קניין פירות כקניין הגוף

קניין פירות כקניין הגוף הוא מושג תלמודי האומר שאדם שיש לו קניין של פירות בקרקע, נחשב הדבר שהקרקע שלו - בכל משך זמן השימוש בה, שכן בעלותו של האדם נמדדת בזכויותיו הקנייניות, ומכיוון שזכותו של הבעלים - "קניין הגוף" אינן תקפות במשך זמן זה אלא שייכות לבעל קניין הפירות, נחשב בעל הפירות לבעליו של החפץ.

סברא זו היא גם במטלטלים, וגם בהם שייך "קניין פירות" שהוא קניין השתמשות בחפץ, כעין אכילת פירות קרקע. לפי רבים מהראשונים ובהם הרמב"ם, גם שכירות נחשבת לקניין פירות.

מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש

לפי שיטת רבי יוחנן ‏^[1] קניין פירות נחשב אכן כקניין הגוף, ולכן יכול בעל קניין הפירות להביא ביכורים ולומר "האדמה אשר נתת לי", שכן קניין הפירות נחשב כאילו האדמה בבעלותו, אך ריש לקיש סובר כי קניין פירות אינו כקניין הגוף, ולכן הוא מביא ביכורים אך אינו קורא.

אחריך

סוג מסוים של "קניין פירות", הוא "אחריך", כלומר אדם המקנה חפץ לחבר, ואומר לו "ואחריך" - אחרי מיתתך "לפלוני", יהיה החפץ מוקנה לאדם אחר, כך שלמעשה הוא הקנה לו רק קניין פירות והשתמשות. חכמי המשנה נחלקו האם במקרה כזה נחשב קניינו של הראשון לקניין הגוף, ולפי רבן שמעון בן גמליאל למרות שלכתחילה אסור לו למכור את החפץ, אם מכר הראשון את החפץ, החפץ יהיה מכור, ולפי רבי יהודה הנשיא שקניין כזה לא יחשב לקניין הגוף ואם כן אם ימכור את החפץ לא יהיה החפץ מכור.

לפי שיטת הרשב"ם, נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בעניין זה, רבי יוחנן סבור ש"אחריך" ו"קניין פירות" הינם קניינים שוים במיניהם, ואכן מי שסובר שב"אחריך" ניתן למכור את החפץ כליל יסבור כך גם בקניין פירות. לעומת זאת התוספות וכל שאר הראשונים סבורים שגם לפי שיטת רבי יוחנן לא ניתן למכור את החפץ כאשר יש לאדם רק קניין פירות רגיל, ואילו ב"אחריך", ניתן למכור את החפץ, שכן יש בלשון "אחריך" שיור מיוחד האומר, כי הבעלים מתיר לבעל הקניין הפירות למכור את החפץ, ורק במקרה שישאר לאחר מיתתו, יעבור החפץ לבעלות השני.

ההלכה

ההלכה נפסקת כריש לקיש, וקניין פירות אינו כקניין הגוף, אך יש אומרים כי למרות זאת יכול אדם למכור חפץ בקניין פירות שיהיה כקניין הגוף.

הראיה היא מדברי הגמרא המקשה על כפילות מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש בעניין קניין פירות, האחת היא בהלכות ביכורים - אם יכול לומר "האדמה אשר נתת לי", והשני היא באב המקנה לבנו קרקע, בתנאי שכל ימי חייו של האב יוכל לאכול את פירות הקרקע. הגמרא מבארת כי רבי יוחנן כופל את דבריו במיוחד באב המקנה לבנו את נכסיו לאחר מיתתו ומשייר לעצמו קניין פירות, שאסור לאחד מהם למכור‏^[2], כדי לחדש שגם כאשר מדובר באב המקנה לבנו, אין האב מסכים שקניין הפירות שלו לא יהיה כקניין הגוף, אלא כאשר הוא משייר לעצמו קניין פירות הוא חפץ שישאר כקניין הגוף כרגיל. וריש לקיש כופל את דבריו כדי לומר, שגם כאשר מדובר באדם המשייר לעצמו קניין פירות, אין לטעות ולומר שהוא משייר באופן של "קניין הגוף", בניגוד לקניין הרגיל שאינו כקניין הגוף, אלא גם אז "קניין פירות לאו כקניין הגוף".

מכך שהגמרא מסבירה שהייתה הווה אמינא שקניין פירות יהיה כקניין הגוף אפילו לריש לקיש או לאו כקניין הגוף - לרבי יוחנן, והדבר תלוי ברצון הקונה והמקנה, ניתן ללמוד שהדבר תלוי ברצונם. אך יש הדוחים ראיה זו, ואומרים שמסקנת הגמרא היא שאכן הדבר לא תלוי ברצונם כלל, ולא שהם עצמם אינם רוצים בכך.

קישורים חיצוניים

• קניין הגוף; קניין פירות באנציקלופדיה היהודית באתר דעת
• מצוות הבאת הביכורים - "פרי האדמה אשר נתת לי", מאת ר' עודד מיטלמן, באתר בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון
• בבא קמא - מהי בעלות?, מאת ר' שמואל שמעוני, באתר בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון

הערות שוליים

תבנית:הלכה