ויקישיבה:מיזמים/תורנית/מילה

כריתת עורלתו של הבן ביום השמיני להולדתו.

המילה, הנערכת ביום השמיני להולדתו של התינוק, היא הראשונה בחובות האב: "האב חייב בבנו - למולו, לפדותו, ללמדו תורה, להשיאו אשה..." - והינה גם המצווה השנייה מכלל תרי"ג המצוות שבתורה.

חז"ל אמרו על מצוות המילה, שכל מצווה שעם ישראל קיבל אותה בשמחה, עדיין עושים אותה בשמחה. לא היה עוד בתולדות ישראל אות, ששמר על ייחודו של עם ישראל ומנע התבוללות וטמיעה, כאות המילה. חז"ל ציינו, כי על אף ההתכחשויות של רבים בעם, בתקופות שונות, לרבות ממצוות התורה, נשארה המילה נחלת העם לדורותיו.

כאמור, המילה נערכת ביום השמיני להולדתו של התינוק. היממה ההלכתית מתחילה בתחילת הלילה. לדוגמא, תינוק שנולד ביום ראשון, בין שהוא נולד במוצאי שבת ובין שנולד ביום ראשון בשעות היום, מלים אותו ביום ראשון שבשבוע הבא - שהוא היום השמיני להולדתו.

המצווה היא למול דווקא ביום השמיני, ועל כן דוחה המילה את השבת, שנאמר (ויקרא יב, ג): "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", ודרשו: אפילו יום השמיני חל בשבת מצוותו דוחה שבת. ברם, אין מילה דוחה שבת אלא כשהיא נעשית בזמנה, אבל מילה שלא בזמנה, היינו מילה שנדחתה מהיום השמיני - כגון במקרה שהתינוק היה חולה - אינה דוחה שבת.

מצות המילה נוהגת בכל שעות היום, מהנץ החמה ועד שקיעתה. נאמר: "וביום השמיני" - מכאן שדווקא בשעות היום יש למול. מלכתחילה יש להקדימה לשעות הבוקר שכן "זריזין מקדימין למצוות". ישנן קהילות בהן עורכים את המילה בבית הכנסת, מיד לאחר תפילת שחרית.

הילד הראשון שנימול ביום השמיני, הוא יצחק, על אביו - אברהם אבינו - נאמר: "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק". "הגמל" - הג מל; הג בגימטריא 8, כלומר, המילה הייתה ביום השמיני, ובו ביום עשה אברהם משתה גדול; ומכאן נהגו לעשות סעודה ביום המילה.

מאז שנצטווה אברהם אבינו על המילה והיה הראשון לביצוע המילה בגוף בניו (ישמעאל היה אז בן שלוש עשרה שנה, ויצחק - בן שמונה ימים), נקראת מצווה זו על שמו: "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".