ויקישיבה:מיזמים/תורנית/תפילת שמונה עשרה

תפילת העמידה שמתפללים שלוש פעמים בכל יום מימות החול.

תפילת שמונה עשרה נחלקת לשלושה חלקים: שלוש הברכות הראשונות כוללות שבחי ה', שלוש הברכות האחרונות הן הודאה לה', והברכות האמצעיות הם בקשת צרכינו.

את נוסח תפילת שמונה עשרה קבעו אנשי כנסת הגדולה, בתחילת תקופת בית שני. ביניהם היו עזרא הסופר והנביאים האחרונים חגי, זכריה ומלאכי.

אנשי כנסת הגדולה קבעו שמונה עשרה ברכות בסדר התפילה. בזמן ששהתה הסנהדרין ביבנה, לאחר חורבן בית המקדש השני, נוספה ברכת "ולמלשינים", הנקראת "ברכת המינים". מאז כוללת התפילה תשע עשרה ברכות, ואף על פי כן נשאר לה השם: "תפילת שמונה עשרה".

תפילת: "אלקי נצור", הנאמרת בסיום תפילת שמונה עשרה, חוברה בתקופת האמוראים.

תפילת שמונה עשרה נקראת גם "תפילת העמידה", על שם החובה להתפלל תפילה זו בעמידה.

תפילה זו מתפללים כאשר שתי הרגליים צמודות זו לזו, כפי שמובא בשולחן ערוך: "יכוון את רגליו זו אצל זו, כאילו אינן אלא רגל אחת, להתדמות למלאכים שנאמר בהם: ורגליהם רגל ישרה" (כלומר, שרגליהם נראות כרגל אחת).

בתפילת שמונה עשרה עומדים בני הגולה כשפניהם לכיוון ארץ ישראל. זאת, על סמך דברי שלמה המלך בחנוכת בית המקדש: "והתפללו אליך דרך ארצם". בני ארץ ישראל מתפללים כאשר פניהם מכוונות לירושלים, כפי שאומר שלמה: "והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה". אדם העומד בירושלים עצמה, פונה בתפילתו לכיוון מקום המקדש, כפי שאמר שלמה: "והתפללו אל המקום הזה והודו את שמך".

בלבו מכוון המתפלל כאילו הוא עומד בבית המקדש שבירושלים, במקום קודש הקודשים, כפי שנאמר בתפילת שלמה המלך: "והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך".

על המתפלל לכוון שהינו עומד ומתפלל לפני מלכו של עולם, ועליו לתת דעתו למלים היוצאות מפיו. בשולחן ערוך מובא: "המתפלל צריך שיכוון בלבו פירוש המלים שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאילו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו, ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם, היה מסדר דבריו ומכוון בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חוקר כל המחשבות".

"וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות הכח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה".

"אם תבוא לו מחשבה אחרת בתוך התפילה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה. צריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים. ויחשוב קודם התפילה מרוממות האל ובשפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מלבו".

חובה לכוון היטב בברכה הראשונה שבתפילת שמונה עשרה, הנקראת ברכת "אבות". בברכה זו אנו מפרטים את שבחו של ה' ואין זה ראוי שבעת האמירה יפנה האדם את מחשבתו לענינים אחרים.

אם אמר את ברכת "אבות" מבלי לכוון לפירוש המלים ונזכר בכך לפני שאמר את שם ה' של ברכת "ברוך אתה ה' מגן אברהם", יחזור לומר שוב מהמלים: "אלקי אברהם, אלקי יצחק...".

יש פוסקים שסוברים, כי הכוונה בברכת "מודים" שווה לכתחילה בחשיבותה לכוונה בברכת "אבות".

המתפלל לא יסתכל על סביבותיו בעת תפילת שמונה עשרה, אלא יתפלל בעיניים עצומות או שיביט בסידור שלפניו.

אסור להתפלל מול ראי, כי הדבר נראה כאילו האדם מתפלל ומשתחווה לדמותו הנשקפת בראי. כמו כן, אין להתפלל כנגד תמונות או ציורים, כי האדם עלול להביט בהם ולהסיח את דעתו מכוונת התפילה.

על המתפלל להתפלל בלחש את תפילת שמונה עשרה, באופן שאדם אחר לא ישמע את תפילתו, וכן נאמר על חנה, אמו של שמואל הנביא: "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע".

על האדם לקבוע מקום קבוע לתפילתו ולא ישנה אותו, אלא אם כן יש צורך בדבר. וכן מצאנו באברהם אבינו שקבע מקום לתפילתו, שנאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'". אם הדבר אפשרי, יקבע את מקום תפילתו כנגד הקיר, כדי שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר בעת התפילה. כאשר הוא מתפלל בביתו, יקבע את תפילתו במקום שבני הבית לא יפריעו לו במהלך התפילה.

על האדם להתפלל במקום מוקף מחיצות ולא בשדה פתוח. לאדם שנמצא בדרך, מותר להתפלל בשדה, אך אם הדבר אפשרי טוב שיתפלל בין האילנות שהוא מקום יותר צנוע.

על המתפלל לפסוע שלוש פסיעות לפנים, בטרם יתחיל להתפלל את תפילת שמונה עשרה. נהוג לפסוע תחילה לאחור, לפני שהוא פוסע את שלוש הפסיעות לפנים.

סיבות רבות ניתנו למנהג "שלוש פסיעות". אחת מהן מציינת את העובדה, כי גם משה רבנו, בעת שניגש אל האלקים במעמד הר סיני, צריך היה לעבור שלוש מחיצות שחצצו בינו ובין השכינה, והן: חושך, ענן וערפל.

בתפילת שמונה עשרה כורעים ארבע פעמים: בתחילת "ברכת אבות" ובסיומה, וכן בתחילת "ברכת מודים" ובסיומה.

הכריעות מורות על הכנעה ויראת כבוד מה', השומע לתפילותינו.

אופן הכריעה הוא כך: הברכיים הצמודות נכפפות בעת אמירת המילה: "ברוך", הראש והגוף נוטים קדימה בבת אחת בעת אמירת המילה: "אתה", וכשמגיע לאמירת המילה: "ה'" יזקוף בנחת, תחילה את ראשו ואחר כך את גופו, כפי שהורו חז"ל: כשהוא כורע - כורע ב"ברוך", וכשהוא זוקף - זוקף ב"ה'".

בתחילת "ברכת מודים", כשאומר את התיבה "מודים", יכפוף בבת אחת את ראשו וגופו וישאר כך, כשהוא עדיין כפוף, עד שיגיע לתיבת "ה'" ואז יזקוף.

בסיום "ברכת מודים", במילים "ברוך אתה ה'", כורעים באותו אופן שבו כורעים ב"ברכת אבות".

בסיום תפילת שמונה עשרה, לאחר אמירת: "יהיו לרצון..." שבסיום "אלקי נצור", כורע המתפלל ופוסע שלוש פסיעות לאחור. הפסיעות לאחור מתחילות ברגל שמאל. בכך מביע המתפלל שקשה עליו הפרידה. יפסע לאחור באופן שיתן אגודל בצד עקב ובפסיעה האחרונה יפסע ברגל שמאל ויישר אותה עם רגל ימין.

לאחר סיום הפסיעות, בעודו במצב של כריעה, הופך המתפלל את פניו לשמאל ואומר: "עושה שלום במרומיו", הופך את פניו לימין ואומר: "הוא [ברחמיו] יעשה שלום עלינו", ואחר כך משתחווה לפניו ואומר: "ועל כל [עמו] ישראל ואמרו אמן".

אסור לשבת בתוך ארבע אמותיו של המתפלל תפילת שמונה עשרה מלפניו, מאחוריו או מצדדיו. אם היושב מתפלל או עוסק בפרקים הקשורים לתפילה, מותר לו לשבת. ישנן דעות שמתירות לשבת גם במקרה שהיושב לומד תורה בפיו (ולא בהרהור בלבד). ישנה גם דעה שאסור לשבת לפני המתפלל כמלוא עיניו, גם כאשר היושב עוסק בתפילה.

אסור לעבור כנגד אדם המתפלל שמונה עשרה בתוך ארבע אמותיו, כי על ידי כך מסיחים את דעתו ומפריעים לו להתכוון בתפילתו.

מי שמסיים את תפילתו ואדם אחר מתפלל את תפילת שמונה עשרה מאחריו, אסור למסיים התפילה לפסוע לאחור, אם על ידי כך הוא יכנס לתוך ארבע אמותיו של המתפלל. עליו להמתין ולא לפסוע לאחור עד שיגמור הלה את תפילתו.

עיקר זמנה של תפילת שמונה עשרה מתחיל עם הנץ החמה ונמשך עד סוף השעה הזמנית הרביעית, שהוא שליש היום. מצוה מן המובחר, שהאדם יתחיל להתפלל את תפילת שמונה עשרה בדיוק בזמן הנץ החמה, כדברי הפסוק: "יראוך עם שמש". תפילה זו נקראת "תפילת ותיקין".