מילון הראי"ה:חבוט הקבר (כינוי)

חסרון הארת הנשמה העצמית. ע"י מעשים רעים ונטיות עכורות מתחשכת אורה של הנשמה, ומעינה נכבש, והאדם סופג לו את רוחניותו מכלים אחרים, מרשמי חוץ, של עולמים, ספרים, נפשות ומעשים, ורשמי החוץ פועלים עליו בצורה מדולדלת. כשהקשבתו של האדם היא כ"כ מפולשת, עד שאובד הוא את הרכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים רק את שמו שכח, ולא ידע. אז התוכן הפראי של הגוף מתגבר בצורה של שממון ושל הריסה, והאדם הולך בלא כח לפני רודפיו, אבד אז את היסוד, הצנור המשפיע לעצמיות ממקור החיים המיוחד לו, את הפסוק שלו, את האותיות של שמו שבתורה ודמיון הבשר הולך ומרעיש, חובט בו בכל שוטי ברזל, הוא קבור באדמת עפר קברו החומרי, וכבול בכבלי זוהמא, ענן השכחה החשוך סובב את מלא קומתו, ואת שמו לא ידע [עפ"י א"ק ג קלז, קלט]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ירידת בור.