מציצה
|
מציצה היא אחד החלקים במצוות המילה, בה המוהל מוצץ את הדם הנמצא בערלת הנימול לאחר הפריעה.
מקור וטעם
במשנה (שבת יט ב) מוזכר כי היו מוצצים את דם הנימול לאחר המילה, וכי מציצה זו מותרת בשבת. הגמרא (שבת קלג ב) מביאה את דברי רב פפא: "האי אומנא דלא מייץ- סכנה הוא ועברינן ליה" (מוהל שלא מוצץ את הדם לאחר פריעתו- מסוכן הדבר ומעבירים אותו מתפקידו). ההסבר המקובל[1] לשאלה מהי אותה סכנה שיש במילה ללא מציצה, הוא שללא המציצה הדם עלול להיקרש ולפגוע בפי האמה, ולכן מצצו על מנת להוציא את הדם הנימול שלא יקרש.
הלכה זו נפסקה ברמב"ם (הל' מילה פ"ב ה"א) ובשולחן ערוך (יו"ד רסד ג).
פרטי הדין
כאמור, המציצה מעכבת את המילה. באשכנז, היו שנהגו שהמוהל ממלא את פיו במעט יין לפני המציצה, על פי תורת הקבלה[2]. בדורות האחרונים, היו שקראו תיגר על המציצה, בעיקר מחשש להדבקת התינוק את המוהל במחלת זיהומיות, וכן בטענה שבימינו לא ידועה סכנה כלשהי במניעת המציצה. אולם, הפוסקים התנגדו לגישה זו, וסברו כי אסור להפסיק את המציצה בטענות אלו. היו שטענו[3], כי טענת הרופאים כי בימינו לא נשקפת סכנה בהיעדר מציצה הינה בגדר "ספק", מפני שיתכן שבעתיד יתגלו ממצאים חדשים שלא היו ידועים לרופאים שטענו כך, וטענת חז"ל כי המציצה מונעת סכנה הינה בגדר "ודאי", מפני שאנו מאמינים ובטוחים שכל דברי חז"ל אמת, ולכן אין ספק מוציא מידי ודאי. היו אחרים שטענו[4] כי לא ניתן לבטל את המציצה על סמך טענות רפואיות, מפני שהמציצה הינה מצווה בפני עצמה. בעקבות הטענות הרפואיות הנ"ל, בימינו נהוג למצוץ בעזרת שפופרת של זכוכית[5] וכן רבים נוהגים לחטא את הפה לפני המציצה.
הערות שוליים
- ↑ ראה: "זיכרון ברית לראשונים", ברלין תרנ"ב, עמ' 20, בדברי המוהל רבי יעקב הגוזר.
- ↑ "זוכר הברית", אונגוואר תרצ"א, יא, יח-יט.
- ↑ הרב אברהם יצחק הכהן קוק, דעת כהן קמ ועוד.
- ↑ אחד מרבני לונדון, קובץ "תורה מציון" חוברת ב', הובא בדברי הרב קוק הנ"ל.
- ↑ וראה בדבריו של הרב ד"ר מרדכי הלפרין כאן בענין זה.