מוות

'מוות הוא חדלון הגוף ומעבר הנשמה לעולם הבא.

היחס הכללי למוות

גם החיים וגם המוות באים מאת הקב"ה, והוא הקובע את שניהם.

המוות הוא בעצם חזרה למצב הראשוני. היינו הנשמה הרוחנית, שהיא חלק אלו-ה ממעל, חוזרת למקור מחצבתה בשמים, לאחר ששהתה בעולם הזה בתוך גוף, שהוא עשוי חומר גשמי. בעולם הזה יש שליחות לנשמה הרוחנית להיות שותפה עם גוף גשמי, ומשנשלמה השליחות חוזרת הנשמה למקומה.

נחלקו חז"ל אם המוות הוא דבר טוב^[1], ואין הוא עונש או גזרה רעה, אלא חלק מסדרו של עולם^[2]; או שהמוות הוא דבר רע, והוא בעצם עונש על חטאים^[3]. הצד החיובי של מהות המוות הוא בהיותו גורם חשוב לתשובה ולמלחמה ביצר הרע. רק לעתיד לבוא יתבטל המוות^[4].

הסיבות למוות ימי האדם הם קבועים, ולכל אחד יש זמן בו החיים מסתיימים, מעשים טובים או מעשים רעים של האדם בעולם הזה משפיעים על שינוי תאריך מותו המיועד^[5]. חז"ל נחלקו אם יש מיתה בלא חטא, היינו שגם אדם שהיה צדיק מוחלט צריך למות, כדי לפנות מקום לדורות הבאים, ובעטיו של נחש; או שאין מיתה בלא חטא^[6], ו'אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'^[7].

מנהגים והלכות סביב המוות התורה וההלכה קבעו הלכות ומנהגים הנוגעים לנוטה למות:

דרך הטיפול בו^[8], ומצות הוידוי^[9]; מנהגי אנינות ואבלות על המת; וחובת הכבוד במת - לוויית המת, קבורת המת, מת מצווה, הזכרתו, קדיש, וקיום דבריו לאחר מותו. אך יש התנגדות עזה לפולחן המוות - איסורים על זבחי מתים, דרישה אל המת, אוב וידעוני, שריטות ופציעות.

במקרא מצינו התייחסויות ואיזכורים שונים על המוות, כגון מיתות טבעיות, מיתות לאחר מחלות או פציעות, מיתות כעונש בידי אדם או בידי שמים, מיתות במלחמות ובמגפות, וכיו"ב, אך אין ציון והגדרה מפורשים של 'רגע' המוות.

בחז"ל מצינו תיאור של סוגים שונים של מוות^[10]. המיתה מכפרת וממרקת עוונות^[11]. חז"ל נתנו סימנים שונים על משמעות המוות לפי היום בלוח השנה שבו נפטר האדם^[12].