לשון הקודש

לשון הקודש היא השפה שבה מדבר הקב"ה, המלאכים, חיות הקודש וחלק גדול מהיהודים. עד אחרי מגדל בבל כל האנושות דיברה בשפה זו - " וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים"(בראשית, יא, א) ורש"י פירש:שפה אחת-לשון הקודש.

בלשון הקודש עשרים ושתיים אותיות. בכתב אשורי לכל אות צורה שמבטאת תכונה רוחנית מסוימת. ואלו הן האותיות לפי סידורם: א, ב, ג, ד, ה, ו, ז, ח, ט, י, כ, ל, מ, נ, ס, ע, פ, צ, ק, ר, ש, ת. לחלק מהאותיות יש צורה סופית כאשר הן מופיעות בסוף מלה: מ-ם, נ-ן, פ-ף, צ-ץ.

זוהי השפה היחידה שצורת האות משקפת את הגייתה על פי חוקי הפיזיקה (ראו - תורה ומדע#פיזיקה סעיף ג- 'צורת האותיות שבלשון הקודש')

מבין אומות העולם, העם שזוהי שפתו הוא עם ישראל (או יותר נכון "העם היהודי"). יש מספר מגוון של דרכי הגייה של לשון הקודש בהתאם למוצא קהילה יהודית (דוגמאות להגייה: אשכנזית, ספרדית, עירקית, תימנית ועוד).

היום יש שנוהגים לקרוא ללשון הקודש בגרסתה המדוברת בשם "עברית". ישנן מספר סיבות לכך, אחת מהן היא כדי להבדיל בין הלשון המדוברת לזו שמופיעה בתנ"ך. [אמנם יש לדעת שבאמת לשון הקודש נקראת "עברית", וכמו שרואים במקורות, כגון [משנה מסכת גיטין, פרק ט משנה ח] - "גט שכתבו עברית". והמילים החדשות, לפי האמת אינם שייכות ללשון הקודש היא העברית. וכאמור היום יש נוהגים לקרוא ללשון המדוברת - עברית.]