מילון הראי"ה:תורה (מגמתה ותכליתה)

לרומם את נפש האדם מקישורה בהנאות החושים השפלים אל הנאות־נעלות אשר הנה מושרשות בשכל, צדק ומישרים, שתכנם הוא אהבת ד' ית' והדבקות בדרכיו העליונים [ע"א א ג מח].

מהותה

ו תכליתה - להורות אותנו דרך החיים והטוב. לתכלית הוראת דרכי החיים לנו, ולצורך רישומם ביחש להעתיד היותר טוב ויותר שלם, כפי המדה היותר עליונה ושלמה הידועה לאדון כל המעשים, נותן התורה יתברך [א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 92 (א"ב פרק ז)].

תכליתה

להשלים אותנו [א"ה ב 304]. להיות האדם משכיל בפועל בשכל־דעת־ד' בדרכי אמת [ע"א ג ב קה]. לרומם את הלב האנושי, לעדנו ולהביאו למעלתו הראויה לו, למעלה כזאת שאפילו אם יעזב להיות מתנהג כולו על פי נטיית לבו לבדו, ילך הולך ועולה בדרכי חיים שיהיו מביאים אחרית ותקוה לו ולעולם^[1][פנק' ב קסח (ל"ה פרק נא)].

שאיפתה של תורה

^[2]- התרבות האנושית לפי רום מעלתה היותר רוממה. שלום עולמים, החופש האמיתי, שיסוב דרכו למעלה מגבול האנושות ויקיף גם את כל החי [עפ"י ל"ה פרק ט]. להגיע אל עוצם התכלית של שלימות כל האנושות [ל"ה פרק ח]. יסודה של תורה - הצדק העולמי הנובע מצדקת ד' בכל העולמים ועל כולם [ע"א ד ו צז].

היסוד הפנימי

של התורה - הטוב העליון של הצדק האלהי ברעיון ובפועל [א' קסג].

יסודה

לשכלל ולפתח יפה יפה את הרגש הנובע מהאור האלהי שבנפש האדם, הרגש הטבעי שיש באדם לטוב ולצדק [ע"א ג א קמ].

לעשות את האדם להולך בדרכי השי"ת, "ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט" [ע"ר ב קכג]. הרמת האדם למצב מוסרי שכלי גבוה ועדין, מה שהוא מוטבע עליו, או לרוממו עוד יותר, לפתח בו כשרונות חדשים לאשרו [פנ' קיג].

"כל התורה כולה"

^[3]- "דעלך סני לחברך לא תעביד", המוסר הטוב, השולל את הרע, שתובע הכשר מעולה בנפשות להשכיל ולהיטיב תמיד [ע"א ג ב קמב].

ענינה

לזכך את התהילה, את השׂבעת הנשמה בזיו הציור העליון מכל עליון, נטייתם של ישראל מצד עצם החיים, מכל סיגיה, מכל מחשכים וחולשות, מכל חונף והרגל של טפשות, מכל תאוה פחותה ועכורה, להעמידה באותו החוג, שהתביעה הפנימית של גודל הקודש, של צחצחות אור הנשמה בכל חופשה ועצמה, תובע אותה [עפ"י קובץ א תשפא].

יסוד התורה

עצת ד' לכונן את רוח ישראל בכללו למטרתו, כמו שאמר הנביא: "ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה" [מ"ר 141].

שיהיה הכלל כולו לעם לד' אלהי ישראל [ל"ה פרק לז].

מגמתה הכללית ויסודה

קיומם של ישראל והפרחתם בארץ ישראל, על־פי כל כחותיהם הנפשיים הקדושים שהם מורשה קהלת יעקב [ע"א ב ט שכז].

הכלל שכל התורה כולה תלויה בו

קיום עם ד' בכל צביונו ותמימותו, שהוא אפשרי דוקא בארץ ישראל [ע"א ב ט שכו]. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, לצרף את הבריות.

הערות שוליים