בתר מעיקרא אזלינן או בתר בסוף אזלינן

בתר מעיקרא אזלינן או בתר בסוף אזלינן היא שאלה הלכתית עיונית שנידונה בין האמוראים, בכללי המשפט העברי בהלכות נזיקין.

השאלה

השאלה נידונה בפירוש במסכת בבא קמאבבא קמא יז ב בנוגע לחיוב צרורות, אולם לפי דברי הראשונים היא נידונה כבר בדורות התנאים, במקומות רבים‏^[1].

הנידון בתלמוד הוא בעקבות דין התורה שמקובל מסיני ואומר שלמרות שלפי הסברא, נזק שנגרם על ידי כוחו של אדם שווה לנזק שנגרם על ידי גופו ממש במגע פיזי, חודש על פי הלכה למשה מסיני שעל נזק כזה משלמים רק חצי משווי הנזק. הדוגמה הידועה והנפוצה (שעל שמה ידועה ההלכה - "צרורות") היא: בעל חיים שהלך ברחוב, והתיז צרורות אבנים ברגלו שהזיקו חפצים כל שהם, חייב בעליו לשלם רק מחצית מהנזק.

דעתו של רבא

רבא, ראש ישיבת פומבדיתא, הסתפק בנושא זה, והוא לא הכריע את השאלה כאחד מהצדדים הנידונים. שאלתו של רבא, שגררה את הדיון האם "בתר מעיקרא אזלינן או בתר בסוף אזלינן" מתייחסת למקרה הבא: תרנגול העיף כלי זכוכית ברגלו, התגלגל למקום אחר ושם נשבר בחבטה. אם העיקר הוא מעשה ההיזק, הרי הוא נעשה על ידי גוף התרנגול במגע פיזי, אבל אם המחייב הוא מעשה הנזק, עלינו לדונו ככל מעשה נזק שלא התרחש על ידי גוף התרנגול (אלא באופן עקיף, על ידי החבטה שקיבל הכלי כתוצאה מהתנגשותו בקרקע).

דעתו של רבה

למרות שרבא היה מסופק בנושא, הרי שרבה מכריע את השאלה, הלכה למעשה בשאלה המעשית הבאה: אדם זרק כלי ממקום גבוה, ולפני שהכלי נפגש בקרקע והתנפץ לרסיסים, בא אחר ושבר אותו במקל. רבה פוסק, שהוא פטור. הנימוק לדבריו כמובא בתלמוד הוא "מנא תבירא תבר".

לפי פרשנותו של רש"י שהיא הגישה המקובלת בסוגיא‏^[2]הכוונה היא, שרבה סובר בתרא מעיקרא אזלינן. בדברי רש"י ניתן ללמוד שני פירושים, כמובא באחרונים: הגישה האחת: מכיוון שמעשה הנזק הוא המחייב, אנו מחשיבים מעשה כזה, של זריקת כלי זכוכית ממקום גבוה, כמעשה נזק של הזורק את הכלי. אך אם ההלכה הייתה נפסקת ש"בתר בסוף אזלינן" (ובסוגיא זו "בתר תבר מנא אזלינן"), כמובן שלא ניתן לחייב את זורק הכלי על שבירתו, שכן למעשה לא נשבר על ידו אלא על ידי מי ששבר אותו במקל‏^[3]. הגישה השנייה, הקרובה יותר ללשון התלמוד: לפי הגישה ש"בתר מעיקרא אזלינן", הכלי נחשב כבר כשבור מיד עם זריקתו וכל מעשה נזק נחשב כנעשה מיד עם עשייתו, ולכן זורק הכלי חייב והשני פטור‏^[4].

לפי רש"י, מחלוקת זו היא גם מחלוקתם של רבי נתן ושאר החכמים במקום אחר בתלמודבבא קמא נג א, בנוגע לשור שדחף שור אחר לבור, למי מתייחס הנזק. לפי הדיעה ש"בתר מעיקרא אזלינן", הנזק מתייחס כולו לשור, ובעל הבור פטור, מכיוון שמעשה הנזק הוא דחיפת השור לבור, והוא נעשה רק על ידי הדוחף. ולפי הגישה האחרת - השור נחשב כהרוג מיד עם הדחיפה, וממילא כאשר הגיע לבור וקיבל את החבטה, פטור בעל הבור.

לרמב"ן יש גישה מחודשת בסוגיא, ולפיה רבה פוסק דווקא ש"בתר בסוף אזלינן". לפי שיטתו, השאלה הנידונת באדם זרק כלי ממקום גבוה, ולפני שהכלי נפגש בקרקע והתנפץ לרסיסים, בא אחר ושבר אותו במקל, היא דווקא לגבי הזורק, ועל כך אומרת הגמרא שהזורק הוא פטור, מכיוון ש"בתר תבר מנא אזלינן" כלומר אחרי הנזק, ומכיוון שלא הוא עושה למעשה את הנזק, הוא אינו חייב לשלם. לרמב"ן ישנה גם סברא פשוטה כראיה לדבריו: לא ייתכן לומר שהשאלה היא האם השני חייב, שכן בכל מקרה עליו להפטר מחיוב תשלומין מסיבה שלישית: בין כה ובין כה, לא היה לחפץ שום ערך מעשי או משפטי כאשר הוא נשבר באוויר בעודו עומד ליפול, ולכן גם אם נחשיב אותו כמזיק החפץ, הרי הוא כמזיק חפץ שאין לו שווי, שהוא פטור‏^[5].

פסק ההלכה

להלכה: הרמב"ם סבור שרבה, שפוסק שזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור, כוונתו היא שהזורק פטור (ולא על השובר במקל), מכיוון שבתר תבר מנא אזלינן, ומכיוון שהכלי עתיד היה להשבר על ידי אדם אחר, אין הזורק חייב‏^[6].

הרי"ף כותב שההלכה הייתה נפסקת כרבה, אלא שפסקו של רבה מתייחסת רק לפי שיטתו שאינו דן דיני דגרמי - ואינו מחייב תשלום על מעשי נזק שלא נגרמו באופן ישיר, אך אנו פוסקים כרבי מאיר שדן דיני דגרמי, ולכן בנידון זה משמעות הלכתית לשאלה "בתר מעיקרא אזלינן או בתר בסוף אזלינן" שמתייחסת לשאלה מי הוא המזיק למעשה. השאלה נוגת למעשה רק בשאלת ה"צרורות"‏^[7], ובה פוסק הרי"ף כפי הדיעה ש"בתר תבר מנא אזלינן"‏^[8].

רבי זרחיה הלוי, מחבר ספר המאור, כותב שאין לנו לפסוק כרבה, מכיוון שההלכה היא שכאשר ישנה מחלוקת בין שני אמוראים אנו פוסקים כמו האמורא שהיה האחרון ביניהם, ורבא שהיה אחרון יותר הסתפק בדבר.

הרמב"ן, שספרו "מלחמות ה'" חובר כתגובה לספר "המאור הגדול" שחולק על הרי"ף, כותב שלכאורה יש לחלוק על בעל המאור, ולפי הסברא שכאשר יש שני אמוראים, שאחד הסתפק בשאלה מסוימת (בנידונינו - רבא) והשני לא הסתפק בה (רבה), עלינו לפסוק הלכה למעשה כמו זה שלא הסתפק בה, אם אם מדובר בתלמיד במקום הרב, וכל שכן בנידונינו שרבה היה רבו של רבא. הרמב"ן מביא גם ראיה מדעתו של הרי"ף, שבמקום אחר שאמורא אחר הסתפק בשאלה מסוימת והשני לא, הוא פסק כמו מי שלא הסתפק בשאלה, למרות שהוא (רב פפא) היה תלמיד של הראשון (רבא). למרות זאת, מכיוון שהרי"ף פוסק ש"בתר תבר מנא אזלינן", ולא כמו רבה חוזר בו הרמב"ן והוא קובע שבמקום ששני אמוראים, שחיו בשני דורות שונים, דנו בשאלה מסוימת, הראשון מביניהם פסק בה והשני הסתפק בה, אין ביכולתינו לפסוק כמו הראשון שלא הסתפק בה, שהרי השני גם ידע את מאמריו של הראשון, ולמרות זאת הכריע שהדבר ספק. אפשרות אחרת מציע הרמב"ן בסוגיא, והיא שרבה גם הוא סובר ש"בתר תבר מנא אזלינן"‏^[9], ולכן פסק הרי"ף כך.

לקריאה נוספת

• האנציקלופדיה התלמודית, "בתר מעיקרא; בתר בסוף".

קישורים חיצוניים

• בתר מעיקרא או בתר תבר מנא באתר "תורה"
• ברכת שמואל המבואר, סימן יא בעניין בתר מעיקרא אזלינן, ובעניין אי בלאו הכי מתבר באתר "ברכת שמואל המבואר"

הערות שוליים