כלאי הכרם

איסור כלאי הכרם הוא איסור זריעת מיני זרעים ליד גפנים ללא הרחקה המחוייבת על פי ההלכה.

המקור לאיסור

הזרעים והגפנים שגדלו באיסור כלאי הכרם, אסורים באכילה ואף בהנאה, שנאמר (דברים כב, ט): "לא תזרע כרמך כלאים, פן תקדש המלאה, הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם".
כלומר, שאם תזרע כרמך כלאיים, ייאסר היבול ("המלאה") בהנאה כהקדש.
"הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" - כלומר: הן מה שיצמח מן הזרע והן פירות הכרם.
וחכמים דרשו: "פן תקדש" - פן תוקד אש, כלומר, שכלאי הכרם דינם בשריפה, ומכאן שהם אסורים בהנאה^[1].

הדינים

כדי למנוע היווצרות כלאיים כאלה, יש להרחיק את הזרעים מהגפן הבודדת מרחק של ששה טפחים לפחות, ובלבד שלא יזרע מתחת לענף הגפן גם במקרה שהענף רחוק מאוד מהגזע שלו. אם הגפן אינה בודדת, אלא ישנם חמש גפנים, לפחות, הנטועות בשתי שורות מקבילות (לפחות שתי גפנים בשורה אחת ושלוש במקביל לה), יש לגפנים אלה מעמד של "כרם", והרחקת הזרעים מן הכרם חייבת להיות לפחות ארבע אמות.

אם חלקת הגפנים מוקפת במחיצה, שגובהה המינימלי עשרה טפחים, מותר לזרוע ללא הרחקה, אבל מן הראוי להרחיק לפחות ששה טפחים.

אף על פי שמן התורה אין איסור כלאי הכרם נוהג אלא בארץ ישראל בלבד, מכל מקום מכיון שהם אסורים בהנאה החמירו בהם חכמים לאוסרם אף בחוץ לארץ.

לא רק הזורע כרמו כלאיים חייב אלא גם המקיים כלאיים שצמחו בכרמו מאליהם. ברם, כל זמן שלא ידע עליהם, לא חל בהם כל איסור עד שיוודע לו עליהם ויניחם בכרמו ולא יעקרם, שבכגון זה גילה דעתו שגדלים לרצונו, והריהו בכלל מקיים כלאיים. ואולם, אף אם אינו עוקרם, אינם נאסרים אלא לאחר שהוסיפו בגידולם חלק אחד ממאתיים, כלומר, שבשעה שראם היו בהם מאה תשעים ותשעה שיעורים כתוספת זו, ועכשיו עם התוספת יש בהם מאתיים, ונמצאת התוספת אחד ממאתיים של הצמח כולו^[2]. שיעור זה של אחד ממאתיים יש סוברים שהוא מדרבנן; וטעמו, משום שקבעו חכמים בכלאי הכרם שאינם בטלים אלא במאתיים של היתר (כפליים מבתרומה, הואיל וכלאי הכרם אסורים גם בהנאה), ולכן אם הוסיפו הכלאיים אחד ממאתיים, אין במה שגדל בהיתר כדי לבטל את התוספת שגדלה באיסור. ויש סוברים, ששיעור זה הוא מן התורה, ולמדים ממה שנאמר: "פן תקדש המלאה" - מה שיתמלא, כלומר: התוספת שהזרע מוסיף בשיעור אחד ממאתיים.

ראו גם

• כלאיים

הערות שוליים