מצות אנשים מלומדה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־16:03, 12 במרץ 2009 מאת Yeshivaorgil bot (שיחה | תרומות) (הוספת קטגוריה בתבנית מקור)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מצוה שנעשית מתוך הרגל ולא מתוך התעוררות פנימית.


בספר ישעיה (כט, יג - יד) נאמר: "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר".


ההרגל, אומר הגר"ח שמואלביץ, הוא האוייב הגדול של כל רגש קדושה והתרוממות. בשעה שאדם ניצב אל מול הנעלה והנשגב ובנפשו מתנוצצים זיקים של אש קודש, מגיח ההרגל ומכבה את גחלי הקודש בזו אחר זו עד כי תדעך האש כליל. הלב רחק מה' על כי המצוות והיראה נעשו "מלומדה". ההרגל מרחיק את האדם מבוראו, הפה והשפתיים ממשיכים בהרגלם, אולם ההתלהבות, הלהט והרגש וכל הכלול במסגרת ה"לב" - נעלם ואיננו.


את הפסוק בספר יחזקאל (מו, ט): "ובבא עם הארץ לפני ה' במועדים, הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב והבא דרך שער נגב יצא דרך שער צפונה, לא ישוב דרך השער אשר בא בו כי נכחו יצא" - ביאר החסיד יעב"ץ (בפירושו למסכת אבות פ"א מ"ד): "כי הקפיד ה' יתברך שלא יראה השער שתי פעמים, פן ישווה בעיניו לשער ביתו וקירות הבית לקירותיו... וזה היה עוון העגל שהיה האוהל בתוכם עד שמאסו בו ואמרו עשה לנו אלהים. ומשה רבינו ע"ה הרגיש בזה ונטה את האוהל מחוץ למחנה הרחק מן המחנה".


מי לנו גדול מאהרן הכהן, קדוש ה', אשר טרם יכנס לפני ולפנים הוא פורש שבעה ימים "פרישה של קדושה" (תוספתא פרה פרק ב). אף על פי כן הוזהר בכל חומר הדין: "ואל יבוא בכל עת אל הקודש". מדוע? לפי שגילוי שכינתי שם, יזהר שלא ירגיל לבוא".


עוד כתב שם החסיד יעב"ץ: "כי בטבע האדם לקוץ בדברים בהתמדתם ויבואו לבוז המלמד והתורה עצמה, ולכן אמר התנא שאל יאמר אדם כבר שמעתי דבר זה פעמים רבות, אלא הוי שותה בצמא את דבריהם כאילו לא שמעתם מעולם".


לא במעלות רוחניות בלבד הדברים אמורים, גם רגשות טבעיים כנשיאת חן וכדומה דועכים ומתבטלים על ידי ההרגל. ולא זו בלבד אלא שבמקום החן בא מיאוס בדבר. דבר זה מצאנו במדרש: "מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי... אמרה לו: מוסיפה אני על דבריך: אמורה הייתי להנשא לאחי אמי ועל ידי שגדלתי עמו בבית התכערתי בעיניו והלך ונשא לו אשה אחרת ואינה נאה כמוני" (בראשית רבה יא, א).


וכך נתפרש גם בכתוב: "הוקר רגליך מבית רעך, פן ישבעך וישנאך" (משלי כה, יז). אף לרע הטוב מהווה ההרגל סכנה עד שעלול הוא להפוך מאוהב לשונא. עד כדי כך קצה נפש האדם בגלל ההרגל.


בספר דברים (ל, יא - יד) נאמר: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא... כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". לדעת הרמב"ן והספורנו הסוברים כי פסוקים אלה מדברים על מצות התשובה ומורים לנו שקל מאוד לקיים מצוה זו, מקשים בעלי המוסר, מדוע, אם כן, כמעט אף רשע אינו שב מדרכו הרעה, מדוע אין הרשעים בוחרים בדרך התשובה הקרובה כל כך לאדם?


התשובה היא: אסונו של האדם הוא, שהוא מתרגל למצבו ומשלים עמו מבלי לחוש שהוא מתדרדר והולך. ומי גרם לכך? - ההרגל! אילו היו מעמידים אותו על מצבו בפתאומיות וברגע אחד היה מתגלה לו אנה הגיע, בוודאי היה נהפך לאיש אחר.


הוא מה שאמרו חז"ל: "אמר רב: מאי דכתיב 'זה דרכם כסל למו'? - יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם". כלומר, כל כך התרגלו למצבם עד שאין המיתה עושה עליהם רושם כלל. וממשיך רבה: "שמא תאמר: שכחה היא מהן? תלמוד לומר: ואחריהם בפיהם ירצו סלה" (שבת לא, ב). כלומר, ואם תאמר ששכחו את המיתה, ואם כן יש להם תקנה כאשר יראו מות אחד מחבריהם או כאשר יזכירו להם את יום המיתה, וייהפכו להיות בעלי תשובה? - תלמוד לומר: "ואחריהם בפיהם...", ומכיון שסופם המר שגור על פיהם, שוב אין להם תקנה.


ואכן מצאנו בכמה מקומות בש"ס ובמדרשים, אנשים ששבו בתשובה על ידי התעוררות פתאומית, שהיא הפך ההרגל.


הנה המדרש מספר: "יקום איש צרורות היה בן אחותו של יוסי בן יועזר איש צרדה, והוה רכיב סוסיא בשבתא, אזל קומי שריתא למצטלבא (היו מוליכים לפניו קורה לתלות את יוסי בן יועזר). אמר לו לר' יוסי: ראה הסוס שהרכיב אותי עליו אדוני, וראה הסוס שעליו הרכיבך אדונך! אמר לו: אם כן למכעיסיו, קל וחומר לעושי רצונו. אמר לו: עשה אדם רצונו יותר ממך? אמר לו: אם כן לעושי רצונו, קל וחומר למכעיסיו. נכנס בו הדבר כארס של עכנאי, הלך וקיים בעצמו ד' מיתות בין דין... נתנמנם יוסי בן יועזר וראה מטתו פורחת באויר. אמר: בשעה קלה קידמני זה לגן עדן" (בראשית רבה סה, כב).


הרי זה שהיה רשע גמור כל ימיו - ויש להניח שדודו, ר' יוסי בן יועזר, היה משתדל תמיד להשיבו מדרכו ולא עלתה בידו - זיעזעה אותו התעוררות אחת שפגעה בו כארס ונהפך בן רגע לאיש אחר, והקדים את ר' יוסי לגן עדן.


כעין זה אירע לר' אלעזר בן דורדיא (עבודה זרה יז, א) שהיה שקוע ודבוק בעבירה חמורה, ועל ידי משפט קצר שנאמר לו התרגש כל כך עד הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.


זה כוחה של התרגשות פתע, כי ההרגל הוא הממית כל רגשי קודש של התעוררות והתחדשות הבאים לשנות את הדרך המעוותת ולהמירה באורח חיים חדש ומזוכך. אין האדם זקוק ליותר מאשר התעוררות פתע שתוציא אותו מההרגל והשיגרה. או אז לא יצטרך להשקיע מאמץ רב, שכן - "בפיך ובלבבך לעשותו".