ט"ו באב

יום שנהגו בו שמחה ויום טוב, משום שביום זה הותרו השבטים לבוא זה בזה^[1]; ויש אומרים משום שביום זה הותר שבט בנימין לבוא בקהל^[2]; ויש אומרים משום שביום זה כלו מתי מדבר^[3]; ויש אומרים משום שביום זה ביטל הושע בן אלה את השומרים שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל; ויש אומרים משום שביום זה ניתנו הרוגי ביתר לקבורה^[4]; ויש אומרים משום שביום זה פסקו מלכרות עצים למערכה^[5].

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו נוהגים בט"ו באב שמחה יתירה. אף בזמן הזה, כתבו האחרונים, שאין להתענות בט"ו באב.באשר לאמירת תחנון, נחלקו המנהגים: יש נוהגים לומר בו תחנון, ויש נוהגים שלא לומר בו תחנון.

לקריאה נוספת

הרב איתם הנקין, ט"ו באב - המחולות והחג (עלוני ממרא תשע"א)

הערות שוליים

↑ . שכן בתורה כתוב (במדבר לו, ח): "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל, לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה, למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו. ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר, כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל", ועמדו חכמים והתירו דבר זה בחמשה עשר באב, שדרשו: "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" - "דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה" (של בנות צלפחד).
↑ . שכן בשופטים (כא, א) כתוב: "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה", וכשהתירו דרשו: "ממנו ולא מבנינו". ויש מן הראשונים שמפרשים שלא ביום זה מצאו את ההיתר, אלא שמשמעות האיסור היתה שעד שיכלה אותו הדור נאסרו כולם, ויום שכלה אותו הדור הותרו כולם ועשוהו יום טוב (ריטב"א ב"ב קכא א).
↑ . שכן מובא בברייתא: כל ארבעים שנה שהיו במדבר, בכל ערב תשעה באב היה משה רבנו מעביר כרוז בכל המחנה: צאו לחפור! היו יוצאים וחופרים להם קברות ולנים בהם. למחר היה כרוז יוצא ומכריז: יבדלו חיים מן המתים! היו עומדים ומוצאים שנפטרו חמשה עשר אלף. ובשנת הארבעים האחרונה עשו כן ועמדו ומצאו שכולם חיים. אמרו: שמא טעינו בחשבון החודש, חזרו ושכבו בקבריהם עד ליל חמשה עשר באב, וכיון שראו שנתמלאה הלבנה ולא מת אחד מהם, ידעו שחשבון החודש מכוון וכבר בטלה הגזרה, ועמדו ועשאוהו יום טוב.
↑ . לפי שעמד המצור על העיר שבע שנים ולא היו יכולים לקוברם, ובט"ו באב עברה הצרה וקברום.
↑ . מפני שכבר תשש כוחה של חמה ואין העצים מתייבשים יפה, ומתוך כך חוששים שמא יש בהם תולעים, וכל עץ שיש בו תולעת פסול למערכה. וכיון שנגמרה ביום זה מלאכת ה' עשאוהו יום טוב, כדרך שעושים סעודה לסיומה של תורה, או לפי שכשהיו עסוקים בעצי המערכה היו מתבטלים מתלמוד תורה, משום כך עשאוהו יום טוב שמכאן ואילך היו עוסקים בתורה.

[1] . שכן בתורה כתוב (במדבר לו, ח): "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל, לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה, למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו. ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר, כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל", ועמדו חכמים והתירו דבר זה בחמשה עשר באב, שדרשו: "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" - "דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה" (של בנות צלפחד).

[2] . שכן בשופטים (כא, א) כתוב: "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה", וכשהתירו דרשו: "ממנו ולא מבנינו". ויש מן הראשונים שמפרשים שלא ביום זה מצאו את ההיתר, אלא שמשמעות האיסור היתה שעד שיכלה אותו הדור נאסרו כולם, ויום שכלה אותו הדור הותרו כולם ועשוהו יום טוב (ריטב"א ב"ב קכא א).

[3] . שכן מובא בברייתא: כל ארבעים שנה שהיו במדבר, בכל ערב תשעה באב היה משה רבנו מעביר כרוז בכל המחנה: צאו לחפור! היו יוצאים וחופרים להם קברות ולנים בהם. למחר היה כרוז יוצא ומכריז: יבדלו חיים מן המתים! היו עומדים ומוצאים שנפטרו חמשה עשר אלף. ובשנת הארבעים האחרונה עשו כן ועמדו ומצאו שכולם חיים. אמרו: שמא טעינו בחשבון החודש, חזרו ושכבו בקבריהם עד ליל חמשה עשר באב, וכיון שראו שנתמלאה הלבנה ולא מת אחד מהם, ידעו שחשבון החודש מכוון וכבר בטלה הגזרה, ועמדו ועשאוהו יום טוב.

[4] . לפי שעמד המצור על העיר שבע שנים ולא היו יכולים לקוברם, ובט"ו באב עברה הצרה וקברום.

[5] . מפני שכבר תשש כוחה של חמה ואין העצים מתייבשים יפה, ומתוך כך חוששים שמא יש בהם תולעים, וכל עץ שיש בו תולעת פסול למערכה. וכיון שנגמרה ביום זה מלאכת ה' עשאוהו יום טוב, כדרך שעושים סעודה לסיומה של תורה, או לפי שכשהיו עסוקים בעצי המערכה היו מתבטלים מתלמוד תורה, משום כך עשאוהו יום טוב שמכאן ואילך היו עוסקים בתורה.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

ט"ו באב

לקריאה נוספת

הערות שוליים

תפריט ניווט

חיפוש