כתר ארם-צובה

כתר ארם צובא או "כתב חאלב" - בקיצור "הכתר, על שם הקהילה ששמרה אותו שש מאות שנה - נחשב לכתב היד העתיק של התנ"ך. מעריכים שהוא נכתב במאה ה-10בטבריה, הובא על ידי הקראים לירושלים ובסוף המאה ה-11 ירד לקהיר שבמצרים - שם היה בשימושו של הרמב"ם. במאה ה-14 הובא על ידי אחד מתלמידי הרמב"ם לחאלב. שם נשמר 600 שנה ב"היכל אליהו הנביא" ב"בבית הכנסת הצהוב" על הנסיון לשרפו.

יהודי חאלב שמרו עליו מכל משמר. בדף הפתיחה שלו כתוב:"קודש לה'...לא יימכר ולא ייגאל לעולם ולעולמי עולמים...ברוך שומרו וארור גונבו וארור ממשכנו...לא יימכר ולא ייגאל לעד ולעולמי עולמים"

בשנת 1947 , לאחר מאמצים רבים הוא הובא לישראל ומוצג בהיכל הספר של מוזיאון ישראל בירושלים. ניתן לקרוא בו בצורה ברורה, הוא כולל ניקוד וטעמים. דפי הקלף שמורים למדי אם כי ניכר בהן סימני הזמן. חוקרי המקרא מכנים אותו : "כתב-יד חאלב" (Aleppo Codex ^[1])

תאור הכתר

במוזיאון ישראל מצוטט ההסבר הבא:"זה המצחף (הקלף) השלם של עשרים וארבעה הספרים שכתב...שלמה הנודע כבן-בויאעא הסופר...ןניקד ומסר אותו... החכם הנבון, אדום הספרים ואבי החכמים...מר רב אהרן בן מר רב אשר...סגולת הקראים השוכנים בהר ציון...שבעיר הקודש.."

הרמב"ם כתב כי קיים "וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים שפרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכים לפי שהגיהו בן אשר והגיעו פעמים רבות כמו שהעתיקו ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו" - ההנחה היא שמדובר בכתר ארם צובא.