קידוש השם

"קידוש ה'" - מצות עשיית דברים שעל ידיהם מתקדש (נעשה קדוש) שם ה'; "חילול ה'" - איסור עשיית דברים שעל ידיהם מתחלל (נעשה חולין) שם ה'.

"כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'. ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: 'ולא תחללו את שם קדשי" (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה א).

מצות קידוש ה' הינה מצוה גדולה ביותר ושכרה רב מאוד. ענפים רבים לה למצות קידוש ה'. אחד הענפים הוא, שהאדם ימסור את עצמו למיתה במקרים הבאים: א. כאשר מאלצים אותו לעבור עבירה מתוך כוונה להעבירו על דתו, ונוכחו באותו מעמד עשרה אנשים מישראל; ב. בשעת גזירת השמד, כגון שעמד מלך רשע וגזר גזירה כללית על ישראל לבטל מצוה מן המצוות, או אפילו מנהגים יהודיים שאינן מצוות גמורות. במקרה זה, אפילו בינו לבין עצמו (כלומר: אפילו אם באותו מעמד לא נוכחו עשרה אנשים מישראל), עליו לקדש את השם ולמסור את עצמו למיתה ולא לעבור על המצוה; ג. כאשר מאלצים אותו לעבור על אחת משלוש העבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בעבירות אלו ציוותה התורה שלעולם יקדש את ה' במותו ואל יעבור עליהן, ואפילו אם אין כוונת המאלץ להעבירו על הדת.

בכל הדורות היה עם ישראל מוכן למות בידי צורריו ואף להישרף חיים על המוקד, ובלבד שלא להתכחש לאמונתו ולדתו. תורת ישראל היתה לעם היהודי בהיגלותו מארץ ישראל מעין מולדת רוחנית, שעל קיומה שמר ונאבק ולמענה היה מוכן לתת את נפשו. קידוש ה' לא היה מעשה בודדים: משפחות משפחות, לרבות ישישים ותינוקות, עלו יחד על המוקד, ובתפילת "שמע ישראל" הוציאו את נשמתם. קהילות שלמות התכוננו למות בדרך זו בבוא עת רדיפות וגזירות על הדת.

מלבד מסירות הנפש למען ה' ומצוותיו, האדם מצווה לנהל את כל אורחות חייו, באופן שיקדש שם שמים בכל אשר יפנה. האדם המקיים את מצוות ה' באמונה, במסירות ובתום לב, ומנהל את חייו בצדק ובמישרים, מסוגל לקדש את שם ה' בכל צעד ושעל. ניהול חיי תורה ומצוות בנאמנות ובהצנע לכת, מאהב את התורה, לומדיה ומקיימיה, בעיני הבריות, והבריות אומרים עליו: "פלוני שלמד תורה, ראו כמה נאים דרכיו וכמה נאים מעשיו".

"כל בית ישראל מצווין שלא לחלל את ה', שנאמר: ולא תחללו את שם קדשי" (רמב"ם שם). עוון חילול ה' הינו כה חמור עד שאין כח בעשיית תשובה וביום הכיפורים לכפר עליו, אלא הם תולים (מעכבים בינתיים את העונש) ורק המיתה מכפרת.

עוון חילול ה', נחלק לשלושה חלקים: מי שהכריחוהו לעבור עבירה, מתוך כוונה להעבירו על דתו, ונוכחו באותו מעמד עשרה אנשים מישראל, או שהכריחוהו בשעת גזירת השמד לבטל מצוה כל שהיא או לעבור על עבירה כל שהיא, אפילו אם לא נוכחו באותו מעמד עשרה אנשים מישראל, או שהכריחוהו לעבור על אחת משלוש העבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אפילו שלא מתוך מגמה להעבירו על הדת. אם הוא עבר ולא מסר את עצמו למיתה, הרי זה חילל את ה'. העובר עבירה לא מתוך תוקף יצרו ותאוותו אלא מתוך זלזול במצוות ה', הרי זה חילל את ה'. אדם גדול בתורה שעושה "דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואף על פי שאינם עבירות, הרי זה חילל את ה'". וכן שנינו (יומא פו, א): כיצד הוא חילול ה'? אמר רב: כגון אם אני לוקח בשר באיטליז ואינני משלם לו לאלתר (וכשאני מאחר לפרוע, אומר בעל האיטליז שאני גזלן - רש"י); רבי יוחנן אמר: כגון אם אני הולך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין (ואין הכל יודעים שנחלשתי בגירסתי, ולמדים הימני להיבטל מתלמוד תורה).

אמרו חכמים (קידושין מ, א): "אין מקיפין בחילול ה'", כלומר: אין הקב"ה נוהג, במחלל את שמו, כחנווני המקיף וממתין לתשלום החוב, אלא נפרע ממנו מיד.

בספר "שערי תשובה" מובא, שהמקדש שם שמים ברבים, מתקן את עוון חילול ה'. לכן, ישתדל כל אדם להרבות קידוש שם שמים על ידי מעשיו והנהגתו עם הבריות.