום של כבוד בחברה היהודית, הלכה והתרחבה בג'רבה שכבה של תלמידי חכמים ולימוד התורה והדת נותרו במרכז החיים הקהילתיים.
תאור שכונת היהודית
יהודי ג'רבה חיים עד היום מרוכזים בשכונה אחת. לא מדובר על "גטו" במובן הקלאסי, שכן למושג גטו יש קונוטציה של חיים סגורים מתוך כפיה. בג'רבה, היהודים גרים בגטו מרצון, מתוך בחירה של צוותא יהודית. השכונה היהודית, חרא כבירא, איננה שכונה מפוארת.
הכבישים והשבילים הם מעפר, הבתים פשוטים, הצפיפות רבה ולעיתים יש תחושה של מגורים במחנה פליטים, אבל במרכז השכונה המשתרעת על פני כקילומטר מרובע נמצא "תנור השבת" - תנור עצים גדול לאפייה ובישול, כפי שהיו רבים בירושלים העתיקה ובקהילות שונות בעולם היהודי עד לפני מספר דורות.
בכל יום שישי בבוקר, יהודי מבני הקהילה פותח את יומו בהדלקת תנור העצים. מאוחר יותר, מוסלמי מבני המקום, בא כדי להוסיף עצים ולחמם את התנור שישמור על חומו במשך היום ולקראת השבת הקרבה ובאה. החל מיום שישי בצהריים, בני הקהילה מגיעים למשפחותיהם ומביאים את בצק החלות אשר הכינו בבית לתנור הקהילתי. כולם מכנסים את החלות ביחד לתנור הגדול.
החמין התוניסאי, הידוע בפי כל בכינויי אריסה ידוע בטעמו הטוב והנפלא, אולם כאשר מכינים את החמין בתנור עצים ולא על פלטת שבת, טעמו מקיים את דברי הפסוק "טועמיה חיים זכו" ומזכה את התבשיל בטעם גן עדן אשר הטועם ממנו מרגיש "מעין עולם הבא" בעולם הזה.
מספר הרב בירנבוים: "כל יהודי ג'רבה חיים ליד תנור השבת ולא מוכנים לוותר על הכנת מאכלי השבת המסורתיים בתנור זה. ההכנה של החמין המסורתי והטמנתו בתנור הקהילה, מהווה גורם מאחד בתוך הקהילה. אין משפחה יהודית אחת, שתוותר על המגורים ביחד עם יהודים אחרים ועל השימוש בתנור בשבת. גם אם התנאים הכלכליים מאפשרים למשפחות רבות לעבור לגור באזורים יותר יוקרתיים, וגם אם לכולם יש אמצעי חימום חשמליים מודרניים בבית, מסורת התנור מחייבת אותם להישאר בשכונה".
הגברים המבוגרים לבושים בבגדים המוסלמים הטיפוסיים והצעירים בבגדים מודרניים ורגילים, אך כל הנשים לבושות בצניעות, הילדים חובשים כיפה לראשם וכולם מגדולם ועד קטנם מדברים עברית.
יהודי המקום לא מדברים כמעט צרפתית כמוזכר, אלא מדברים ערבית ועברית. נשים, ילדים וטף שולטים בשפה העברית, מתוך הלימודים בבית הספר היהודי ומתוך התפילה הנאמרת בלשון הקודש.
הוצאת ספרים
באתר hebrewbooks מוצגים לעיון ספרים שיצאו לאור בג'רבה. בין השאר הספרים הבאים:
- ספר גואלי חי - תרפ"ה - 254 עמוד - נדפס בדפוס דוד עידאן בהשגחת יעקב מעתוק.
- ערבי פסחים - תרע"ז - 420 עמודים
- הגדה לפסח - כוס ישועות הגדה של פסח עם חידושים ובאורים ועוד חמש הוצאות משנת תרצ"א - תש"ט
- ויאמר בועז חלק א - בועז בן דאני חדאד על פסקי המר"ן
- שבת אחים - משה שתרוג - על הלכות שחיטה וטריפה
ןעוד ועוד
קישורים חיצוניים
- הרב אליהו בירנבוים, - אי הנפלאות - מקור ראשון - 31 באוגוסט 2008