פריעת חוב

פרעון חוב, סילוק חוב, תשלום חוב למלווה.

הלווה חייב לפרוע את חובו בתום תקופת ההלוואה. במקרה שלא נקבע זמן מפורש לפרעון, הוא נקבע לפי הכללים הבאים:

כאשר קיים מנהג קבוע מהו זמן הפרעון - המנהג קובע. לדוגמא: הלוואה שנלקחה מקופת גמילות חסדים שבה מקובל שהלוואה רגילה היא לחצי שנה או לשנה - הזמן המקובל בגמ"ח הוא הקובע.

במקום שאין מנהג קבוע, אמרו חכמים: "סתם הלוואה שלושים יום".

ישנן דעות, שבזמנינו הלוואת סכום קטן, ניתן לתובעה גם בטרם שלמו שלושים יום.

אסור ללווה לכבוש תחת ידו את ממון חברו ולומר לו: לך ושוב, כשיש לו. על כך נאמר בפסוק (משלי ג, כח): "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן, ויש עמך".

המלווה יכול לתבוע את חובו אפילו לאחר שנים רבות. חוסר התביעה במשך אותן שנים, אינו נחשב כמחילה. גם כאשר המלווה שכח מההלוואה, על הלווה להזכיר לו את קיומה של ההלוואה ולפרוע לו.

כאשר הלווה מסרב לפרוע את החוב, רשאי המלווה לתובעו לבית הדין. ברם, אסור למלווה לתפוס כסף או רכוש מהלווה.

כאשר ידוע שאין ללווה אפשרות כל שהיא לפרוע את החוב, אסור לתבוע ממנו את פרעון ההלוואה. על כך נאמר בתורה (שמות כב, כד): "לא תהיה לו כנושה". במקרה זה, אסור למלווה גם לעבור בכוונה על יד הלווה, כדי שהוא יראה אותו ויצטער.

אדם שלווה כסף ולא הספיק לפרוע את חובותיו ונפטר, מוטלת חובה על היורשים לפרוע את חובותיו של אביהם. עליהם לדעת, שכל עוד שלא יפרעו את כל חובותיו, אין מנוח לנשמתו בעולם האמת.