רבי משה בן מימון

רבי משה בן מימון (ובר"ת הרמב"ם) הוא אחד מגדולי הראשונים, שהשאיר את חותמו לנצח על התורה שבעל פה. הוא מוכר לכל בזכות ספריו בכל התחומים: בהלכה - "משנה תורה"-"הי"ד החזקה", על המשנה - "פירוש המשניות לרמב"ם", באמונה - "מורה נבוכים" והקדמותיו למשנה "הקדמת הרמב"ם למשנה", הקדמה לפרק חלק, הקדמה למסכת אבות - "שמונה פרקים לרמב"ם" ואגרותיו "אגרת תימן" ועוד.

תולדותיו

הרמב"ם נולד בקורדובה שבספרד בשנת ד"א תתצ"ח (1138) ונאלץ לגלות ממנה בשנת ד"א תתק"ח (1148) עקב כיבושה ע"י ה"אלמוואחדין" - כת מוסלמית קיצונית. משפחתו של הרמב"ם התיישבו בפאס שבמרוקו. בשנת ד"א תתקכ"ה (1165) עלתה המשפחה לארץ ישראל, ומשם ירד למצרים והתיישב בפוסטט היא קהיר העתיקה. שם התווכח הרמב"ם עם הקהילה הקראית המקומית. הרמב"ם השתלם בחכמת הרפואה הטבעית והיה לרופאו האישי של הסולטן צאלח א-דין ובני ביתו. הרמב"ם היה בקשרי אגרות עם קהילות רבות שהוא שולח להם מכתי עידוד כ"אגרת השמד" ו"אגרת תימן". הרמב"ם נפטר בשנת ד"א תתקס"ה (1204) ונקבר ע"פ המסורת בטבריה.

ספריו

הרמב"ם כתב ספרים רבים שנמצאים כיום בכל ארון ספרים יהודי. ספרו הראשון הוא "פירוש המשניות", שנכתב בערבית שהיתה אז "שפת העם". הפירוש נועד להקל על לימוד המשנה ע"י כל עם ישראל. בפירוש נמצאות כמה הקדמות שהפכו לספרים חשובים בפני עצמם, וביניהם "הקדמה למשנה", שבה מתאר הרמב"ם את השתלשלות התורה שבעל פה והמסורת, "הקדמה לפרק חלק", שבה פורש הרמב"ם את משנתו בנושא תורת הגמול, השכר והעונש, העוה"ב וימות המשיח והחילוקים שביניהם, "הקדמה למסכת אבות" הידועה בשם "שמונה פרקים" שבה מציג הרמב"ם את שיטתו בתורת הנפש. ספרו הגדול של הרמב"ם הוא "משנה תורה", הידוע בכינוי "הי"ד החזקה", מאחר והוא מחולק ל-14 חלקים, כגימטריית י"ד. זהו ספר הלכה תמציתי. רבים השיגו עליו, כפי שכותב הראב"ד: "סבר לתקן ולא תיקן כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו. כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם והיה לו בזה תועלת גדולה כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר וראייתו ממקום אחד ואילו ידע כי יש גדול ממנו הפליג שמועתו לדעת אחרת היה חוזר בו. ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חבורו של זה המחבר. אם החולק עלי גדול ממני הרי טוב ואם אני גדול ממנו למה אבטל דעתי מפני דעתו. ועוד כי יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה וזה המחבר בירר דברי האחד וכתבם בחיבורו ולמה אסמוך אני על ברירתו והיא לא נראית בעיני ולא אדע החולק עמו אם הוא ראוי לחלוק אם לא. אין זה אלא כל קבל די רוח יתירא ביה.". תורף ההשגות על חיבורו הם שהרמב"ם לא הביא מקור לדבריו. ספר הלכה זה יחודי גם בכך שהוא הראשון שלא סודר לפי סדר הגמרא כי אם ע"פ סדר חשיבות שקבע הרמב"ם. למרות המחלוקת התקבל הספר לאחד מספרי היסוד בהלכה, שרבי יוסף קארו מחשיבו לאחד מ"שלושת עמודי ההוראה" שעל פיהם פסק בשולחן ערוך. הספר נקרא "משנה תורה" - "לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם" - כדברי הרמב"ם בהקדמתו לספר. הספר כתב בלשון ברורה ומדויקת, והוא ערוך בצורה מופתית ל-14 חלקים כשכל חלק מחולק לנושאי משנה, והם מחולקים לפרקים ולהלכות. ספרו זה הוא היחיד שכתב בעברית. לפני הספר כתב הרמב"ם את מניין תרי"ג המצוות לפי שיטתו - וזהו "ספר המצוות לרמב"ם". ספרו מעורר המחלוקת ביותר היה "מורה נבוכים", שנכתב אף הוא בערבית. בספר מציג הרמב"ם את שיטתו הפילוסופית באמונת ה'. הספר עורר ביקורת רבה בקהילות רבות בעיקר בגלל שהוא מסתמך על חכמי יוון כאריסטו וחבריו. ביקורת נוספת היתה בכך שהספר עורך חקירות באמונה העלולות להביא את החוקר לכפירה (שיטה זאת נאמרת בתוקף רב עד היום ע"י חסידי ברסלב). בקהילות רבות שרפו את מורה נבוכים, אך בסופו של דבר הספר נחשב כיום לאחד מספרי מחשבת ישראל.